״הזעזוע שלי היה כל כך עמוק, שלא יכולתי לא לכתוב את הספר הזה. הוא יצא מתוכי בתחושה של שליחות״

"לפני שיצאתי למעלות־תרשיחא, לטקס פרסי ספיר, הכנתי לילדים צהריים, לקחתי תיק עם מסרק, מסטיקים ומעיל וכתבתי לעצמי פתק שהנחתי על השולחן: 'אם אחזור ממעלות ללא הפרס, לא קרה שום דבר. אני אותו אדם שהייתי, לא להתאכזב ולא להתעצב, הכול יהיה כמו שהיה. אני'".

יוסי אבני לוי, 62, חזר מהטקס כשהפרס בידו. ״הדאבל", הוא מכנה זאת, כי חודשיים לפני שספרו "שלושה ימים בקיץ" זכה בפרס ספיר, הוא זכה גם בפרס ברנר, "אחרי שנים שבהן נחשבתי לסופר נישתי, זה שכותב על גייז, שלא מצליח לפרוץ באמת, שהתקרה שהראש שלו נתקל בה נמוכה מדי - פתאום נשלחה יד מתוך העננים הקודרים ושלפה אותי החוצה, שמה אותי במרכז הבמה, כיוונה אלי את הפרוז'קטור ואמרה 'הנה הוא, תראו אותו, תקשיבו לו'. אני הולך בבית ואומר לעצמי 'יוסי, זכית' ועדיין לא מאמין, כי במראה אני רואה ששום דבר לא השתנה בי, אפילו הכרס הקטנה נשארה כמו שהיתה לפני הפרסים".

הקונסול

"שלושה ימים בקיץ" הוא ספרו השמיני של אבני לוי. בשנות ה־90 הוא החל לפרסם סיפורים תחת השם הבדוי "יוסי תשרי", ואחריהם שורה של ספרים תחת השם "יוסי אבני". רק בשנת 2007, כשראה אור הרומן שלו "איש ללא צל", הוסיף לעצמו את השם לוי, שאיתו נולד.

"הנאצים לא הגיעו בספינת חלל מכוכב המוות, הם היו אנשים מן השורה, עם חולשות וחלומות. לקצין הגרמני שמגיע לחסל את העיירה יש רגשי נחיתות כי הוא לא יפה כמו הקצין הצעיר שמלווה אותו, הוא חש משיכה ארוטית, הוא מקנא ביכולות של המשורר והפילוסוף"

למשחק הזהויות הזה היו סיבות רבות, ובהן הרצון לכתוב בחופשיות על חייו, כהומוסקסואל ודיפלומט, והקושי להתמודד עם החשיפה גם במישור המשפחתי וגם בסצנה המקצועית. כיום, אחרי יותר מ־19 שנים של חיים כדיפלומט בחו"ל, שתי כהונות שבהן שימש שגריר ישראל (בסרביה ובליטא), והמשפחה שהקים עם בן זוגו הפולני (שמגדל ביחד איתו את ילדיהם, בן 13 וחצי ובת 9 וחצי), הוא כבר אינו מסתיר דבר, לא בראיונות ובוודאי לא בכתיבה.

כמעט לא מסתיר, יש לציין, כי כשאני מנסה לשכנע אותו לספר לי על הספר הבא שהחל לכתוב הוא אומר, בין השאר, "יש לי צורך אותנטי לכתוב על עצמי, אבל יש לי גם צנזור פנימי שמנופף לי באצבע ואומר לי תיזהר, מה שאתה כותב יישאר אחריך, ותמיד יהיה מי שימצא איזה עותק בספרייה נידחת ויוכל לקרוא".

אבני לוי נולד בשכונת רסקו ברעננה, "פרבר מוזנח" כהגדרתו, לאם שהגיעה מאיראן ולאב מאפגניסטן. הוא הבכור בארבעת בני המשפחה, היה תלמיד מצטיין, שירת כקצין במודיעין ולמד משפטים ומזרחנות, אבל חלם לעשות דברים גדולים, "להיות סוג של מנהיג, כמו בן־גוריון או מוסטפא כמאל אטאטורק, וזה מה שדחף אותי לעזוב אחרי כמה שנים את העבודה כעורך דין תל־אביבי מתוסכל ולהצטרף לשירות החוץ".

