כבר חמש שנים אני מבקר ספרות בעיתון, ומפעם לפעם עולה בי השאלה מה בעצם מעניק לי את הסמכות לפסול או לשבח ספר, ולמה דווקא אני ולא מאות ואלפי קוראים אחרים שכותבים סקירות בבלוגים ובקבוצות הספרים בסושיאל? הרי לא הגעתי מהחוג לספרות באוניברסיטה, וגם לא הייתי עיתונאי. את דרכי התחלתי ברשתות החברתיות, בקבוצות חובבי ספרים שבהן העליתי סקירות באופן קבוע. התחלתי בלי שום הכשרה. קראתי המון, ואז גם כתבתי על מה שקראתי. כל זה עד שקיבלתי פנייה מהעיתון להפוך את כל זה למקצוע.
השאלה הזו התעוררה בצורה חזקה עוד יותר כשהבנתי שהרבה מאוד קוראים שגדלו בעולם הרשתות החברתיות לא באמת קוראים ביקורות במוספי הספרות או בכתבי עת, ואם הם קוראים, הם מייחסים להן משקל נמוך ממה שהם מייחסים לסוקרים ברשת.
הביקורת זזה
"יש פיחות במעמדה של הביקורת כשומרת סף", אומרת חוקרת הספרות והעורכת ד"ר דנה אולמרט, "גם כי יש פחות ופחות מבקרים שנהנים מיוקרה - אין איזו דמות של מבקר או מבקרת סמכותיים שאנשים רואים בהם מתווכי תרבות - וגם כי יש ביזור של התחום. ירידת היוקרה קשורה כמובן בכך שקשה מאוד להתפרנס מזה, אז ביקורת הפכה למין עבודת סטודנטים או כזו שמיועדת לחוקרים צעירים".
המבקר הממוצע ירוויח מאות בודדות של שקלים על כל ביקורת, שבה הוא משקיע לפעמים גם שבוע עבודה שלם, שכולל קריאה של הספר, חשיבה ומחקר, ובסוף גם כתיבה. אבל זה לא רק השכר. על פי מבקר הספרים ד"ר עמרי הרצוג, גם למספר הספרים שיוצאים בישראל מדי שנה יש משקל. "שוק הספרים שינה את אופיו וזז משוק של קוראים לכיוון שוק של כותבים", הוא אומר. "מבחינה זו התפקיד של ביקורת ספרות השתנה - אם פעם זה היה לברור את התבן מן הבר, היום יש כל כך הרבה תבן וכל כך הרבה בר, כל כך הרבה ספרים, שקשה אפילו לברור".
אורנה לנדאו: "מעמדו של המבקר היה כמו בית משפט, אסור להתווכח. משהו השתנה בגלל הרשתות. נאמר שמבקר כותב ביקורת שלילית. הקונבנציה היתה שהסופר מסתובב בדיכאון שבוע. אבל יש מי ששברו את זה, סיפרו לעוקבים, ועכשיו המבקר במצוקה"
על פי נתוני הספרייה הלאומית, בשנת 2023 ראו אור בישראל 6,037 ספרים, וזו עוד היתה שנה חלשה בעולם המו"לות לנוכח המלחמה. ועדיין, חישוב מהיר יראה שמדובר בכ־506 ספרים בממוצע שרואים אור בישראל בכל חודש. "אין לנו אפילו אפשרות להקיף את כל זה במבט ולהגיד 'הנה, פה אני מסמן משהו מעניין'", ממשיך הרצוג. "בעבר, כשהיה יוצא ספר שברור שהרבה אנשים יקראו אותו, עמוס עוז כזה - הייתי עסוק יותר בניתוח הטקסט עצמו, כדי שאנשים שקראו את הספר יוכלו לקרוא אחר כך את הביקורת ואולי היא תפתח להם עוד חלון. כיום כשאני כותב ביקורת אני יוצא מנקודת הנחה שרוב מי שיקרא את הביקורת לא יקרא את הספר לעולם".
