"המשכורות מושכות מורים שהאידיאולוגיה מניעה אותם. וזה לא מספיק טוב"

בסצנת הפתיחה של "המורֶה", ספר הפרוזה הראשון של המשורר אלון ארד, מתחבא גיבור הסיפור, מורה חסר שם, מתחת לשולחן בחדר המורים: "הוא חיבק את הרגליים בכל כוחו, שלא יברחו תחתיו, וממחסה זה האזין לסביבתו רוב קשב[...] האם כבר בטוח לצאת?"

המורה נמצא במרחק של 146 צעדים משער בית הספר אבל הוא מפחד מ"הם", מתלמידיו, כך מתברר, פחד מוות ממש. מכאן ועד סוף הנובלה הוא מנסה למצוא דרך להימלט, ואף שזו מזמנת לו מצבים ואנשים שחלקם מצחיקים מאוד, ברור שמדובר בסוג של קריסה נפשית. המורה אינו מסוגל עוד להתמודד עם מה שמערכת החינוך תובעת ממנו ובתוך תוכו הוא יודע שכדי לחיות עליו לעזוב, לברוח.

שנת המשבר

אלון ארד, לעומת זאת, נשאר. "לפני שנתיים חוויתי משבר מאוד גדול", הוא אומר. "סיימתי שני מחזורים של חינוך כיתה, תלמידים שליוויתי מכיתה י' עד י"ב, וביקשתי לא לקבל יותר כיתה לחינוך. המנהלת וסגניתה, שתי נשים שאני מאוד אוהב, אמרו לי שפשוט אין מי שיחליף אותי, וקיבלתי את זה. חשבתי שיהיה בסדר. וגם חשבתי שמאחר שחינוך של כיתה, להיות 'מחנך', הפך לחלק גדול כל כך מהזהות שלי, זה צעד עצום ואולי אפשר לדחות אותו קצת".

מה הוביל למשבר הזה? לרצון לסיים?

"התעייפתי, ובמקביל הקריירה הספרותית שלי החלה לצבור תאוצה. יצא לאור ספר השירה הראשון שלי והרגשתי שאני רוצה לפנות לי קצת מקום. כמחנך אתה לא עובד יותר שעות, באופן פורמלי, אבל המעמסה הבלתי פורמלית היא עצומה. זה מעמיס עליך המון דברים מבחינה רגשית ומעשית. בבית הספר אין לך אף פעם הפסקה, כי תמיד מישהו צריך אותך בגלל משהו, אתה כל הזמן זמין וכל הזמן עלול לקרות משהו. בכל מריבה של מורה עם תלמיד שאין לך שום קשר אליה, תפקידך לברר ולפשר ולהתערב. אתה כל הזמן מטפל בבעיות שלא אתה יצרת".

"היתרון והחיסרון של העבודה כמורה הם שאתה משתמש במי שאתה, ביכולת ההקשבה שלך. אני הרגשתי שנוגסים בי, ולא נשאר לי כלום. לא ישנתי בלילות, רק חשבתי על דברים שקרו בבית הספר. הייתי עצבני, מתוח. הרגשתי שאני צריך מסכת חמצן, שאני חייב לטפל בעצמי כדי שיהיה לי מה לתת"

ארד, שהבין כמאמר האמירה הידועה ש"להתפטר תמיד אפשר", פתח את השנה כמחנך כיתה, נוסף על היותו מורה לאזרחות ולספרות. ואז הגיע השבר. "חוויתי קריסה. הבנתי שאני לא מסוגל", הוא אומר, "ממש קרסתי. הרגשתי שאין אלון יותר. שכל אחד רוצה ממני משהו ואין לי מקום לעצמי. היתרון והחיסרון של העבודה כמורה הם שאתה משתמש במי שאתה, באופי שלך, ביכולת ההקשבה שלך. ואני הרגשתי שנוגסים בי ונוגסים בי, לא בקטע זדוני חלילה, רק שלא נשאר לי כלום. לא ישנתי בלילות, רק חשבתי על דברים שקרו בבית הספר, דברים שצריך לעשות. הייתי עצבני, מתוח. הרגשתי שאני צריך קודם כל מסכת חמצן לעצמי, כמו בסרטי ההדרכה שמקרינים במטוסים. שאני חייב לטפל בעצמי כדי שיהיה לי מה לתת לאחרים".

