ביוגרפיה חדשה מציעה לקרוא את בן־גוריון של מעלה

שבעים מסכות לדוד בן־גוריון ומסכה גמישה של בן־גוריון לשבעים פנים. העיתונאי חגי סגל בחר לצייר דיוקן מסוים של ראש הממשלה הראשון, המייסד, שלא על פי קווי היסוד של הביוגרפים או המנתחים ההיסטוריים של בן־גוריון.

מאז נכנסו לחזית הכתיבה התקשורתית וההיסטורית פרשנים החושפים בביטחון רב כל מהלך של מנהיג פוליטי ככזה המחביא אינטרס אישי־הישרדותי־מפלגתי, קשה לעקוב אחר התפתחויות הרות גורל במדינת ישראל, מלפני הקמתה ועד עצם היום הזה. אם ראשי הממשלה דאגו קודם כל לבני משפחתם, לעצמם ולמפלגתם, איך ישראל ניצחה במלחמות והפכה למעצמה כלכלית וצבאית, כולל מפעלי טקסטיל בעפולה ובדימונה?

נראה שלבן־גוריון, ולמעשה לרוב ממשיכיו בלשכת ראש הממשלה, היה ממד אידיאולוגי חזק, ואצל ראש הממשלה הראשון זה היה מוחצן מאוד; אצל אחרים פחות. חגי סגל מגלה בצד האידיאולוגי של "הזקן" את הגרעין המשיחי. הוא קורא לפרופיל שלו "משיח בשדה בוקר - לגלות מחדש את בן־גוריון". הספר שלו הוא ציור קיר גדול הצבוע במכחול של צבעי מים. זה לא דומה לביוגרפיות שחיברו מיכאל בר־זוהר או שבתי טבת או אפילו תום שגב. סגל מצטרף לז'אנר חדש במה שהוא מכנה "מדעי בן־גוריון", ספרים כמו אלה של אבי שילון ("בן־גוריון, אפילוג"), ואפילו אניטה שפירא המצועפת ("בן־גוריון - דמותו של מנהיג"). לא פרסקואים ענקיים שאתה צריך לשבור את הצוואר כדי להכיל את עומס הפרטים בכל פינה של התקרה, אלא זווית ראייה ייחודית של המחבר.

הפך לכנעני

ציור הקיר משוח בצבעי פסטל נעימים. שום דבר מגילויי האכזריות והרשע של בן־גוריון לא קודח בתודעת הקורא. אם בן־גוריון משווה כוחות פוליטיים בארץ ישראל לנאצים ומגלה בפניהם של ז'בוטינסקי, בגין ואב"א אחימאיר את דיוקן היטלר - אל דאגה, זה חלק מהרשע הטבוע במנהיג שאין בלתו לצורך הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל. סגל מעיר שגם המשפט הראשון במגילת העצמאות אינו נכון: "בארץ ישראל קם העם היהודי". מה עם אברהם? ("לך לך מארצך"). הוא חורש תלם מקורי, שקודמיו במדעי בן־גוריון לא זיהו או נמנעו מלהתייחס אליו. הטענה המובלעת של סגל היא שכדי להבין את בן־גוריון, לא יעזור הניתוח של מאבקי הכוח האינטרסנטיים הציניים, אלא מוכרחים לקדוח לשכבות עמוקות יותר בנשמת הזקן. אחת מהן היא תפיסתו, שהעם העברי היה קיים בארץ ישראל עוד לפני אברהם אבינו.

סגל מציין שמושגי ימין־שמאל אינם נכונים בהבנת מנהיגי טרום המדינה. על כך שהאבות הגדולים של תנועת העבודה כבר לא רלוונטיים לדור הממשיכים של השמאל אין כל ויכוח, אבל סגל קושר את החוטים מפעם עם תנועת המתנחלים ומחולליה בדורנו

בשלב מסוים של סוף שנות ה־50 ותחילת שנות ה־60 היו נגדו טענות, שהוא נהפך לכנעני. כאחרון האהרון־אמירים. או לפחות ישראלי בטעם ילידי, כפי שהיה אחד מהסופרים הבודדים המקורבים אליו, ס' יזהר, ראה "ימי צקלג".