מכונת היח"צ
"היום המכונה המו"לית היא כל כך יחצ"נית ואימתנית, שהשפעת המבקר היא קטנה מאוד", אומר הסופר והעורך רן יגיל, שמבקר ספרים במוסף זה. "פעם המטרה העיקרית של ביקורת היתה לברור בין דברים טובים יותר לדברים טובים פחות, למען הקוראים. כיום מידת ההשפעה של המבקר יחסית נמוכה לעומת העבר, וגם הכוחות התפזרו - זה לא שיש איזה מבקר מרכזי שעל פיו יישק דבר".
לא מדובר רק בעניין טכני. אם פעם המטרה המרכזית של ביקורת הספרים היתה להכריע אילו יצירות ראויות ואילו לא, היום, בעידן הפוסט־מודרניסטי, רבים מוצאים שקשה יותר להצדיק ביקורת כזו, שבה טעם ספרותי נתפס כעניין סובייקטיבי בעיקרו.
רן יגיל: "הביקורת היום הרבה יותר נחמדה. לא חודרנית ועוקצנית כמו פעם, לא ויכוחים של חיים ומוות. אני זוכר ביקורות קשות מאוד בשנות ה־70, שכיום אף אחד לא היה מפרסם אותן. יש איזו אווירה של נחמדות, עדינות, והסכנה היא שהעסק יהפוך מימי"
"אני עוסק שנים בספרות", אומר יגיל, "ולא הצלחתי למצוא קנה מידה אובייקטיבי. אני חושב שזה דבר טוב שהאמת נעשתה עדרים־עדרים, ושהכוח לא נמצא במקום אחד. למה שיהיה רק אחד שיפסוק מה טוב ומה לא? ברור שיש שירי פייסבוק בנאליים, 'אני אוהב אותך, אתה אוהב אותי, אנחנו אוהבים זה את זה' - כל מי שיעמיק בספרות יבין שזה בנאלי. אבל ערכים אובייקטיביים פר־סה? אני לא מצליח לאתר כאלה".
הרצוג מסכים: "אני חושב שמלכתחילה תפקיד הביקורת הוא לענות על השאלה מה מעניין בטקסט. יכול להיות גם שמה שמעניין בו בכלל לא קשור בטקסט עצמו ובאיכות הספרותית, אם הוא טוב או לא טוב, אלא בתור עדות לתרבות הישראלית כיום. אני קורא ספר ושואל את עצמי: מישהו או מישהי השקיעו זמן וכסף בלספר את הסיפור הזה, ולבחירה ולדחיפות האלה יש משמעות. מעניין לפצח את המשמעות הזאת, מה הספר אומר על הפוליטיקה שלנו, על החברה שלנו, על יחסים בין המינים, ועוד. בעצם, ביקורת הספרות זזה לכיוון ביקורת התרבות".
שאלת הדמוקרטיזציה של הדעות, ואם בכלל אפשר לפסוק לכאן או לכאן בכל הנוגע לספרות, או לתרבות בכלל, היא לא שאלה חדשה. ועדיין, בעידן שבו יוצאים כל כך הרבה ספרים עם גיוון אדיר בז'אנרים ובתתי־ז'אנרים שמיועדים למיקרו־סגמנטים - השאלה הזו רלוונטית במיוחד. האם באמת יש מבקר שיכול לחלוש על כלל ההיצע, לגלות בקיאות, לקרוא קריאה צמודה בקורפוס יצירה גדולה מספיק, ואז גם לתרגם את זה לטקסט קוהרנטי של 700 מילים בממוצע? והאם זה באמת נדרש?
"עד גבול מסוים איכות ספרותית היא אובייקטיבית לגמרי", אומר המשורר, העורך והמבקר יהודה ויזן, "ומשם ואילך זה עניין של טעם אישי. אם אתה מעדיף את ג'ויס על קפקא זו זכותך, זה עניין של טעם. אם אתה מעדיף את רם אורן על עגנון, אין לך טעם".
על פי ויזן, "הביקורת אינה יכולה להתחמק מן השיפוט. היא אינה יכולה לרוץ ולהגג בטרם בדקה וקבעה שאכן יש טעם, מן ההיבט האסתטי, לעסוק ביצירה כלשהי. אבל בפועל, בעקבות התמורות שחלו באקדמיה ובעקבותיה בתרבות כולה, הביקורות זנחו את העיסוק הספרותי־אסתטי לטובת הפוליטי־חברתי, המגזרי, המגדרי, וכו'".