למה לא לפוליטיקה?

"משהו בפוליטיקה כנראה הפחיד אותי, אבל רציתי לייצג את העם שלי, להגיע למקומות בחו"ל שבהם אוכל לעלות על הבמה ולספר את הסיפור שלנו, שאני מזדהה איתו כל כך, ובאותה הזדמנות גם לברוח מהלחץ המשפחתי של 'נו, מתי תהיה לך חברה, למה כולם מתחתנים ואתה לא'.

"בספרות יכולתי להביא לידי ביטוי את שני הדברים האלה שבתוכי - את הסיפור ההומואי ואת הסיפור היהודי - ולא כמי שנושא מניפסט בנוסח סטלין, אלא כמי שחש צורך עמוק לכתוב את מה שמעצב אותו".

למה לא ז'ול ורן?

"שלושה ימים בקיץ" מתאר שלושה ימים בחייה של עיירה ליטאית קטנה ובדיונית, גילישקיס שמה, שלושה ימים המובילים לטבח של כלל האוכלוסייה היהודית במקום. סיפור המסגרת מבוסס על מה שאירע בעיירה אחרת, קאידן, שיהודיהּ נטבחו באוגוסט 1941, ביום שבו חוסלו בצורה דומה עוד כחמש עיירות בליטא, וקורבנותיה הצטרפו ליותר מ־100 אלף יהודים, יותר ממחצית יהודי ליטא, שחוסלו באזור בתוך חודשים ספורים.

"באתי מבית עני. היה לנו רק אוכל, וגם זה לא היה מספיק. לא בגדים חדשים, לא חופשות, טלוויזיה גם בגיל מאוחר מאוד. אמא ניסתה להערים על העוני באלף צורות, עשתה קציצות מלחם עם המון תבלינים, כאלה שיש להם וכאלה שאין להם שם בעברית"

אבני לוי כתב את הסיפור כסוג של אגדה קצרה, דחוסה ומלאה בסיפורונים קטנים, נוגעים ללב, אפילו משעשעים בחלקם, עם אלמנטים פנטסטיים ודמויות בלתי נשכחות. רחוק מאוד מספרי הנצחה וזיכרון וגם מכתב האשמה.

הספר נולד כשהגיע לליטא "ועוד לפני שנחתי שם ידעתי שסיפור השואה יהיה עבורי בעדיפות גבוהה. הנושא עניין אותי תמיד, כילד הייתי זה שהספרניות אומרות לו 'למה לא תקרא ספרים של ז'ול ורן?', אבל שמתעקש לקחת עוד ועוד ספרים על השואה. אחר כך נשלחתי כסגן קונסול לגרמניה, וכל השליחויות הבאות שלי היו באירופה, אבל בליטא ראיתי לראשונה קברי המונים, והזעזוע שלי היה כל כך עמוק שלא יכולתי לא לכתוב את הספר הזה. אני מתנצל מראש אם אני נשמע פתטי, אבל הספר הזה יצא מתוכי בתחושה של שליחות".

איך קורה בכלל שילד שגדל בבית איראני־אפגני ולומד מזרחנות מתעניין כל כך בשואה?

"השפה הראשונה ששמעתי בחיי היתה דארי, שפתם של יהודי אפגניסטן מעורבת בעברית. ההורים שלי הגיעו ארצה בגיל צעיר, ודיברו ביניהם פרסית, שלאט־לאט נכנסו לתוכה יותר ויותר מילים בעברית. כמו אצל רבים אחרים, שפת האם הפכה להיות בשבילם שפת הסודות והקללות. אני דיברתי פרסית עם סבתא שלי, שלא ידעה עברית. גרנו בשכנות והיא לקחה אותי לגן והחזירה אותי ממנו, היינו קרובים. אבל אז ידעתי משפטים בסיסיים כמו 'חם לי', 'קר לי', 'אני רוצה חלב' או 'הרוכסן שלי פתוח'. באוניברסיטה נרשמתי לקורס פרסית כדי לגעת בשורשי הזהות שלי".