אך את הדיונים בנושא העם העברי העדיף בן־גוריון לקיים מול הגדול מכולם, חוקר המקרא הדגול פרופ' יחזקאל קויפמן. סגל משחזר את העימות האינטלקטואלי בין קויפמן לראש הממשלה כמו היה זה קרב האיגרוף האימתני בין קסיוס קליי לסוני ליסטון, אירוע מיתולוגי שהתרחש באותה תקופה. "אשריכם שיש לכם הזכות ללמוד תנ"ך יחד עם ענק רוחנו פרופ' קויפמן", אמר בן־גוריון למלומדים בחוג לתנ"ך בבית ראש הממשלה שאירח. "הוא אמנם עשה אותי גל של עצמות, אבל מי עשה אותי גל עצמות? עשה זאת אדם גדול, ואני כולי נכנע לפניו. אבל אילו ידעתם כמה אפסיים קטנים הם חברי הממשלה..." זה כבר היה כאשר פרשת לבון ומעצרו של ישראל בר באשמת ריגול שלטו בכותרות. באותה עת שונה כבר נוסח מגילת העצמאות. במקום המשפט המוכר, יש לומר: "בארץ ישראל/פלשתין קמו אנשי הרוח".

בנקודה זאת אולי מבט קצת בן כספיתי/חנן קריסטלי יכול להועיל. החוג לתנ"ך בבית ראש הממשלה התחיל בסוף 1958, כשהמוציא והמביא הוא פרופ' חיים גבריהו. ב־1959, שלוש שנים אחרי מערכת סיני, בן־גוריון היה בשיא תהילתו בעקבות המלחמה הקטנה והנחמדה (עם פחות מ־200 הרוגים), מפא"י זכתה בניצחון האלקטורלי הגדול בתולדותיה (47 מושבים בכנסת), אך בתוך פחות משנתיים הכל קרס כשאחד הכוחות שהצטרפו למאבקו של פנחס לבון היה קבוצת פרופסורים ואנשי רוח, רובם מהאוניברסיטה העברית. המסר היה שבן־גוריון מסכן את הדמוקרטיה. עוד לפני הקדמת הבחירות (1961), שחיסלו את הניצחון הגדול של "הגידו כן לזקן", מצא השב"כ מרגל סובייטי במרחק כמה חדרים מלשכת ראש הממשלה. לטענת ראש הממשלה, זה נעשה כדי לפגוע בו.

פולחן אישיות

במבט פוליטי מהיום, נראה שהתחזקות החוג לתנ"ך באותם ימים נבעה בין השאר מהצורך של בן־גוריון לתת קונטרה ל"אנשי הרוח" מבית מדרשם של הפרופסורים דן פטנקין, יעקב טלמון, נתן רוטנשטרייך, מרטין בובר וכל השאר. לבן־גוריון היתה נבחרת שכללה את גבריהו, יגאל ידין, קויפמן וחבריהם.

בעדות שמסר פרופ' גבריהו לארכיון, הוא קובע שיהושע בן נון היה "דמות המופת" של בן־גוריון. "באופן תת־הכרתי הרגשתי זאת בפגישות רבות", אמר, כלומר שבן־גוריון ראה בעצמו יהושע של תחיית מדינת ישראל. יותר מאוחר באו אחרים, שידברו על כך שאסור ללמד עוד את יהושע בבתי הספר. אולי תוך מתן תגבור ב"תרבות הביטול".