העם אמר את דברו
העולם הזה, שבו תפקידה של הביקורת המסורתית פחות ברור, פוגש, במיוחד בעשור האחרון, את עליית הרשתות החברתיות כפלטפורמות לדיון ספרותי מעמיק. סוקרים וממליצים כותבים אלפים ורבבות של סקירות בפייסבוק, באינסטגרם, בטיקטוק ובטוויטר. כל אלה משמשים אלטרנטיבה זמינה, מגניבה ופופולרית יותר לביקורות ספרים.
וזה מתבטא גם במכירות. האשטאג "בוקטוק", שמאגד המלצות ספרים מצולמות בטיקטוק - השפיע בצורה מהותית על תעשיית הספרים בארה"ב והחזיר מיליוני בני נוער לקריאה.
עמרי הרצוג: "אין לנו אפשרות להקיף את כל היצע הספרים ולהגיד 'פה אני מסמן משהו מעניין'. בעבר, כשהיה יוצא ספר שברור שהרבה אנשים יקראו, עמוס עוז כזה, הייתי עסוק בניתוח הטקסט. היום, כשאני כותב ביקורת, אני יוצא מנקודת הנחה שרוב מי שיקרא את הביקורת לא יקרא את הספר"
למעשה, #בוקטוק מכתיב היום בקנה מידה עולמי מי יהיו רבי־המכר הגדולים ביותר (ולכן גם מי יהיו הספרים שהוצאות הספרים הגדולות בעולם ימהרו להוציא - על חשבון אחרים). כך, סופרות שספריהן ממלאים את רשימות רבי־המכר של ה"ניו יורק טיימס", כמו קולין הובר, רבקה יארוס ואמילי הנרי, הן כאלו שקודם התפוצצו ברשתות החברתיות, ורק אחר כך הגיעו לעמודי הביקורת בעיתונות המסורתית. גם בישראל הרשתות בהחלט יכולות להעלות את מכירות הספרים, בעוד הביקורות בעיתונים - הרבה פחות.
"המטרה של סקירת ספרים, בעיניי, היא להעביר את החוויה האישית שלנו לקוראים אחרים, כדי שיוכלו להחליט אם הספר מתאים גם להם", אומרת תמר גורפינקל, שמנהלת את קבוצת הפייסבוק "המלצות אמיתיות על ספרים", שהוקמה ב־2018 וכיום יש בה יותר מ־70 אלף חברים. אולי בניגוד לביקורות בעיתונים, כאן גורפינקל מדגישה ש"החלק העיקרי בסקירה צריך להיות המחשבות והתחושות שלנו, ולא פירוט העלילה".
כלומר פחות ניתוח, ויותר מסירת מידע רלוונטי: "יכול להיות שמדובר בספר רומנטי נפלא, אבל קוראת מסוימת מעדיפה ספרי מתח. ייתכן שמדובר בספר מותח מאוד, אבל יש בו טריגרים קשים שקורא אחר יעדיף להימנע מהם".
השיטה בישראל, שבה חלק מהוצאות הספרים שולחות ספרים בחינם לסוקרים כדי שיכתבו "סקירה חיובית", כלומר טקסט קצר שמסכם את העלילה בצירוף חוות דעת חיובית, או לכל הפחות לא שלילית, יוצרת מצב שבו במקרים רבים קשה להסתמך על אותן סקירות, והצורך בביקורות אמינות עולה, גם ברשת.
"הרגשתי שהמלצות אמיתיות על ספרים, שבאמת אפשר להסתמך עליהן, חסרות לי", מוסיפה גורפינקל. "בטח בפייסבוק, שמלאה בהמלצות 'מטעם' וכמעט בלי ביקורות שליליות. יש רתיעה מכתיבת סקירות שליליות, במיוחד על ספרים ישראליים. יש תחושה כאילו אם נכתוב סקירה שלילית או לא מספיק מפרגנת נפגע בהצלחת הספר או בסופר עצמו. אנשים שוכחים שבאותה מידה יש קוראים בצד השני, שמבזבזים זמן וכסף על ספרים שייתכן כי הם באמת לא מספיק טובים או לא מתאימים עבורם".
