במכתב לאוסקר גרין, עורך בסוכנות חדשות יהודית בציריך, שנשלח ב-1926, כתב זיגמונד פרויד, אבי הפסיכואנליזה: "אתה מבקש לדעת משהו על היחס שלי ליהדות. אני יכול לציין שאני רחוק מן הדת היהודית כמו שאני רחוק מכל שאר הדתות, כלומר הן משמעותיות לי כנושא מדעי אבל מבחינת הרגשות שלי אני לא לוקח [בהן] שום חלק. אבל לעומת זאת, תמיד הייתה לי תחושה מאוד חזקה של שייכות לעמי וגם דאגתי להעביר זאת לילדי וכולנו נשארנו בדת היהודית".
פרויד הוא ללא ספק אחד מההוגים החשובים של זמננו. חוקר הספרות הרולד בלום הגדיר אותו כיוצר המיתוסים הגדול של המאה העשרים, בגלל הדרך שבה תיאר את ההתנגשות בין כוחות, דחפים ופרסונות שונות בנפש האדם. הספרות, האמנות ואפילו הצורה שבה אנחנו מבינים את עצמנו, כולם מושפעים השפעה עמוקה מפרויד ומהגותו.
"היהודים מתייחסים אלי כאל גיבור לאומי"
באיזו מידה נכון לראות את פרויד כהוגה יהודי? פרויד גדל במחצית המאה התשע-עשרה בווינה, בירת האימפריה האוסטרו-הונגרית הקוסמופוליטית. הוא התנגד בחריפות לדת, שאותה ראה כעניין פרימיטיבי שנובע מהשלכה של תסביכי הילדות, ואסר על אשתו מרתה לקיים מנהגים דתיים (היא שבה להדליק נרות שבת לאחר מותו). הפסיכואנליזה שאותה ייסד התיימרה להיות תורה אוניברסלית, כזו שמתארת את נפשו של כל אדם בכל תרבות ובכל זמן. ביום הולדתו השבעים, בשנת 1926, כתב פרויד באירוניה על הניסיון לייחס את הישגיו למסורת היהודית: "היהודים מתייחסים אלי כאל גיבור לאומי, למרות שתרומתי היחידה למטרה היהודית היא שמעולם לא הכחשתי את יהדותי".
מצד שני, חלק בסיסי מהתורה שפיתח פרויד הוא התובנה שחוויות הילדות של כל אדם מעצבות אותו בצורה עמוקה, ולכן אי אפשר להבין אדם באמת בלי להבין את המורשת שלו. פרויד עצמו גדל בבית יהודי, עם הורים שהיו שניהם צאצאים למשפחות חסידיות מגליציה.
האנטישמיות הייתה אף היא נוכחת בווינה שבה גדל פרויד, ובין היתר הקשתה על השתלבותו באקדמיה ותרמה לבחירתו במקצוע הרפואה. פרויד סיפר על מקרה שבו אביו הותקף ברחוב בידי בריונים שהפילו את כובע הפרווה החדש שלו לבוץ, ותיאר את אכזבתו מכך שאביו לא עשה דבר כדי להגן על עצמו. בערוב ימיו של פרויד, כאשר קמה התנועה הנאצית, היא הוקיעה את הפסיכואנליזה כ"מדע יהודי", שרפה את ספריו של פרויד, והוא עצמו נאלץ לעזוב את וינה בעקבות האנשלוס ולהגר לבריטניה, שם נפטר ב-1939.
החוויה האאוטסיידרית
סרט חדש, "אאוטסיידר. פרויד", בוחן מחדש את שאלת הקשר של פרויד ליהדותו. "פרויד לא יודע מהי בדיוק היהדות שלו", אומר במאי הסרט, יאיר קדר, "אבל הוא לעולם לא יוותר על זה".
לטענתו של קדר, החוויה של פרויד כבן לקבוצת מיעוט, לצד האנטישמיות שחווה, יצרו תחושה עמוקה של "אאוטסיידריות", שבתורה תרמה ליכולת שלו לפתח את הפסיכואנליזה: "הוא ילך ויעסוק בנושא אזוטרי, יהפוך אותו למסורת אוניברסלית, ובסוף יקבל את הסנוקרת הזאת של הגירוש מווינה על ידי הנאצים". פרויד עצמו כתב פעם ש"מפני שהייתי יהודי, מצאתי את עצמי חופשי מרבות מן הדעות הקדומות שהגבילו אחרים... ובתור יהודי הייתי מוכן לשמש כאופוזיציה".
מכתבים ששמורים בארכיון הספרייה הלאומית בירושלים, שופכים גם הם אור על היחס של פרויד ליהדותו. שם, פרויד הביע תסכול מכך שאינו שולט בשפה העברית ובאוצרותיה התרבותיים: "נעורי היו בתקופה שבה מורי הדת והחכמים שלנו לא שמו דגש על הוראת עברית והוראה של ספרות עברית, ולכן ההשכלה שלי בתחום הזה ממש בפיגור, מה שמאוחר יותר הרגשתי תמיד כחיסרון".
ישנה מחלוקת בין חוקרים בשאלה האם פרויד ידע לקרוא עברית, ולו ברמה בסיסית. אביו של פרויד, יעקב, העניק לו תנ"ך עם הקדשה בעברית – דבר שקשה להניח שהיה עושה אלמלא ידע בנו לקרוא את השפה – אך פרויד טען שאינו מסוגל לקרוא עברית כלל. יש שמייחסים את ההכחשה הזו ליחסיו המורכבים עם אביו, נושא שבעצמו פרנס מחקרים רבים, לאור החשיבות של יחסי הורים-ילדים והתסביך האדיפלי בהגותו של פרויד. בילדותו הרבה פרויד לקרוא בתרגום התנ"ך לגרמנית שערך הרב והמלומד הרפורמי לודוויג פיליפסון, ורבים מהאיורים במהדורה הזאת מצאו את דרכם אל חלומותיו, שאותם תיעד בקפידה כשהחל לחקור את פשר החלומות.