אז מה עשית?

"הפסקתי להיות מחנך. הורדתי את עיקר העומס הנפשי הרגשי. זה אבסורד, אבל הרגשתי שאני מאכזב את עצמי, למרות שנשארתי מורה מקצועי עם היקף משרה של יותר מ־100%. אבל מתוך הרגע הזה, שבו הרגשתי שאני רק רוצה להתחבא מכולם, ורציתי להסביר לעצמי למה אני מרגיש ככה, נולד הספר".

חינוך בקריסה

"המורה", כפי שניתן להבין מהכותרת, הוא סיפורו של מורה המנסה לשרוד במערכת חינוך קורסת. ביום שבו אנחנו פוגשים בו, הוא מתחבא מתחת לשולחן ומחשב את הדרך הבטוחה להגיע אל מכוניתו שבמגרש החניה כדי להימלט מבית הספר. משהו בתוכו פקע והוא כבר אינו מסוגל להתמודד עם עומס העבודה, התלמידים שתמיד צריכים ממנו משהו, הוריהם שנוזפים בו או מאיימים עליו ממש, השירותים שלעולם אין בהם נייר טואלט, הלכלוך, האופקים הצרים, ההוראות המגוחכות שמנחיתה עליו ההנהלה, והעובדה שהוא כבר אינו זוכר מיהו או אילו חלומות היו לו בחיים.

הנובלה של ארד כתובה היטב, דחוסה, תמציתית, ומצליחה לנווט בין קטעי זיכרונות עדינים לבין הטירוף, טירוף של ממש, המתרחש שם בחוץ, בעולם שבו המורה מצופה לתפקד. כך מתברר שרכזת החינוך חותמת על שעות התנדבות בדויות שאיש מהתלמידים לא ביצע, כדי לשמור על שמו הטוב של בית הספר; המורה שומר במגירה עוגיות יבשות ("מהסוג שמוצאים באופן כמעט בלעדי במוסדות ציבוריים ובניחום אבלים") שאסף מהשולחנות לאחר ביקור ראש העיר וששמר לשעת רעב קשה במיוחד;

כשהוא אוסר שימוש בניידים בכיתה, המנהל מסביר לו כי מדובר בפגיעה חמורה בזכות הקניין של התלמידים; וכשהוא מעיר למורה - שנוהגת לאחר לשיעורים, לדבר בכיתה על הגירושים שלה במקום על חומר הלימוד ולשוחח בשיעור בטלפון - זו נוזפת בו שהוא לא מבין "שלפעמים אין ברירה" ואפשר לחשוב איזה אסון קרה.
המורה גם יודע שמזל שהכיר את אשתו בחופשת הקיץ, כי אם היתה פוגשת אותו במהלך השנה - "מוטרד, עייף, ממורמר, לא היתה נשארת איתו יותר משבועיים".

ארד, כמעט בן 38, חגג השנה, כהגדרתו, עשור לחייו כמורה. הוא גדל בחולון, "לא תלמיד טוב במיוחד, אבל זה שאמרו עליו שיש לו פוטנציאל גבוה". אחיו היה התלמיד הטוב ("בכיתת טכנולוגיה ומחשבים, שגדל להיות סגן מנהל מחלקה פנימית בבית חולים"), והוא, כתגובת נגד, למד קולנוע בתיכון. "הלכתי לבית ספר אחר, כדי שיכירו אותי בזכות עצמי. בחרתי מגמת קולנוע, שהיתה מאוכלסת במעט חובבי קולנוע, ובעיקר במי שלא רצו לעשות מסלול בגרות רגיל".

הוא קיווה להגיע לגלי צה"ל, אבל לא התקבל וגויס לתותחנים. "לא רציתי להיות קרבי", הוא אומר, "אבל לא היה לי נעים להוריד פרופיל אז התקדמתי במסלול והייתי לוחם וסמל מחלקה. אני מאלה שכששמים להם מול הפרצוף משהו שצריך לעשות - הוא עושה את זה".