לרשת יש יתרונות לא מעטים, ובראשם ביזור שמאפשר להעניק במה להרבה יותר ספרים, ובמקרים רבים הסקירות מתפרסמות במועד שקרוב מאוד ליציאת הספרים, מה שתורם למכירות. בקבוצת "המלצות אמיתיות", למשל, עולות עשרות סקירות חדשות בכל שבוע, לעומת ביקורות בודדות בכל אחד מהמוספים הספרותיים.
הבדל נוסף קשור בריבוי קולות. "בדרך כלל מי שכותב ביקורות בעיתונות הם אנשים מהתחום", אומרת גורפינקל, "סופרים, עורכים, אנשים עם תואר בספרות. הרשתות החברתיות פתוחות לכולם - בטיקטוק ובאינסטגרם ניתן לראות גם נוער צעיר שמעלה המלצות על ספרים. הסגנון של הסקירה ברשתות החברתיות הוא יותר חופשי, ובחלק מהמקרים גם עממי ואישי יותר".
געגוע לישן
הדמוקרטיזציה הזאת של השיח היא אלמנט משמעותי, שהתגבר בעקבות הסושיאל. "אנחנו בעידן פוסט־קאנוני", אומרת אולמרט, "אין איזה נוסח או פואטיקה דומיננטית, יש המון קבוצות והמון התרחשויות. אנשים כותבים בפייסבוק, יש קהילות מאוד פעילות, יש שיח שיש בו משהו פחות ריכוזי".
ועדיין אולמרט מזהה, בחוגים מסוימים לפחות, געגוע לישן. "בהחלט יש געגוע לסמכות, שאני לא מזדהה איתו. לי בטח אין שום געגוע לאיזה גבר תרבותי שיגיד לי מה טוב ומה רע. הסמכותניות הזאת מיצתה את עצמה, ומה שמעניין הוא ריבוי הקולות שבאים מכל מיני כיוונים".
עם זאת, לריבוי הקולות ולביזור יש גם מחיר בעומק השיח. "יש הרגשה שהמון יוצרים שפועלים פה הרבה שנים לא זוכים להדהוד הזה שביקורת מייצרת, של שיח ועניין שהם הכרחיים ליצירה", אומרת אולמרט, "אין מספיק אנשים שמחזיקים את הרצפים האלה ועוקבים מקרוב אחרי מה שקורה פה".
נבט טחנאי, מבקרת ספרים במוסף זה ופעילה בקהילות חובבי ספרים ברשת, אומרת שסקירות אינטרנטיות הן בראש ובראשונה פונקציה של קהילת קוראים. "קהילה מתחילה מאהבה משותפת לתחום או לז'אנר מסוים. משם מגיעות הביקורות, מהצורך לחלוק עם עוד אנשים את ההתלהבות מהדבר הזה שגר לי בראש בלי שכר דירה. גם אם התחושות הן רעות, אנחנו מחפשים השתתפות, לראות שאנחנו לא היחידים שמשהו הפריע להם".
מהבחינה הזו קבוצות הספרים נועדו גם לענות על פער בעולם הביקורות הממוסדות. "אני חסיד גדול של מה שנקרא מדע בדיוני, פנטזיה, אוטופיה ודיסטופיה", אומר יגיל, "הספרות העברית כשהיא לעצמה וגם חוקרי הספרות, חוץ מאורציון ברתנא ועוד כמה, רואים בספרות הזאת משהו נחות, שמתאים לילדים או לבני נוער".
ההתייחסות הספרותית הרצינית לז'אנרים כמו פנטזיה, מתח ורומן רומנטי התחילה ברשתות החברתיות וזלגה משם למוספים הספרותיים. "גם לספרות יפה יש מועדון מעריצים משלה", אומרת טחנאי, "פשוט קוראים לו האקדמיה".
