מתן חרמוני כתב את "מחר אני יוצא מזה" מפיו של אשף רטורי. לא אשף רטורי של במות גדולות מעוטרות בזרים רעננים עם שורות מכובדים לפניהן, אלא מהסוג שתופס את קורבנו באיזו אפלולית מעושנת ומדבר אליו קרוב מדי, נואש מדי, מתיז רסיסי רוק.
זה גיבור שהוא מאכער שרמנטי ואבוד, המספר לנו את סיפור "עלייתו ונפילתו": איך טיפס למעלה אל פסגות של הצלחה וכסף, ואיך מצא את עצמו, בסופו של דבר, בחזרה בנקודת המוצא בחנות כלי הבניין של ההורים שלו בראשון. אבל לא הסיפור הוא שחשוב כאן, ולא איך עלה ומדוע נפל. יותר מכול חשוב למספר הזה שימשיכו להקשיב לו.
נדמה כאילו המספר של חרמוני יעשה הכל כדי שקוראיו לא יישמטו מאחיזתו. הוא כל כך חרד שישעמם או ילאה את קוראיו, שהוא לא מפסיק להתנצל בפניהם, להסביר, להתגונן: "אני לא רוצה לייגע בפרטי הפרטים... אלא ש..."; "כן, אני יודע שזה דימוי מאוד לא משוכלל"; "למען האמת... אני לא בטוח ש... או יותר נכון, נגיד את זה ככה"; "לא אלאה אתכם ב.... אבל ברשותכם, אני רוצה לומר משהו על..."; "אני לא רוצה להיכנס כאן ל... זה לא המקום וזה לא כל כך מעניין. עם זאת חשוב לי ל...".
הבלשן רומן יאקובסון, שמיין והבחין בין שישה תפקידים של השפה, קרא לביטויים מהסוג הזה "הפונקציה הפָאטית": אלה ביטויים שכל מטרתם להמשיך את השיחה, להחזיק את בן־השיח; למשש את מיקומו המשוער כמו סומא באפילה, במחוות גדולות ועצבניות. מספר כזה, לכאורה, מאוד זקוק לקורא שלו, מבקש את קרבתו, אבל השפה שלו מסגירה, בד בבד, גם את ההפך מזה.
הביטויים האלה חוזרים ומדגישים את המרחק הבלתי־ניתן־לגישור בין המספר לבין הקורא שלו. הם מעידים על כך שלמספר בעצם אין מושג אם הקורא שלו עוד לצידו. למעשה, הוא חושד שקוראיו לא מבינים אותו, שסבלנותם קצרה והם לא עוקבים בתשומת הלב הראויה אחרי מה שהוא כותב - ולכן צריך להזכיר להם לדפדף אחורה אם חוזרת פתאום דמות שהפציעה בתחילת הסיפור ("מי שזוכר, זוכר, ומי שלא, מוזמן לדפדף אחורה, משהו כמו מאה או מאה ועשרים עמודים"), או אם מסופרת בדיחה שעלולה להתפספס ("מי שמכיר את הבדיחה, בטח יעצור רגע ויצחק. מי שלא, זה באמת לא ממש משנה").
התנצלויות מהסוג הזה, שהיו מקובלות מאוד בספרות המאה ה־19, יכולות להיתפס היום כמייגעות מאוד, כמין מחוות עבשות ומיושנות, אבל כאן ודווקא משום שהמספר של חרמוני מבצע אותן מתוך מה שנחווה כחרדה, אם לא פאניקה גמורה מפני קוראיו, ההתחנחנויות האלה הופכות להיות לב־ליבה של הקומדיה. גם כשהמספר מספר על דברים לא מצחיקים בעליל, הקול שלו נשאר קומי.