המחשבה על הוראה היתה עדיין רחוקה מאוד, אבל כשהיה מפקד צעיר, ובעצם סוג של מחנך לפקודיו, הופקד בידיו חייל שנחשב בעייתי, "ערס־ערס", כפי שארד מכנה אותו. בתום המסלול, אחרי עימותים אבל גם רגעים יפים שכללו הרבה הקשבה והרבה שיחות, אותו חייל יצא בהמלצתו לקורס מ"כים. "חשבתי שיש בתוכו נביעה חבויה שממנה אולי יוכל ללגום בעתיד, אם יידרש".

החוויה החיובית הזו, בתוספת אֵם שלחצה כי ידאג לעצמו למקצוע, למשהו מעשי שאפשר למצוא בו עבודה, הובילו אותו ללימודי חינוך. "האמת היא שלא הגעתי לחינוך מתוך איזו תחושת שליחות בומבסטית או רצון גדול לשנות את העולם. מפנטזיות ההצלה האלה התפכחתי עוד כמפקד בצבא, הן מתכון לכישלון. זה היה משהו הרבה יותר קטן וצנוע מבחינתי. הגעתי כי גיליתי שאני נהנה לעבוד עם אנשים ויש לי הזדמנות להשפיע לחיוב, גם אם זו השפעה קטנה מאוד, רק מעצם היותי שם. זה נתן לי תחושה של משמעות, לקום בבוקר ולהרגיש שעצם הנוכחות שלי במקום מסוים עושה טוב למישהו. על אחת כמה וכמה בבית ספר, שהחוויה של התלמידים בו היא לעיתים קרובות שלילית.

"זה תחום שקורים לי בו דברים שלא יכולים לקרות בשום תחום אחר. רק השבוע עזרתי לתלמידה שהתחבטה בנושא הזהות המינית שלה, ייעצתי לתלמיד שפחד לשוחח על נושא חשוב עם הוריו, וקיבלתי מכתבי תודה מתלמידי כיתת 'אתגר' אחרי בגרות בספרות, שאמנם המחנכת שלהם הושיבה אותם לכתוב, אבל הם כתבו טקסטים שבתוכם ידעו לשתול בדיחות מ'רומיאו ויוליה'. סליחה על הרומנטיזציה, אבל שבוע כזה משאיר אותי במקצוע לפחות עוד שנתיים".

לפני הלימודים ובמהלכם הוא עבד ב"אחריי!", עמותה חינוכית המכשירה צעירים לפני צבא. "אחת החוויות הקשות שהיו לי במהלך לימודי החינוך", הוא אומר, "היא שגיליתי שלרוב המרצים שלי יש פחות ניסיון בכיתה ממני. הם חוקרים, לא מורים, והם עמדו מולנו ודיברו, ושאלתי את עצמי אם הם פגשו אי־פעם תלמידים ואם הם חושבים שהתיאוריות היפות שלהם יכולות לעבוד במציאות של בתי הספר".

לא תחרותי

המציאות, כפי שהיא מתוארת ב"המורה", כוללת לא מעט אבסורדים, החל משלטי מוטיבציה קלישאתיים הנתלים ברחבי בית הספר אך מלאים בשגיאות כתיב, דרך איומים בוטים מצד ההורים, מורים המתבקשים לתת ציונים גבוהים לתלמידים שכשלו כדי לא לפגוע בממוצע בית הספר, לכלוך והזנחה, ועד אלימות פרועה של ממש בכיתות.
ארד כותב מצחיק, ולכן כשהוא מתאר כרזה של זוכי נובל ישראלים שבה הוחלפו תמונות בגין ופרס, הוא מספר שהתלמידים השחיתו בקשקושים את פניהם של רבין ובגין "ופרס, רצה המקרה, שוב חמק מכל נזק". במהלך ניסיון הבריחה שלו, המורה נתקל בקולגה שיצא לגמלאות לפני שבע שנים. בגלל טעות בגיל שקרתה במחשב משרד החינוך, אותו קולגה נאלץ "למשוך" עשור נוסף בבית הספר והוא חי, סמוי מן העין, בחדרון סודי, עד שתגיע הפנסיה המובטחת.

