ההוצאה המחודשת של "השטן לובשת פראדה" מריחה כמו קולקציה מהעונה שעברה

עשרה חודשי עבודה כעוזרת האישית של אנה וינטור, העורכת המיתולוגית של ירחון האופנה האמריקני ״ווג״, הספיקו ללורן וייסברגר כדי להתפטר ולכתוב את ״השטן לובשת פראדה״, שמספר על עוזרת אישית והבוסית המתעללת שלה, שהיא במקרה עורכת ירחון אופנה מצליח בשם ״ראנוויי״. וייסברגר ניסתה לטעון בראיונות שהספר, שזכה להצלחה מסחררת, מבוסס לא רק על ניסיונה האישי ב"ווג" אלא גם על סיפורים ששמעה מחברים, אבל הרכבת כבר עזבה את התחנה ודמותה של מירנדה פריסטלי - אותה בוסית איומה מהגיהינום - נתפסה כבת דמותה של וינטור.

כך או אחרת, הספר הפך לסרט ששבר גם הוא את הקופות, בין השאר בזכות האופנה הנהדרת שנראתה על המסך ובזכות הליהוק, שכלל את אן האת'ווי בתפקיד הגיבורה ואת מריל סטריפ בתפקיד מירנדה, הבוסית שלא מרימה את קולה אבל משפט אחד שלה מצליח לחרב לגמרי את מצב הרוח של עובדיה.

הספר נע בין שני קצוות. הראשון הוא תיאור מייסר של מה שהיום בוודאי יוכר כהתעמרות במקום העבודה. אנדי סאקס, הגיבורה, נאלצת להיות זמינה עבור הבוסית בכל שעות היממה ולבצע משימות בלתי אפשריות, תוך שהיא חוטפת עלבונות שוטפים. בקצה השני, הוא מספק הצצה אינטימית ומהנה אל מאחורי הקלעים של תעשיית האופנה הזוהרת, כששמותיהם של מעצבי העל ומותגי היוקרה משובצים לאורכו ולרוחבו כאבני סברוסקי נוצצות.

תחושת הגלאם עוברת בכל סצנה, למשל כשמדי עשר דקות מוזמנת למירנדה ארוחת בוקר חדשה כדי לוודא שהאוכל יישאר חם כשתגיע, או כשהיא שוכחת חצאית לאירוע בחו״ל, ואז מופיעה כבמטה קסם עוזרת עם מיטב חצאיות המעצבים ודואגת להטיס אליה את החצאית הנבחרת.

בשלב זה חלקכם בטח מייגעים את מוחכם בניסיון להבין למה בעצם אנחנו מתייחסים לספר שראה אור לראשונה לפני כ-22 שנה. זו בדיוק המחשבה שעברה לנו בראש כשראינו שהוא יצא לאחרונה בהוצאה מחודשת, ובתרגום חדש. לא יכולנו שלא לשאול את עצמנו, למה? הרי התרגום הקודם לא הספיק להתיישן, ויתרה מכך, חלק מהתמות המוצגות בו כבר לא רלוונטיות להיום, כמו הזווית הפמיניסטית בספר. הספר מציג תפיסה מיושנת ולא מחמיאה על סולידריות נשית במקום העבודה, כשהדמות המצליחה בו, מירנדה, מוצגת כלא פחות מהשטן בהתגלמותו, בלי לקבל שום הסבר להתנהגותה.

אנדי, הגיבורה, מתנשאת גם היא על הנשים העובדות עימה, וחוטאת באותו יחס שהיא מקבלת כאשר היא רואה אותן כעדר שכולו אובססיה למראן ולמשקלן. נוסף על הזלזול בעמיתותיה, היא בזה לתחום האופנה כולו, בלי שום נימוק אמיתי. מעניין שדווקא הסרט ״תיקן״ את הבעיות הללו והפך את מירנדה לדמות עגולה יותר, ואת אנדי למי שמכירה בסוף בכוח ובהשפעה שיש בתעשיית האופנה על כלכלת העולם.

במסגרת ההוצאה המחודשת, בהוצאה בחרו להוציא גם את ספר ההמשך, ״הנקמה לובשת פראדה״, ספר שלקרוא לו דל עלילה יהיה מחמאה. כאן, כעשור לאחר אירועי הספר הקודם, אנדי נמצאת לכאורה במקום טוב בחייה. היא אמנם אינה עיתונאית במגזין ה״ניו יורקר״ הרציני כפי שחלמה להיות, אבל היא ואמילי, העוזרת הבכירה של מירנדה (שפוטרה על ידיה), הקימו מגזין חתונות עצמאי ומצליח. בד בבד עם הצלחתה המקצועית, אנדי עומדת להתחתן עם איש עסקים צעיר ונאה שהוא גם יורשו של הון משפחתי. כל הטוב הזה מתקלקל כשמירנדה המרושעת חוזרת שוב לתמונה ומציעה להן הצעה שקשה לסרב לה.

בהיעדר תחומי העיסוק המרכזיים של ״השטן לובשת פראדה״ - אופנה, כוח והתעמרות במקום העבודה - אנו נותרים בעיקר עם התהפוכות המעניינות פחות בחייה האישיים של אנדי, שכבר בספר הראשון היו הצד החלש בסיפור. גם כאן, כמו בקודמו, גלריית דמויות המשנה שטוחה ולא מעניינת, בדגש על בן זוגה. ולגבי ההגחה המחודשת של מירנדה, מדובר בהדהוד חלש לסאגה מהספר הראשון. כאן, מירנדה פחות מאיימת והרבה יותר חד־ממדית, והדילמה של אנדי - אם להתפתות להצעה הלא מפתה של הבוסית לשעבר, לעוסה ומשומשת. בשורה התחתונה, אפשר לוותר.