ואז מצאת את עצמך כדיפלומט דווקא באירופה.

"זאת באמת היתה הפתעה. הייתי משוכנע שאשרת בארצות ערב, ובשנת 1994 היתה אופוריה, חשבנו שייפתחו שגרירויות באינדונזיה, באפגניסטן, בתימן. המציאות היתה קצת פחות ורודה והקריירה שלי פנתה לנתיב אחר, וזה קצת חבל, כי יש לי ערבית מעולה וזה תחום שלגמרי ניתק מחיי המקצועיים. אבל מצד שני נשלחתי לגרמניה קצת אחרי האיחוד המחודש שלה, וזה היה מפגש ראשון ומסעיר עם החלקים שהיו פעם במזרח גרמניה, נסעתי בהמון רכבות מקרטעות בתוך ים של שדות חיטה ואוקיינוסים של פרחי לפתית צהובים, נופים שמילאו אותי שמחה עצומה, ופגשתי המון גרמנים, קומוניסטים לשעבר, שהיו מלאי שמחה וסקרנות כלפי ישראל".

רוצחים רגילים

הנתיב הדיפלומטי הבלתי צפוי הזה הוביל אותו בין השאר לוורשה, שם פגש את מי שלימים הפך לבן זוגו, "צעיר פולני שהיה חלק מקבוצה שהדליקה נרות בבתים שהיו בעבר בתי יהודים", וכיום עובד בשגרירות הפולנית בישראל.

"השהות בפולין למעשה לא הסתיימה מעולם, פשוט הבאתי אותה איתי הביתה", אומר אבני לוי. "יש לנו שני ילדים שמדברים עברית, פולנית ואנגלית, ואנחנו נוסעים הרבה הלוך וחזור. יש לי עדיין חלומות על שליחויות דיפלומטיות, אולי על תפקיד של שגריר בגרמניה, אבל יתכן גם שחיי הנדודים שלי באו לסיומם. מצד אחד אני יודע שההיכרות עם תרבויות אחרות העניקה לילדים שלי אפשרות להניח לנפש שלהם לעופף מעל גדרות הכאן והעכשיו, ומצד שני הנדודים האינסופיים הם ספורט אתגרי לנפש, הם זקוקים למסגרת ולבית קבוע".

אבני לוי מספר בשמחה על מקומות יפהפיים שביקר בהם בשנותיו באירופה, על הפתיחות שהנדודים האלה יצרה בנפשם של ילדיו, ועל כך שהוא אוהב "להקסים קהל, להופיע בתקשורת, לפתוח תערוכות, לסגור תערוכות", אבל מדגיש שהוא אוהב מאוד "גם לדבר על השואה, כי בכל שטחי ברית המועצות לשעבר, במקומות שבהם פעלו האיינזצגרופן [יחידות החיסול שפעלו בשטחים שנכבשו על ידי הנאצים וביצעו מעשי רצח המוניים בסיוע מתנדבים מקומיים; ד"ל] את יכולה לטייל בין מדשאות ונהרות, ביערות של תפוחי בר וברבורי פרא, בנופים מכושפים, ופתאום להיתקל בשלט שכתוב בו כי כאן טמונים 3,000 בני אדם, מתוכם 600 תינוקות. המקומות האלה לא הרפו ממני.

"הליטאים הם עם קטן שבעיני עצמו הוא קורבן מוחלט של ההיסטוריה. עם שנלחם בציפורניו על הזכות להתקיים מול שכניו העצומים שניסו לבלוע אותו והוא שרד בכל זאת. פתאום באים היהודים ואומרים שהפרק הזה בהיסטוריה של ליטא אינו נקי"

"התחלתי לחקור את הנושא, והיה לי ברור שאני רוצה לכתוב ספר אשר יגיד גם את הדבר החשוב שלרוב מתעלמים ממנו, והוא שגם הרוצחים היו בני אדם. בני אדם רגילים לכאורה שרצחו בני אדם אחרים. לא רק ליטאים: גם גרמנים ואסטונים ואוקראינים. מאחר שהכרתי את ליטא, היא שימשה לי תפאורה לסיפור, אבל היא לא הסיפור המרכזי כאן".