למרות הכתיבה הקולחת כמו חמאה על מחבת רותחת, חגי סגל חושף את מגמת הכתיבה שלו. ספרו המהנה לקריאה מעביר את בן־גוריון לימין. סגל מציין נכון שמושגי ימין־שמאל אינם נכונים בהבנת מנהיגי טרום המדינה וראשיתה, ואולי גם בימינו. על כך שבן־גוריון, ברל כצנלסון ויצחק טבנקין, האבות הגדולים של תנועת העבודה, כבר אינם רלוונטיים במובן הרוחני־האידיאולוגי לדור הממשיכים של השמאל, אין כל ויכוח. אבל המעניין אצל חגי סגל הוא שהוא מנסה לקשור את החוטים מפעם עם תנועת המתנחלים ומחולליה בדורנו. זה כולל גם את המחיר האיום ששילמה משפחתו כשדודו, איש האצ"ל ידידיה סגל, נרצח ככל הנראה בידי ההגנה. לבן־גוריון יש כאן אחריות עקיפה; אלא שראש הממשלה המייסד גם שיחר לפתחם של אורי צבי גרינברג וישראל אלדד (שייב) לאורך השנים, ויתר על כן - יש גם מפא"יניקים קדמונים מעריצי בן־גוריון, שהצטרפו לגוש אמונים ולפריפריה שלו, ראה צבי שילוח ואליקים העצני ורעייתו ציפורה.

הכוונה כנראה לאגף את הליכוד וליצור מיתוס של קשר טבעי כביכול עם תנועות השמאל מעל ראשי הליכוד. סגל מונה כמה פעמים את חטאי מנהיגי הליכוד, כמו בגין, שרון, אולמרט ונתניהו, כ"מחזירי שטחים". לגבי בגין ושרון זה ברור; אבל אני לא חושב שאנשי אוסלו יסכימו איתו לגבי נתניהו. בשביל סגל שמעון פרס הוא בונה עפרה ו"תלמידו של בן־גוריון". גם זו הגדרה בעייתית. ואילו אהוד ברק "דווקא הכליל את הרעיון המשיחי במצעו". בחדר סיעת ברק בכנסת נראה על הקיר ציטוט של בן־גוריון: "הציונות היא תנועה משיחית... תנועה שעורגת לגאולת העם ולגאולת העולם". איך זה מסתדר עם הזדהותו של ברק עם לוחמי חירות פלשתינים ועם משאים ומתנים עיקשים על חלוקת הנדל"ן של העיר העתיקה והר הבית?

ברבות הימים הואילו אנשי ימין קיצונים כמו ישראל אלדד להכיר בגדולתו של בן־גוריון. באירוע חגיגי לכבוד צבי שילוח ואלדד, זעק שילוח לעבר חברו שהגיע לגיל גבורות: "אלדד, אתה אחד הבן־גוריוניסטים החשובים ביותר".

מה יש בבן־גוריון שמעודד פולחן אישיות סביבו? לכאורה חגי סגל מדביק לפני דוד את מסכת ההתיישבות וארץ ישראל השלמה, בניגוד למיתוס שהשמאל בנה סביב ראש הממשלה הראשון מאז מלחמת ששת הימים. עסקן תרבות ותיק המזוהה עם ההפקות האינטלקטואליות של תנועת העבודה והקיבוצים, נשמע אומר לאחרונה: "לפני כמה שנים לקחתי את הספר של ברל כצנלסון, פתחתי אותו וגיליתי שרימו אותי. זרקתי את כל הספרים שלו". הוא גילה שברל היה בסך הכל לאומן יהודי.

אפשר להניח, לפי התבטאויותיה בשנתיים האחרונות, שאפילו אניטה שפירא מזדהה היום עם אהרן ברק יותר מאשר עם ברל. ובן־גוריון הוא רק אלת ניגוח של השמאל נגד הימין כדי לנכס לעצמם את הקמת המדינה. לפחות את מסכת בן־גוריון כ"מחזיר שטחים תמורת שלום" קורע סגל בצורה אמינה למדי - כולל סימוכין מ"הארץ".