עמליה תמיד חוזרת מחוג חלילית דרך גן עמוס. אין לה ברירה, היא חייבת לחצות אותו כדי להגיע הביתה. כשיש אור בחוץ היא לא חוששת ללכת בדרך הזאת, אבל כשהחושך יורד על הגן היא מפחדת. גם עכשיו. רוח נושבת ומניעה את ענפי העצים, ועלים צהובים נושרים מהם ומסתחררים על האדמה. הענפים מתכופפים ומתעקמים, צילם נופל על שבילי הגן והם נראים כמו יצורים מרובי־זרועות.
עמליה פוסעת בין השבילים. טיפות גדולות של גשם נושרות על מצחה וזולגות משם אל אפה. קר... קר בחוץ.
עמליה מטפסת במדרגות הבניין ומקשיבה לקולות שבוקעים מבעד לדלתות: מהדורת חדשות, קרקוש מזלגות, נגינת פסנתר מהקומה השנייה.
סוף־סוף עמליה הגיעה אל דלת הבית. היא פתחה אותה במפתח ונכנסה. על דלת המקרר היה פתק צהוב: "תחממי את המרק, אני בעבודה עד שעה מאוחרת. חיבוק. אמא".
עמליה החליטה לחמם דווקא את הפיצה שנשארה מאתמול, והלכה עם הצלחת לחדר שלה. השקט הזדחל על הקירות ורוח שרקה בחוץ.
עמליה הביטה מבעד לחלון, הסתכלה על גגות הבתים האפורים ועל הרחוב הדומם. ירח עגול וזוהר שט מעל העיר, מתעטף בשמיכת עננים אפורה וכבדה.
היה שקט מאוד. עמליה הרגישה בודדה.
"אני לא אוהבת להיות לבד בבית", חשבה עמליה, ופתחה את הספר שהתחילה לקרוא לפני כמה ימים. זה ספר על פיות שגרות בקצה יער אפלולי.
עמליה שקעה בקריאה. היא נסחפה כל כך אחרי העלילה, עד שכמעט שכחה שהיא לבדה בבית. הפיות בספר רחצו במי הנהר הצלולים ושתו אגלי טל. הפיה הזקנה, שישבה על גדת הנחל, סיפרה לנכדתה שרק מי שמאמין שהפיות קיימות יכול לראות אותן.
לפתע, מבין השורות והמילים הצפופות, הציצה כנף שקופה. עמליה שפשפה את עיניה, כי חשבה שהיא לא רואה טוב, ואז צצה עוד כנף, ואחריה זוג מחושים עדינים, עד שלבסוף נשרה על כף ידה פיה זערורית ודקיקה.
"אוףףףף... קשה להיות כלואה בתוך ספר", רטנה הפיה ופרשה את כנפיה לצדדים.
"את פיה אמיתית?" שאלה אותה עמליה המופתעת.
"תלוי את מי שואלים", ענתה הפיה והתעופפה ברחבי החדר, נחתה על המיטה ומשם טסה אל החלון.
"הלילה הירח עגול וזוהר... זה הלילה של נשף הפיות בגן".
"נשף פיות? באיזה גן? אני מכירה את השכונה מצוין, אין כאן נשפים ואת הפיה הראשונה שראיתי כאן", פסקה עמליה.
"אני חייבת לעוף. נשף הפיות בגן עמוס עומד להתחיל. את רוצה לבוא איתי?" שאלה הפיה.
עמליה לא אמרה מילה, כאילו נכנסה לתוך קונכיית שתיקה.
"את לא מוכרחה לעוף לשם אם את לא רוצה", צייצה הפיה הזערורית.
איריס ארגמן
"הלילה הירח עגול וזוהר",
כך אמרה הפיה לעמליה,
בכנפיים שקופות ובקול פעמון:
"יש נשף בגן עוד הלילה"
ועמליה לבד והבית שקט
והרוח שורק בזגוגית
ובנשף יהיו שדונים ופיות
ודרושה לה שמלה חגיגית
מצטרפת עמליה למרות החשש
אל גן עמוס יוצאות כך השתיים
ובגן - שולחנות ערוכים בפאר
ואורות נוצצים בין ערביים
ופיות עטורות בטל ומטר,
בשמלות של עלי כותרת
פוצחות בריקוד לילי נהדר
וזרים על ראשן לתפארת
צרצרים מנגנים שיר לילי
סעודת חמציצים כבר מוגשת
ועמליה שמחה, מוציאה חלילית
והנה - מנגינה מרגשת
בניינים אפורים במרחק
ושמיכת עננים כבדה
עד שאמא תחזור הביתה
עמליה כבר לא בודדה
עדי זליכוב רלוי
עמליה נושפת בחלילית מנגינה נעימה ומתוקה.