אתה מתאר מערכת חינוך שממש קורסת, שדבר לא מתפקד בה, ושהמורים חיים בה תחת איומים על שפיותם ובריאותם מצד התלמידים.

"הדברים באמת נעשים יותר ויותר קשים. הגעתי למקצוע הזה בהמון התלהבות ורצון לעשות דברים טובים, ועם השנים הבנתי שזה שוחק אותי. הספר הזה הוא אולי ניסיון להסביר לעצמי מה היה לי כל כך קשה ועמוס ששבר אותי בשנה השביעית למקצוע, כי על פניו היא לא היתה שונה בהרבה משנים קודמות. העומס היה אותו עומס, כל הרעות החולות המתוארות בספר היו שם גם בשנים הקודמות. הן אולי הועצמו בעקבות הקורונה וההשפעה שלה על מערכת החינוך, אבל זה לא היה מה ששבר אותי, למרות שכשמשהו רקוב, הוא נהיה מסריח יותר עם הזמן, אז בטח גם למצב המערכת יש פה השפעה".

אז מה בכל זאת השתנה?

"היכולת שלי להתמודד עם האתגרים. המשאבים הנפשיים שלי הידלדלו. הסתכלתי סביב והרגשתי שכל העיסוק שלי כמחנך הוא בביורוקרטיה, בפתרון בעיות שלא אני יצרתי, בניסיון לפשר בין מורים, הורים, תלמידים ודרישות המערכת, ובקושי נשארו לי משאבים לעשות את מה שבאמת נהניתי לעשות בחינוך: לקיים אינטראקציה חינוכית בונה עם התלמידים, להיות דמות מבוגרת חיובית ומיטיבה עבורם".

"הרבה הורים ויתרו על הרצון לחנך את הילדים, הם בכלל לא רואים בזה תפקיד שלהם. יש כאן הסרת אחריות. הם בוחרים בדרך הקלה, להיות חברים של הילדים. אבל הילדים לא צריכים חברים - הם צריכים הורים. ברגע שההורים מתחילים להעריץ את הילדים שלהם, אין להם דרך ללמד אותם"

ויכול להיות שהתלמידים עצמם השתנו?

"אני חושב שלא. הם עברו משברים בשנים האחרונות, בזמן הקורונה, במלחמה. אין ספק, לא קל להם, אבל ברור לי מאוד גם שהשינוי הגדול הוא השחיקה שלי כמורה".
שחיקה עלולה להתרחש בכל מקצוע, ובכל זאת נדמה שבהוראה קשה במיוחד.
"כי השחיקה שם אינה גזירת גורל. היא תוצאה של מערכת מקולקלת, שבורה לגמרי. גם האנשים הטובים שיש בה, אנשי חינוך, נמצאים כל הזמן במצב של הישרדות. אין מלמעלה שום רצון לתקן אותה, ולכן אין לאנשים בשטח שום כלי לתיקון".

בכלים לתיקון אתה מתכוון לכסף? תקציבים?

"גם לכסף. משכורות המורים לא תחרותיות בשוק. גודל הכיתות מחייב השקעה כלכלית, שלא נעשית. זה חלק גדול מהקלקול - מורה יכול לתפקד פי כמה יותר טוב מול עשרה תלמידים ולא מול 36, גם אם כולם מצטיינים. זה היבט חשוב מאוד, והוא פוליטי, הרי חלוקת הכספים נקבעת על פי הערכים של הממשלה והחברה. נוסף על כך, יש שאלה של מקום ההורים - הרבה הורים ויתרו על הרצון לחנך את הילדים שלהם, הם בכלל לא רואים בזה תפקיד שלהם. יש כאן הסרת אחריות מצידם. הרבה הורים בוחרים בדרך קלה, להיות חברים של הילדים שלהם, והרי הילדים לא צריכים חברים, יש להם חברים - הם צריכים מורים והורים. אבל אם ההורים מתחילים להעריץ את הילדים שלהם, אין להם שום דרך ללמד אותם או לחנך אותם".