הביקורות התכווצו
ועדיין, לביקורת "מקצועית" יש יתרונות מובהקים ביחס לביקורות חובבים אינטרנטיות. "קל להבחין מתי ביקורת היא התרשמות במילים של 'אהבתי או לא אהבתי' עם נימוק מאוד ראשוני", אומר יגיל, "ומתי כותב אותה מישהו עם קילומטראז' של קריאה, שבא עם איזשהו מטען. מישהו שכותב לעומק, עורך השוואות בין יוצרים, מסביר פחות או יותר באיזה הקשר נמצאים הספר והסופר. בדרך כלל ביקורות של מקצוענים הן גם טובות יותר מבחינת השלמות הפואטית והנימוקים שלהן. מישהו בלי הניסיון הזה ייתקע בקיר באיזשהו שלב".
שחר קמיניץ: "יכולת הקריאה האינסופית של בינה מלאכותית מאפשרת לה לעשות קישורים שלא היו עולים בדעתנו. היא יכולה גם למדוד את היחס המתמטי בין דיאלוגים פנימיים לבין התקדמות חיצונית של העלילה, ולשים לב שהוא נמצא בתהליך של שינוי לאורך הטקסט; או להבחין שיש שינוי בתחביר או באוצר המילים, שאולי מקביל לאיזו התפתחות פסיכולוגית"
על פי הרצוג, "התפקיד של מבקרי ספרות הוא פשוט להיות קוראים מיומנים מאוד, שיש להם פרספקטיבה על הספרות שנכתבת כיום ויש להם גם יכולת לזהות דברים שבקריאה חופשית לפעמים מתפספסים. יש כותבים טובים מאוד ברשתות החברתיות, אבל בדרך כלל הם מספקים יומני קריאה - מספרים על מה הספר ונותנים לו ציון. המרכיבים האלה קיימים גם בביקורת, אבל יש בה גם ערך מוסף של התבוננות על הספר בתוך הקשר רחב יותר".
העורכת ומו"לית "התחנה" אורנה לנדאו חושבת אחרת. "אין ספק שברשת יש המון סוקרים שהם לא אנשי ספר, והדמוקרטיזציה פירושה גם שכל טמבל שיודע צורת אות יכול להכריז על עצמו כסוקר. אבל יש גם סוקרים כמו עופרה עופר־אורן, כלת פרס ספיר - היא יודעת ספר לא פחות מעיתונאי שכותב במוספי הספרות. באופן כללי, מי שמתעסק באופן עקבי בסקירות וקורא כל הזמן, מטבע הדברים הוא גם אדם קורא ואדם שמפתח הבחנה. אי אפשר לקרוא ולחשוב כל היום, וששום דבר מזה לא ישקע. ברור שגם הסוקרים ברשת מפתחים בסופו של דבר טעם, קילומטראז' קריאה וכיוצא בזה".
לצד אלו, יש גם ירידה מסוימת באיכות הביקורות במוספים הספרותיים. "כשהעיתונות שילמה משכורות של ממש למבקרים, והם היו אנשי מערכת", אומרת לנדאו, "היה ברור שאלה אנשים שקראו המון ספרים, שהיתה להם השכלה רחבה, הרבה פעמים תארים - היה באמת משקל יתר לדבריהם. האם כיום המבקר בעיתון בהכרח יודע יותר ממני? מובן שהתשובה היא לא".
התכווצות קהל הקוראים הכללי, וכנגזרת מכך הכיווץ במספר עמודי הביקורות בעיתונים, לצד ההעדפה הצרכנית לטקסטים קצרים יותר (אולי בהשפעת הרשתות), השפיעו מאוד גם על אופיין של ביקורות הספרים בעיתונות. "רוב האנשים כיום קוראים ביקורות ספרים באונליין", אומר הרצוג, "וזה מכתיב צורה אחרת של קריאה. אנשים מחפשים את השורה התחתונה, הקריאה מהירה יותר, ויש יותר הסחות דעת מאשר בגוש של טקסט מודפס. ביקורות הפכו קצרות, עם משפטים קצרים יותר, בצורה שמותאמת למדיום. זה אומר שאי אפשר להתעמק עכשיו בפרשנות של הספר לאורך 1,200 או 1,500 מילה, אף אחד לא יקרא את זה".