הפיות רוקדות מולה, סביבה ובין העצים בגן עמוס, שנמלא צלילים, אורות מרצדים ושמחת ריקודים.
כשנשמע הצליל האחרון מהחלילית, עמליה מרימה את ראשה.
"עוד מנגינה!" קוראת פיה בשמלת עלי כותרת סגולים.
"כן!" קוראת שלישיית פיות לבושות בעלי חמנייה צהובים, "את מנגנת כל כך יפה".
עמליה מחייכת אליהן, נדה בראשה כאות תודה ושואלת:
"מה תרצו שאנגן לכן?"
"את המנגינה הכי יפה בעולם", עונה הפיה בשמלה הסגולה.
"מהי?" שואלת עמליה.
"המנגינה שגורמת ללב שלך לרקוד", עונות כל הפיות במקהלה.
עמליה עוצמת את עיניה, ונזכרת בצלילים שאמא שרה לה בכל פעם שהן יוצאות לטיול בעמק:
עמליה ואמא מתעוררות מוקדם, עוד לפני האור הראשון, מכינות יחדיו כריכים טעימים ואורזות פירות ומאפים. קצת אחרי שקרן השמש הראשונה מאירה את השמיים, הן יוצאות מהבית וצועדות אל השביל המוביל אל העמק.
"אמא, אולי תשירי לי את השיר של העמק?" מבקשת עמליה.
"תזכירי לי איך הוא מתחיל?" אמא תמיד שואלת את אותה שאלה, ועמליה תמיד משיבה לה בשירה:
"האור עולה וזורח
מאיר את העמק הפורח -"
"נכון, עמליה־לי", אמא מחייכת וממשיכה את השיר.
השתיים צועדות בשביל, ולאורך כל הדרך אמא שרה ועמליה שורקת את המנגינה.
כשהשתיים מגיעות אל העמק, השמש כבר עלתה בשמיים והציפורים מצייצות.
כעת, בגן עמוס, עמליה מביטה בכל הפיות שמרחפות מולה:
הן מנופפות בכנפיהן בסקרנות ומחכות בסבלנות לצלילים הראשונים.
עמליה מקרבת את החלילית אל פיה, לוקחת נשימה עמוקה - ונושפת את הצלילים הראשונים של השיר שגורם ללב שלה לרקוד.
היא מנגנת אותו בעיניים עצומות, נושפת באיטיות, ואצבעותיה מטיילות על החלילית הכסופה.
עמליה מטיילת מבעד לעיניה העצומות, והנה היא שוב בעמק עם אמא.
קרן פרידור
יד ביד הן צועדות בשביל הרטוב מטל, הענפים של שיחי הדפנה מפיצים ריח חריף וטוב. עמליה מכירה בעל פה כל קפל, שיח ועץ בעמק הסודי שלהן: בעוד רגע הן יגיעו לעץ האלון העתיק ויפרסו מתחתיו את הצידה שאמא ארזה. המנגינה הסתיימה. היא ניגבה את פיית החלילית, הניחה אותה בכיס המעיל האדום שלה ופקחה עיניים.
סביבה התקבצו פיות בצבעים שונים, שנפנפו בכנפי השפיריות שלהן, מחאו כפיים ועשו סלטות באוויר.
"זאת מנגינה נהדרת, מנגינה של הלב הרוקד. מלכת הפיות תשמח כל כך לשמוע אותה בנשף הערב", אמרה הפיה הוורודה.
"אם היא רק תתעורר", צייצה הפיה הקטנה מכולן, "היא ישנה כבר שישה ירחים שלמים".
"אם היא לא תתעורר הנשף לא יוכל להתחיל", אמרה בעצב פיה בצבע שוקולד, "הוא מתחיל כשהיא מגיעה".
"מלכת הפיות? היא כאן?" שאלה עמליה בהתרגשות.
הפיות הצטחקו.
"כמובן, היא תמיד כאן. בואי אחרינו, נראה לך אותה", הן ריחפו בשורה מנצנצת שהתפתלה בין שבילי הגן.