למה אתה מתכוון כשתה אומר "בני אדם רגילים"?

"לא יכולתי להפסיק לשאול את עצמי מה קורה בנפשם של אנשים שפתאום רוצחים את השכנים שלהם, יורים פנים אל פנים באנשים שהם מכירים, מה משתחרר מתוך הנפש הזאת החוצה? אני מתעקש להוציא מהכיס מזלף ולהזליף אנושיות גם על דמויות הרוצחים. אנושיות זה לא בהכרח טוב לב, זה גם חולשות וחטאים".

מפחיד לחשוב עליהם לא כעל מפלצות אלא כעל בני אדם, כי זה מעלה בהכרח את השאלה אם במצבים כאלה גם אנחנו היינו מסוגלים להפוך לרוצחים.

"כתבתי כך במודע, רציתי לצבוע את השואה בצבעים, את כולם – את הקורבנות ואת הרוצחים. זה לא מפחית מהאחריות של הרוצחים, להפך - זה מעצים אותה. הם לא הגיעו בספינת חלל מכוכב המוות, הם היו אנשים מן השורה, עם חולשות וחלומות. לקצין הגרמני שמגיע לחסל את העיירה בסיפור יש כאבי בטן, יש לו רגשי נחיתות כי הוא לא יפה כמו הקצין הצעיר שמלווה אותו, הוא חש משיכה ארוטית, הוא מקנא ביכולות של המשורר והפילוסוף. לחייט היהודי וייס יש נטייה למשש נשים ועלמים צעירים שמגיעים אליו לחנות. לוויטאוטס, הגיבור שלי במירכאות, יש חלום להיות סופר והוא לא מצליח להגשים אותו, ובמקום להאשים את עצמו הוא נמלא זעם על אשתו, שמרחרחת את הריח שהוא משאיר בשירותים ומכינה לו אוזני חזיר צלויות ולא טעימות. הוא כל כך רוצה שיעריכו אותו סוף־סוף עד שהוא הופך לרוצח, וזה לא מפני שהוא לא בן אדם, אלא מפני שיש בין בני האדם גם רעים מאוד".

בחרת לכתוב את הסיפור כמעט כמו סיפור עם או אגדה.

"לא רציתי לכתוב מסמך היסטורי על עיירה אמיתית. אני לא היסטוריון ואני לא מתיימר לדעת את כל הפרטים. מצד אחד חקרתי את הנושא לעומק, שמעתי המון סיפורים, ומצד שני ארגתי לתוך זה דברים שהמצאתי. הסיפור נפתח באידיליה כוזבת, בכפר קטן עם גגות אדומים, שלווה, חבורת צעירים מתרחצת בנהר, לאחד מהם יש חלומות אירוטיים, יש בכפר חייט ורוקח שעושה שיקויים מדבש, וכל זה עומד להיגמר כי הרוצח נמצא בדרך, איש הוואפן־אס־אס [הזרוע הצבאית הלוחמת של האס־אס; ד"ל], שדמותו מבוססת על קרל יגר, האיש שחיבר את הדוח על השמדת יהודי ליטא שבו תיעד רצח של יותר מ־130 אלף בני אדם - והוא זה שימחק היסטוריה של 800 שנות חיי יהודים במזרח אירופה בתוך ארבע שעות. האידיליה מתנפצת ותחתיה מתגלים בני אדם – ברשעותם, באימתם, בעירומם וגם באומץ שלהם. היו מי שחמדו את הרכוש של היהודים והיו מי שהסתירו אותם והצילו אותם".

"הסיפור נפתח באידיליה כוזבת, בכפר קטן עם גגות אדומים, שלווה, חבורת צעירים מתרחצת בנהר. כל זה עומד להיגמר כי הרוצח נמצא בדרך. דמותו מבוססת על קרל יגר, שמחק היסטוריה של 800 שנות חיי יהודים במזרח אירופה בתוך ארבע שעות"

מאז שחזר ארצה, אבני לוי משמש נציג מיוחד של משרד החוץ להשבת רכוש יהודי מתקופת השואה. העיסוק הזה והכתיבה, הוא אומר, משלימים זה את זה. "הספר הזה כתב את עצמו", הוא מדגיש, "הילד היהודי שמסרב לדבר וללכת ומצליח לעשות את צעדיו הראשונים רק כשהוא בורח מהטבח, הצעיר החתיך שמתבייש באהבתו לגברים ומצטרף כמו כל החברים שלו לכנופיית הרוצחים. האישה שבעלה בוגד בה ואין לה אומץ ללכת. שזרתי עוד ועוד סיפורים כדי ליצור פה מסע אל תוך נפש האדם".