היה לי חלום
"פירוש החלומות" היה מספריו הראשונים של פרויד, ואחד מהיסודות שעליהם ביסס לימים את תורת הפסיכואנליזה. פירושי חלומות היו גם נושא שהרבה להעסיק את חכמי התלמוד, שראו בחלום "אחד משישים של נבואה" וניסו לפענח את האותות הנבואיים שטמונים בחלומות. בעשורים האחרונים, היו חוקרים שמצאו קרבה רבה בין שיטתו הפרשנית של פרויד ובין זו של חכמי התלמוד. השאלה הזו עלתה גם בזמן אמת, ובשני מכתבים ששמורים בארכיון הספרייה הלאומית השיב פרויד לאנשים ששאלו אותו על היחס שבין השיטה שלו לפירוש חלומות ובין זו של חז"ל. במכתב לסופר והפעיל הציוני אלתר דרויאנוב מ-1910 כתב פרויד שלא הכיר את פירושי חז"ל או הסתמך עליהם, ושבעיניו "ההתקרבות להבנת החלום אצל היוונים העתיקים היא הרבה יותר משמעותית".
יצירתו האחרונה של פרויד, "משה האיש והדת המונותיאיסטית", שנכתבה על ערש דווי בקיץ 1939, הוקדשה לניסיון של פרויד להציע נרטיב משלו לגיבושו של עם ישראל העתיק ושל המונותיאיזם המקראי. לא מדובר בפסגת יצירתו של פרויד, בלשון המעטה: לפי הפרשנות שלו, שמבוססת על שילוב של פסיכואנליזה, חקר מקרא ועדויות ארכיאולוגיות בנות התקופה, משה היה אציל מצרי ומתומכיו של אחנתון, המלך המצרי שייסד את הדת המונותיאיסטית הראשונה. לאחר מות אחנתון, הוביל משה את תומכיו אל מחוץ למצרים, אך אלה התמרדו והרגו אותו ולאחר מכן הצטרפו לשבט מדייני שהאמין באל הרי געש בשם יהו-ה, שגם הוא הונהג על ידי כוהן בשם משה.
החרטה על הרג משה המקורי, הובילה לתחושת אשמה קולקטיבית שהתבטאה בדמות המשיח היהודי, מצד אחד, ובנוקשות וריבוי המצוות הדתיות מהצד האחר. בלי קשר לטיבו של הנרטיב ההיסטורי הזה, עצם הבחירה לעסוק בנושא והניסיון לערער על הנרטיב היהודי המקובל, מהווה דוגמא נוספת לחשיבות המיוחדת שייחס פרויד למסורת היהודית דווקא.
תורה יהודית?
פרויד חי בתקופה שבה החלה פעילותה של התנועה הציונית – הוא ותיאודור הרצל היו שניהם תושבי וינה, כמעט בני אותו הגיל – ועמד בקשר מכתבים עם כמה אישים בולטים בתוכה. יחסו האמביוולנטי של פרויד כלפי הציונות בא לידי ביטוי מעניין במכתב מפברואר 1930 לחיים קופלר, פעיל ציוני שפנה לפרויד וביקש שידבר בפומבי על מאורעות תרפ"ט, שאירעו כמה חודשים קודם לכן בארץ ישראל. פרויד סירב בטענה שהוא מסתייג מדיבור בענייני השעה, אך הוסיף ש"מי שרוצה להשפיע על קהל צריך שיהיה לו דבר-מה רב עוצמה ונלהב לומר, והערכתי את הציונות לא מרשה זאת".
פרויד ציין שהוא גאה באוניברסיטה העברית בירושלים ושמח על שגשוג המושבות בארץ, "אך מצד שני, אינני מאמין שפלשתינה תוכל אי פעם להפוך למדינה יהודית, ושהנוצרים והמוסלמים יסכימו אי פעם שהמקומות הקדושים להם יועברו לידי [היהודים]". פרויד הוסיף כי בעיניו היה חכם יותר להקים מדינה יהודית באזור טעון פחות מבחינה היסטורית, אם כי "אני יודע שכוונה רציונלית שכזו לעולם לא הייתה זוכה להתלהבות ההמונים או לשיתוף הפעולה של העשירים". עוד כתב פרויד כי "אני מודה בצער כי הפנאטיות האנטי-ריאלית של חברינו, אחראית בצורה חלקית לחוסר האמון מצד הערבים. לא יכולה להיות לי שום סימפתיה לחסידות השגויה שהופכת חלק מחומת הורדוס לשריד לאומי מקודש" על חשבון רגשות המקומיים.
האם הפסיכואנליזה היא אכן "תורה יהודית"? לשאלה הזאת כנראה לא תימצא תשובה חד משמעית. כמו הכוחות הנפשיים שבהם עסק, פרויד יישאר תמיד לא לגמרי מפוענח. יהודי ואוניברסלי, גאה בלאומיות שלו ומסתייג ממנה, מעוצב על ידי האנטישמיות וממעיט בחשיבותה, תמיד אאוטסיידר – אפשר לומר לפחות שפרויד ייצג נאמנה את היהדות המשכילה בת זמנו, והוא האחראי על אחד מהישגיה האינטלקטואליים החשובים ביותר.