בלתי מספיק

מיום שנכנס למערכת החינוך הפורמלית ארד מלמד באותו בית ספר - תיכון מקיף בשיכון המזרח בראשון לציון, שאותו הוא מתאר כ"התיכון הגנרי ביותר שאת יכולה לדמיין", עם אוכלוסייה מעורבת, חלקה מבוססת וחלקה חלשה יותר. "בית ספר של עיר גדולה", כפי שהוא מתאר. מה שמחזיק אותו שם, לדבריו, הוא הצוות.

בספר הוא כותב: "זה מה שהמקום הזה עושה לך: מערפל, מטשטש, מכבה. הריח הזה, שידע שתמיד נוכח במסדרונות, ריח של עייפות החומר. לא מוות בדיוק, עדיין לא, אבל גם לא חיים. מהר או לאט, בסוף זה מגיע אליך".

כשאני שואלת איך הוא מראה את פרצופו בעבודה אחרי ספר שכזה, הוא מדגיש עד כמה התופעה רחבה. "יצא לי במהלך השנים להעביר סדנאות והרצאות בעשרות בתי ספר שונים בארץ, כך שראיתי ופגשתי מקרוב, וכל כך הרבה מהדברים האיומים שעליהם כתבתי דומים בכל בתי הספר האלה. ב־90% מהמקרים זו אותה תפאורה בדיוק, הכיתה היא אותה כיתה, חדר המורים אותו חדר מורים, פינת הקפה היא אותה פינת קפה, והשיחות אותן שיחות. בבתי ספר שנחשבים טובים יותר ובכאלה שנחשבים פחות. ברור שחששתי שאנשים יזהו את עצמם, אבל עד כה בית הספר שלי מקבל את זה יפה".

סובלנות כזו יש גם אם אתה, כמורה לאזרחות, מנסה לגעת כיום בסוגיות פוליטיות?

"כל התלמידים שלי יודעים שאני בשמאל הציוני. יש לי קעקוע של אפיקורס על הזרוע, והם יודעים שאני אתיאיסט. רובם המוחלט, כמובן, ימניים. אני לא נמנע מלגעת בשום נושא, ואני מרגיש שזו חובתי להציג בפניהם תמונת עולם מורכבת. אני מאתגר את החשיבה שלהם, ומנסה לגרום להם להציג גם דעות שאני חושב שהן מוטעות או לא מוסריות, בצורה אינטליגנטית".

אתה מרגיש שבאקלים החברתי הנוכחי אפשר לחנך תלמידים לראות מורכבויות ועומק, ולא רק שחור־לבן?

"זה נורא תלוי באופי של המורים, עד כמה זה חשוב להם. ההשפעה היא מועטה. בשנה הראשונה שלי כמורה לאזרחות, לפני עשור, היה לי תלמיד שיצא משיעור ואמר לי 'אני עדיין חושב שזה עשה טוב שרצחו את רבין, אבל אני מבין עכשיו למה זה לא בסדר'. ואני שואל את עצמי - האם אני בכלל יכול לקוות לעשות יותר מזה? הרי התלמידים חווים מציאות מסוימת, בית הספר הוא רק חלק קטן בחיים שלהם, וזה לא שהמפגש איתי יהפוך אותם לליברלים".

אמרת שבית הספר הוא חלק קטן בחייהם, אבל הוא אמור להיות חשוב מאוד.

"אם לשפוט על פי התקציבים שזורמים אליו, זה לא כך. המשכורות, כפי שאמרתי, לא תחרותיות, אני לא בטוח שהייתי יכול להתקיים רק ממשכורת של מורה, ובוודאי לא לחיות בתל אביב. לכן הן מושכות מורות ומורים שהאידיאולוגיה מניעה אותם - הרצון להשפיע, או כאלה שנוח להם לעבוד ככה. וזה לא מספיק טוב".