יגיל מציג גישה מעט אופטימית יותר. "אולי קשה יותר להתמודד עם מאמר בן 3,000 מילה, גם אם הוא כתוב היטב, אבל ביקורת עומק של עד 1,500 מילה - אני רואה שאנשים מגיבים עליה לא פחות, ואפילו יותר, מאשר על המלצות קצרות. זה קצת תדמיתי: מאוד פיתחו את העניין הזה של מהירות, שהכל צריך להיות קצר, אבל בסוף אנשים קוראים רומנים של מאות עמודים, כולל רומנים מורכבים - אז ודאי שהם יכולים לקרוא גם ביקורות".
עוד מקום שבו נורמות אינטרנטיות חדרו לעולם ביקורות הספרים הוא היחס לביקורות שליליות. "הביקורת כיום היא הרבה יותר נחמדה", אומר יגיל, "לא חודרנית ועוקצנית כמו פעם, לא ויכוחים של חיים ומוות. אני זוכר ביקורות מאוד קשות של אמנון נבות, או של אורציון ברתנא בשנות ה־70, שהיום אף אחד לא היה מפרסם אותן. יש איזו אווירה של נחמדות, עדינות, והסכנה היא לא בזה שאתה נחמד ועדין, אלא שהעסק יהפוך מימי. במידה מסוימת, במקום לעורר דיון בספרות זה משתיק את הדיון".
"הרשתות החברתיות משנות את השיח בין המבוקר למבקר", מוסיפה לנדאו, "עד ממש לאחרונה מעמדו של המבקר בעיתונות הממוסדת היה כמו מעמד של בית משפט, שאפשר לא להסכים איתו אבל אסור להתווכח. משהו השתנה בגלל הדמוקרטיזציה שקורית ברשתות. נאמר שמבקר כותב ביקורת שלילית על סופר מאוד אהוד. הקונבנציה היתה שהסופר מסתובב בדיכאון שבוע, אולי מספר על זה לחבריו הקרובים, ודי.
"אבל יש מי ששברו את הקונבנציה הזאת בשנים האחרונות, ואמרו לפני אלפי ועשרות אלפי עוקביהם שהם נורא עצובים ונעלבו, במקרה הטוב; או שהמבקר הוא אידיוט או בעל אג'נדה או לא מבין דבר וחצי דבר, במקרה הרע - עכשיו המבקר נמצא במצוקה. האם זו בעיה? האם אנחנו אומרים 'קראנו לך מבקר, ועכשיו קח חרב ותדקור את מי שאתה רוצה ואנחנו ננשך שפתיים בנימוס'? או שאנחנו אומרים שאתה מבקר, וזה יופי, אבל גם לי יש פה מקום ואני יכולה להתדיין איתך?"
וכך קרה שהביקורות בעיתונים והסקירות ברשת התקרבו אלה לאלה. הביקורות נעשו קצרות, נגישות וחיוביות יותר, ומצד שני - הסקירות נעשו מעמיקות יותר והביאו יותר קוראים מיומנים, במגוון ז'אנרים, לומר את דעתם, שבהרבה מקרים לא נופלת מזו של המבקר שקיבל מקום בעיתון.
מצד שני, להתקרבות הזאת יש מחיר. "בסופו של דבר, אלו פחות או יותר אותם אנשים, אותה קהילה, שכותבים בעיתון או בפייסבוק", אומר ויזן, "זה עדיין 500-300 מילים, שמתוכן 150 הן שמות תואר נרגשים, 100 חנופה צרופה, וכל היתר איתותי סגולה. האמת היא אובייקטיבית ופשוטה: אין דיון ספרותי אמיתי ברשתות החברתיות".
העולם החדש
בשנתיים האחרונות התפתחות חדשה רובצת לפתחו של עולם ביקורות הספרים וצפויה להשפיע על ביקורות בעיתונות ועל סקירות גם יחד: הבינה המלאכותית. "כיום הבינה המלאכותית נמצאת במצב שבו היא יכולה לקרוא ספר שלם ולייצר עבורו רשימה או ביקורת ספרותית שהיא בינונית וסבירה", אומר הסופר ויזם ההייטק שחר קמיניץ.