אתה אומר שליטא נבחרה לשמש לך תפאורה במקרה, אבל היא מאוד נוכחת בסיפור – כולל הכפרים הקטנים והדת הפגאנית ששלטה בה בעבר.

"זה לא כתב אשמה נגד ליטא, כי דברים כאלה התרחשו בכל האזור. עם זאת, יש בליטאים משהו מיוחד. הם עם קטן שבעיני עצמו הוא קורבן מוחלט של ההיסטוריה. עם שנלחם בציפורניו על הזכות להתקיים מול שכניו העצומים - הסובייטים, הפולנים, השבדים והגרמנים - שניסו לבלוע אותו והוא שרד בכל זאת. פתאום באים היהודים ואומרים שהפרק הזה בהיסטוריה של ליטא אינו נקי, יש בו דם, הדם שלנו. המון ליטאים לא ידעו על כך דבר. הם חשבו שהיהודים פשוט עזבו. לאן? זה לא הטריד אותם. אולי לקנדה. היו בליטא אנשים ששמעו ממני לראשונה את הסיפורים האלה והפסיקו לדבר איתי מרוב כעס. עם זאת, כיום ליטא עוברת מהפך חיובי איטי של התבוננות במראה, לפעמים בבושה, אבל כבר לא מחביאים שם את הסיפור היהודי".

את הטבח עצמו לא תיארת.

"לא יכולתי. היה לי קשה לכתוב את הזוועות ולכן עצרתי את הספר שניות לפני הטבח".

יומן אבוד

"שאלת אותי קודם על העניין העמוק שלי בשואה, ויש לי כמה תשובות שכל אחת יותר מביכה מהקודמת", הוא אומר. "הכל התחיל בילדות המוקדמת שלי. הייתי בן 5 או 6, ילד שמזדהה נורא בקלות עם סבל הזולת, שהיה חשוף ללא מעט סבל כי ההורים שלי חוו מצוקות גדולות בעלייה שלהם, חש אשמה נוראית על זה שהוא לא מצליח לשמח אותם. שבתמונות הוא נראה גלגלון, גוצון וחייכנון, אבל בפנים הוא קודר נורא, עד כדי כך שאני מרחם עליו כיום. מבחינה זו ספרות השואה הרגיעה אותי, כי מצאתי בה סבל כל כך הרבה יותר גדול".

המצוקות הגדולות שכילד חשב שעליו לפתור היו קשורות בעיקר לעוני. עוני של ממש, הוא מדגיש. "באתי מבית עני. היה לנו רק אוכל, וגם זה לא היה מספיק. לא בגדים חדשים, לא חופשות, לא אוטו, לא נעליים חדשות, טלוויזיה גם בגיל מאוחר מאוד. אמא ניסתה להערים על העוני באלף צורות, עשתה קציצות מלחם עם המון תבלינים, כאלה שיש להם וכאלה שאין להם שם בעברית. לימים, כשתיארתי את זה בספרים, היו מבקרים שהגעיל אותם לקרוא על המטבח שמתואר בתור הלב הפועם של הבית והם לעגו לי על כך. אני לא אסלח למי שלא יודע מה זה עוני, מה זה אמא שרוצה להכין כריך ואין לה ממה.

"כשהגעתי לגיל תיכון זה קיבל גוון אחר: נתקלתי באוכלוסייה המבוססת של הוד השרון ורמות השבים ורמתיים, והיו להם מטעי פקאן יפים ומכוניות יפות וסנדביצ'ים טעימים שהיו מביאים לבית הספר וסיפורים על סבא וסבתא. היו לי רגשי נחיתות ורציתי להיות אחד מהם".

ב"דודה פרהומה לא הייתה זונה" [משנת 2000] וב"איש ללא צל" [משנת 2007] אתה גם מזכיר את השואה, כמובן, אבל נדמה שהמבט שלך שם ביקורתי יותר. אתה מסתייג מפולחן השואה כשאתה כותב משפטים כמו "ביום שתלו את אייכמן עשו לי ברית מילה", או "הוא כל כך רצה שיהיו לו סבים וסבתות שנספו כמנהג היהודים בטרבלינקה". הגיבור שלך ממציא סיפור על דודה שהאוקראינים הטביעו אותה ואת ילדיה באגם.

"נכון, גם ב'שירת החטאים', שבהתחלה קראתי לו 'אלף גוונים של אפור' - הרבה לפני שהספר הארוטי ההוא התפרסם - יש חוקר ממוצא כורדי, בועז שעשוע, שכמובן מבוסס עלי, שיוצא ללודג' למצוא את היומן האבוד של ראש היודנראט, יומן שלא היה ולא נברא. זאת היתה דרכי ללגלג על עצמי שאני נובר בסיפורי השואה האלה ומחפש משהו שאיננו שם. את חושבת שלא שאלתי את עצמי מיליון פעמים למה אני עושה את זה? אולי זה מאותה סיבה שבגללה נכנסתי ב'שלושה ימים בקיץ' גם לנפשות הרוצחים, כדי להבין איך יכול להיות שבני אדם עושים זוועות כאלה.

"היו לי המון היסוסים שכתבתי את הסיפור דווקא כך - סיפור על רוצחים שאולי עוצרים לקטוף פרח בדרך לעבודה וכותבים שירים. תהיתי אם מותר לי לומר דברים כאלה, אבל אני חושב שזה רק מחריף את אשמתם של הרוצחים. ואגב, אני לא חושב שאני או מישהו מהאנשים שיקרים לי היה מסוגל להיות רוצח כזה. זו שאלה שמקומה בערוגות הפילוסופיה, אבל התשובה האינסטינקטיבית שלי היא לא ולא, הם היו בני אדם ואנחנו בני אדם, אבל אנחנו לא רוצחים".

"סופר נישתי"

שוב ושוב במהלך השיחה אבני לוי מזכיר את העורכת שלו, נועה מנהיים, "שהאמינה בי, ספר אחר ספר, כשלא הבנתי למה זה לא קורה לי והתפללתי שסוף־סוף יראו אותי וישמעו אותי". יש לו בבית קלסר שבו הוא שומר מכתבי קבלה למקומות שנרשם אליהם ולא הלך, רק כדי להוכיח לעצמו שהוא מסוגל ושהוא יתקבל, "קלסר 'הננו שמחים להודיעך כי'", הוא מכנה זאת.

לדבריו, הוא התקבל לדוקטורט במזרחנות באוניברסיטת קולומביה, בבלומינגטון אינדיאנה ובאמורי אטלנטה; הוא התקבל לקורס כתבים וקריינים של הרדיו והטלוויזיה; והיו עוד. הוא שומר את המכתבים "כדי להוכיח לעצמי שאני שווה, ובכל זאת בספרות הרגשתי שהאור יכול לשזוף אותי קצת יותר, שאני זכאי לקצת יותר. הרבה שנים ראו בי סופר נישה, כי כתבתי על גייז. זה היה צורך שלי, אולי תרפויטי, אולי נרקיסיסטי. המון שנים התפללתי ממש שיפנו גם אלי חלק מהאור. ואז זה קרה, וכל כך לא האמנתי שאפילו לא הכנתי נאום לפרס ספיר".

הוריך זכו לראות את ההצלחה הזו?

"אמא שלי עדיין בחיים, ואני מוציא אותה בכל שבת מבית האבות. אנחנו יושבים יחד בכיכר דיזנגוף, שותים קפה, היא מקטרת, אני מקטר, אנחנו מתקוטטים ונשבעים שזו הפעם האחרונה שאנחנו יוצאים יחד ואז חוזרים עד לשבוע הבא. אני זקוק למפגשים האלה איתה יותר משהיא זקוקה לי.

"אבא שלי נפטר לפני עשר שנים. הוא היה פועל קטיף, עם תודעה מעמדית מפותחת, ודיבר על זה שכל הפועלים מעדות המזרח וכל מנהלי העבודה אשכנזים, ואמר תמיד שמנצלים אותנו ומרמים אותנו. הוא היה גאה מאוד כשהבן שלו הפך לדיפלומט ישראלי, חלק מהממסד של המדינה שהעלתה אותו ארצה, אחד מ'הם׳.

"כשאמרתי לו שאני רוצה לעבוד במשרד החוץ, הוא אמר לי: 'יוספאק' - זה הכינוי שלי - 'הם לא יקבלו אותך כי הם לבנים ואתה שחור'. וכשכן קיבלו אותי הוא זרח מאושר. הוא היה גאה בי אבל לא ממש הכיר אותי. הוא כנראה ניחש שמשהו לא כשורה, אבל מעולם לא באתי אליו ואמרתי לו 'אבא, אני הומו'. אני מתבייש לומר שכשהוא שאל למה בן זוגי גר איתי, אמרתי לו שככה צריך והוא רק השפיל את עיניו. הוא שאל שאלות, ואמא שלי, שלה סיפרתי כשמלאו לי 30 בדיוק, ניסתה לטשטש את זה. היא גם חששה בהתחלה, היא פחדה שאהיה בודד, אבל היא רואה שיש לי משפחה והכל בסדר".

פחדת להביא ילדים לעולם כזה, בטח אחרי הנבירה בחומרי השואה?

"ברור שפחדתי, ובאמת עשיתי אותם בדקה ה־90, בגיל 45. גם בגלל העיסוק בשואה. אני זוכר את השואה כסכנה קיומית שמרחפת עלינו כל הזמן כמו חופה שחורה, ואסור לשכוח לעולם שכמעט הצליחו להכחיד אותנו.

"מהאירוע הזה לשתי את זהותי, אבל אני לא נותן לו למנוע ממני לחיות ולמנוע ממני המשכיות. אני חולם על נכדים שיגידו שהיה להם סבא סופר ודיפלומט, איש מבולבל ומצחיק ופטפטן".

אבני לוי מתאר את משפחתו כבליל של זהויות: פולני, ישראלי מזרחי וילדים שנולדו מפונדקאיות בנפאל ובהודו. משפחה נודדת, הוא אומר, שיש בה מגוון שפות. "חזרנו ארצה כדי לטעת בילדים ישראליות. שיידעו מה זה ט"ו בשבט ומי היה בר־כוכבא. אני לא יודע אם הילדים יבחרו לחיות כאן, ואני לא אכתיב להם את הבחירות האלה. אחרי השירות הצבאי שלהם הם יהיו חופשיים לבחור איפה לחיות, ואני לא אתקומם אם יבחרו לחיות במקום אחר - הרי יש להם סבא־רבא שהיה ראש קהילת אהרט באפגניסטן, סבא־רבא שני שהיה מכור לאופיום בגולפייגאן באיראן, שניהם היו יהודים עם זקנים, ויש להם אבא מבוגר, סוג של אבא־סבא, שהוא גיי תל־אביבי, ואבא נוסף שהוא פולני. המורשת שלהם מתפרסת על ארבע יבשות, וכל מה שאני רוצה זה לצייד אותם בהמון אהבה ושיבחרו מה מכל זה מתאים להם".

רק שמאז הזכייה נראה שאבני לוי מצוי במחסום כתיבה קל. "מאז הזכייה בברנר ובספיר אני המום, נרגש, מסוחרר, מרגיש שהכל גדול עלי ואני לא מסוגל לכתוב אפילו מילה אחת", הוא אומר. "ביליתי לילות בתפילה שהשופטים יהיו מספיק פתוחים ואינטליגנטים ורחבי אופקים כדי להתמודד עם ספר שונה, שיש בו פרספקטיבות מורכבות, שיראו אותי, שלא יחמיצו, וזה קרה. יש רגעים שבהם אני מרגיש כי כל הטוב הזה לא מגיע לי, אבל אני אומר לעצמי: תשמח, יוספאק, תשמח".

ואתה שמח?

"בוודאי, אבל אני גם תמיד מוצא דאגות חדשות".