נקודת התורפה של "מחר אני יוצא מזה" היא הסיפור עצמו - אבל לא רק משום שהוא לא מצחיק. טוביה החולב, שמפליג לפי־תומו בסיפורים בעוד חייו נקלעים לשרשרת של אסונות, הוא דוגמה טובה לכך שאין צורך בסיפור מצחיק כדי ליצור אפקט קומי, ולפעמים די בניגוד שבין הקול המספר לבין המציאות הקודרת. אלא שאצל חרמוני, המספר לא מצליח להפר את השגרתיות של המציאות שהוא מתאר, והסיפור הופך להיות בנאלי - ובנאליות היא האויב הגדול ביותר של הקומדיה.
הגיבור של חרמוני מספר כבר בהתחלה כיצד הוא "נקלע" לסחר בסמים והחל להבריח סמים בין הודו ליפן: הוא מספר על סחר בסמים כאילו זה עשוי לקרות לכל אחד. הוא לא חושב על עצמו כפושע, רק כמי שיש לו "בעיית גבולות". "אני יודע שיש טוב ושיש רע", הוא מספר, "אבל בין הטוב ובין הרע יש שדה רחב ידיים. אני מרשה לעצמי לטייל בשדה הזה".
וכך, מייד כשהוא נחלץ מהסמים, הוא לוקח את כישורי ההליכה על־הגבול לשדות חדשים - לאקדמיה ולתרבות התאגידית. הוא מקים "עסק" לכתיבה ומכירה של עבודות סמינריוניות, ואחר כך מקים אימפריה מטאורית שמספקת "תשתית רוחנית" למנהלי התאגידים הגדולים בעולם (הכוונה למעין השתלמויות במדעי הרוח, אבל למעשה לא יותר ממה שמכנים ביידיש לוּפט גֶעשֶעפְט, "עסקי אוויר"). הרעיון הוא כאילו אותה תכונה של "פשיעה גבולית" (גבולית כמו סחר בסמים, כן?). היא ששולטת בתעשיית ההעתקות באקדמיה, ושולטת גם בטרנדים הרוחניים שסוחפים את העולם התאגידי.
"בעיית הגבולות" של הגיבור, שגולש כאילו בלי כוונה אל מרדף ציני אחרי הכסף הגדול, היא לכאורה חומר נהדר לקומדיה. אבל חרמוני לא מפתח את הכישלון המוסרי של הגיבור שלו, ולא מקשר אותו לאיזו שחיתות עקרונית בעולם האקדמי או התאגידי. לדוגמה, העסק של הגיבור למכירת עבודות סמינריוניות מבוסס על "שיטה" שהוא מצא לכתוב עבודה סמינריונית תוך 12 שעות בכל תחומי מדעי הרוח (לתלמיד רגיל, הוא מזכיר, זה לוקח בדרך כלל חודש).
הבעיה היא לא בעצם הפירכה - כביכול אפשר להפיק מדי יום סמינריון מקורי במגוון תחומי הרוח שיקבל ציון 90 ומעלה - אלא בכך שהסיפור לא מתעניין בשלל השחקנים בפארסה האקדמית המוכרת הזאת (התלמידים, המרצים, המוסד וכו') או במודעות של הגיבור שלו להשלכות ההרסניות של מעשיו. הוא מסתפק בתיאור רדיפת הבצע המגוחכת אבל השגרתית־לגמרי שלו.
למאכער שיצר חרמוני, האוחז נואשות בצווארון חולצתו של הקורא בעוד הוא מתוודה בפניו איך ניצל את האקדמיה ואת תרבות הפיתוח־העצמי של התאגידים הגדולים, יש הרבה שארם, אבל הוא מהלך על חבל דק. המאמץ האובססיבי שלו לעשות שימוש בכל האמצעים הרטוריים העומדים לרשותו כדי להחזיק בקוראיו, כשם שקל להיקסם ממנו, גם מציף את השאלה או החשד אם כמו המאכער שמפעיל יותר מדי קיצורי דרך בעולמות האקדמיה והעסקים, גם "מחר אני יוצא מזה" נשען יותר מדי על "לופט געשעפט", ובונה בניינים רטוריים באוויר.
מחר אני יוצא מזה / מתן חרמוני
כתר, 206 עמ'