"היא מספקת את הרובד הבסיסי של ביקורת: מאפיינים בסיסיים של הטקסט מבחינה לשונית וסגנונית, התמות העיקריות, להקביל אותו ליצירות מוכרות ולהוסיף איזושהי חוות דעת. אם מסתכלים על ההיבט הצרכני של ביקורת, מה יש שם ואם כדאי לי לקרוא את זה, זה בעצם עונה על הצורך הבסיסי הזה".
הרעיון של הבינה המלאכותית פשוט: בספרים שכבר ראו אור ונכתבו עליהם ביקורות רבות - היא נשענת על חוכמת ההמון, מייצרת מעין אגרגציה של כלל הטקסטים שנכתבו עליהם ונותנת סיכום. מן הצד השני, כבר היום ניתן להזין בתוכנות ה־AI קובצי טקסט שלמים ולקבל פלט מעניין שמייצר לקטורה על הטקסט, שבוחן אותו החל מרמת המבנה, הדמויות והדיאלוגים, ועד הטון והסטייל, ההומור אם יש, רמות הרגש. כל זה בתוך שניות בודדות.
"יכולת הקריאה האינסופית של בינה מלאכותית מאפשרת לה לעשות קישורים שלא היו עולים בדעתנו, כי מדובר ביצירות שנמצאות בז'אנר אחר או בכאלה שלא קראנו", אומר קמיניץ, "היא יכולה גם למדוד את היחס המתמטי בין דיאלוגים פנימיים לבין התקדמות חיצונית של העלילה, ולשים לב שהיחס המתמטי הזה נמצא בתהליך של שינוי לאורך הטקסט; או להבחין שיש שינוי בתחביר או באוצר המילים, שאולי מקביל לאיזו התפתחות פסיכולוגית. אלה דברים שבזכות יכולת החישוב האדירה שלה היא יכולה להציף בפני קורא אנושי, שאולי אחרת לא היה שם לב אליהם".
אז הבינה המלאכותית יכולה להחליף מבקרים אנושיים?
"הבינה המלאכותית יכולה לשכפל דפוסי קריאה מוכרים. אבל כשאני קורא רשימת ביקורת, אני רוצה להגיד 'זה דבר שלגמרי לא הייתי חושב עליו, שנעלם מעיניי'. יכול להיות שכאן הבינה המלאכותית תיתקע בקיר. וכרגע המודל גם לא יודע להבחין מה מבין אלפי ההבחנות שלו הוא בעל ערך, ומה בנאלי או מופרך".
הבינה המלאכותית סובלת גם היא מהנטייה לחיוביות יתר. "הטקסטים שבינה מלאכותית מייצרת על ספרים קיימים הם הממוצע של דברים שאנשים כתבו בעבר ושהיא שאבה מתוך הרשת", מסביר קמיניץ, "היא לומדת מבלוגים ומרשתות חברתיות לא פחות מאשר ממדור הביקורות של ה'ניו יורק טיימס', אז יש נטייה אפריורית לפרגן. אפשר לסתור או לאזן את הנטייה הזאת, אבל זה מצריך מאמץ".
לדברי קמיניץ, "אפשר לראות תסריט פסימי שבו העולם מתחלק בין ביקורת AI - שהיא מוצר צריכה המוני, שאפשר לייצר אותה בעלות אפסית ובכמות אינסופית, שתהיה בעצם סקירה ספרותית משוכללת שתענה על הצורך לדעת על מה הספר ואם מעניין אותי לקרוא אותו - למוצר 'בוטיקי' למשוגעים לדבר שרוצים להעמיק. התרחיש האופטימי, שאני חושב שהוא גם סביר יותר, הוא שהבינה המלאכותית תהיה עוד כלי בידינו, שמנצל את יתרונותיה - יכולת קריאה וחישוב אדירה, ויכולת ליצור הרבה קצות חוט וכיווני מחשבה אפשריים - ואנחנו נהפוך למי שאוספים, בוררים ומרכיבים את זה ליצירה שהיא בסופו של דבר שלנו".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו