אפוקליפסת הזומבים של המחנך אלון ארד

"המורה ישב מקופל תחת שולחן העבודה שלו. ברכיו צמודות אל החזה. הוא חיבק את הרגליים בכל כוחו, שלא יברחו תחתיו, וממחסה זה האזין לסביבתו רוב קשב. רעש גדול בא וחלף. האם כבר בטוח לצאת?"

מורה ומחנך בתיכון סיים את יום העבודה העמוס שלו ומתכנן לצאת הביתה מוקדם מהרגיל, כדי לחגוג את יום הנישואים הראשון עם אשתו. אבל דרכו החוצה זרועה במהמורות: המנהל דורש שיתקן ציונים, רכזת המעורבות החברתית צריכה לרשום פעילויות התנדבות אמיתיות או מדומות, שני מורים מתחבאים בשירותים ומבקשים סיוע, ותשתיות בית הספר עצמן על סף קריסה. אבל מעל הכל אסור להיתקל בתלמידים: הם הולכים ונעשים פרועים ומוטרפים, ואוי למי שייפול בידיהם.

"המורה", נובלה מאת המורה ואיש הספרות אלון ארד, מתרחשת כולה באחר צהריים אחד ומספרת את סיפורה של מערכת החינוך הישראלית הקורסת דרך ניסיון ההימלטות של מורה מפני רודפיו השונים. התוצאה היא מין שילוב בין אפרים קישון לאפוקליפסת זומבים: במסדרונות שוררות חרדה והבנה שכל אדם צריך להציל את עצמו בלי מקום לשיקולי מוסר, ובאותו זמן במשרד המנהל המבודד מרעשים מעלים בהדרגה את ציון המגן של תלמיד מ־35 ל־90 בלחץ ראש העיר ושר החינוך. בבניין אין מעלית, רק פיר ש"קיומו אפשר מתן אישור חריג וזמני" שמחודש מדי שנה, ואחות בית הספר היא מורה להיסטוריה, שמונתה לתפקיד כי "בתור דוקטורית, אני הדבר הכי קרוב שיש פה לרפואה".

מדובר בטקסט מצחיק להפליא, שמתאר את כשלי מערכת החינוך בצורה קומית ויחד עם זאת אמינה: לחץ מצד הורים ותלמידים, צוות שעובד שעות רבות מדי עבור משכורות רעב, מורות לא מתפקדות שנותרות במערכת מכוח הקביעות, ושלל תמריצים נגד כל סוג של עשייה חינוכית. לצד ההומור, קשה שלא להזדהות עם המורה נטול השם, שנכנס למערכת לפני עשור כשהוא מלא בערכים ובשאיפות ונטחן כבר עד עפר.

כאן נעוצה חלק מהאימה האמיתית שמסתתרת גם היא בנובלה - בתהליך שעובר על המורה ועל עמיתיו שמתחילים את דרכם מתוך תחושה אמיתית של שליחות, אך נאלצים להתאים את עצמם לאבסורד של מקום העבודה עד שלא נותר מהם דבר: "אם רק תיתן להם הזדמנות, יאכלו אותך חי, יכלו אותך מבפנים ויותירו רק קליפה חיצונית דקה של אדם מתפקד". עם זאת, עיקר האימה נעוצה בדמויות התלמידים.

"אם יראו, ישמעו או אפילו יריחו אותו, יוכל אומנם לנוס על נפשו, אבל הסיכויים שיצליח נמוכים מאוד". בסצנה אחרת מתנפלים התלמידים בהמוניהם על מורה הרה שמתחננת על נפשה. "במודע או שלא במודע, הם צרו עליה. [...] הם קפצו מעלה ומטה ונעו לצדדים, ידיהם באוויר, תנועותיהם דומות, המקצב מוכתב על ידי הבס. המורה נכלאה בין שולחנה לבין הלוח המקושקש".

האם מדובר בהזיה של המורה, שמאבד בהדרגה את שפיות דעתו? האפשרות הזו בהחלט קיימת, אבל קריאה מעניינת יותר של הנובלה היא לקבל את האפשרות שהתיאורים משקפים את המציאות התוך־סיפורית. המורה עצמו מטיל ספק ובודק את ההנחות שלו: "כל דור חושב שהולך ופוחת הדור ומאשים את זה שאחריו בטיפשות, בשטחיות, בחוסר אכפתיות. שוב ושוב מתגלה הדבר כלא נכון. [...] אבל העיניים ראו והלב ידע. משהו קרה לאחרונה. משהו השתבש באופן נורא. הם אחרים".

הפחד מדור העתיד הוא אמיתי וקבוע, ועתיק כמעט כמו הספרות עצמה: כבר אצל הסיודוס מופיעה קינה על ירידת הדור. הפחד מהדור הצעיר הוא למעשה הפחד מן המוות, החשש של אנשים מבוגרים שיהפכו ללא רלוונטיים, וזה פחד שמוחרף באופן טבעי בעולם של שינויים טכנולוגיים שהולכים ומאיצים. "דור הטיקטוק", דור המסכים והבינה המלאכותית, באמת נראה לעיתים כאילו הוא זר, דובר שפה שלא מובנת לנו.

לצד זה, ספציפית בישראל, מדובר גם בדור שסובל מהקריסה הברורה של מערכת החינוך, ושמהלך הלימודים הסדיר שלו נקטע לפחות פעמיים: קודם בסגרי הקורונה, ולאחר מכן במלחמת חרבות ברזל על הטראומות שזימנה. האם זה מופרך לחשוש מההשלכות של כל התהליכים הללו יחד? דווקא בבחירה של ארד להימנע מלהסביר את התהליכים שהובילו למצב שמתואר בנובלה, "המורה" מעניק קול לחרדות העמוקות הללו שהקוראים מוזמנים לשבץ בתוך הטקסט.

"המורה" הוא יצירה מצחיקה ומדכאת בעת ובעונה אחת, וגם אלמנט האימה שמתחיל כקומי לגמרי נעשה בהדרגה רציני. לא מדובר אולי בפסגה ספרותית, אבל כסיפור סאטירי על מערכת החינוך, שמותיר את הקוראים עם שאלות אמיתיות - הוא עושה את עבודתו נאמנה.