ענפי העצים הנמוכים היו מנוקדים בשולחנות זעירים, עמוסים סוכריות ופירות, עוגיות וגרגירי יער. כל שולחן הואר בפנס קטן שהוצב במרכזו. הכל היה חגיגי כל כך, ועמליה השתוקקה לעצור ולטעום מהעוגיות שעל אחד השולחנות, אבל הפיות המשיכו הלאה בין השיחים העבותים, מעבר לגדר החיה ועד לקצה הגינה.
"מלכת הפיות ישנה בפינת הפחים? לשם אני לא הולכת", עמליה נעצרה. היא לא אהבה את פינת הפחים, תמיד עקפה אותה בדרך הביתה. נשמעו משם רחשים מוזרים, מריבות של חתולי רחוב... גם עכשיו נשמע משם רעש מוזר, מישהו או משהו נחר שם בקול רם.
הפיות הזוהרות נעלמו מאחורי הקיר הנמוך שתחם את הפחים, ועמליה נותרה לבדה בחושך. פתאום היא שמה לב שהגשם ממשיך לרדת, והקסם נשאב מהגינה שנראתה רטובה, קרה וזרה.
"חכו לי, אני באה איתכן", היא עקפה את הקיר הנמוך ונעצרה.
על פח ירוק שכבה מכורבלת חתולה שחורה גדולה, ונחרה. סביבה פיזזו הפיות, קפצו על הפרווה הרטובה והמדובללת, צלצלו בפעמונים קטנים ליד האוזניים שלה ושרו שירים מתוקים, אבל החתולה לא התעוררה.
"זאת מלכת הפיות?" אמרה עמליה בפליאה.
אורית ברגמן
"לא", אמרה לה הפיה החומה בצער, "זו החתולה שבלעה אותה".
עמליה פתחה את הפה כדי לענות, אבל שום מילה לא יצאה לה. הפיה החומה ריחפה מעל החתולה וניסתה לדגדג אותה עם השרביט שלה. החתולה נחרה קצת והסתובבה לצד שני.
"חתולה איומה", אמרה הפיה הכחולה - היחידה שהיו לה כנפי פרפר.
"תחזירי לנו את מלכת הפיות שלנו", היא צלצלה מולה חזק בפעמון.
החתולה הושיטה כף רגל מתפנקת והניפה אותה באוויר. עוד שנייה והיא היתה שורטת את הפיה הכחולה - מזל שהיא יכולה לעוף.
"עכשיו את מבינה?" אמרה הפיה הוורודה. "מלכת הפיות ישנה בבטן של החתולה השחורה. אם היא לא תקיא אותה - לא יתקיים נשף הפיות הקסום, ואז..."
עמליה הנהנה ברצינות רבה. זו באמת היתה בעיה לא פשוטה. היא התיישבה על החומה הנמוכה כדי לחשוב. על הרצפה המלוכלכת היו בקבוק ריק, תפוח רקוב והמון עלי שלכת - שום דבר מועיל, בקיצור.
הפיות ריחפו מעליה בעדינות וחיכו. וחיכו. ועוד קצת.
"נו?" אמרה בסוף הפיה הוורודה. "נו מה?" שאלה עמליה.
"נו, מה עושות?" ענתה הפיה החומה.
"אני לא יודעת", אמרה עמליה, "למה את שואלת דווקא אותי?"
הפיה הכחולה עמדה מולה עם יד על המותן ונפנפה מולה בשרביט שלה. "את... ילדה מסוג אנוש, לא? את אמורה לדעת דברים כאלה!" עמליה מוללה את החלילית בידיה וחשבה ש... אין לה שום רעיון.
"אולי אני אנסה לנגן משהו?" היא הציעה בסוף. כל הפיות התרכזו סביבה וחיכו. עמליה ניגנה כמה תווים ממנגינת הלב הרוקד הקסומה שלה. החתולה הניפה בזנבה לפי הקצב ופקחה עין אחת - אבל מייד עצמה אותה.
"אוף", רטנה עמליה בזעם. הגשם ירד עליה ועל הפיות, שנראו יותר מרוטות ורטובות ועצובות מרגע לרגע. לפתע היא הרגישה תנועה קטנטנה מתחת לרגל שלה. משהו היה שם, בבקבוק הריק...
ליאורה גרוסמן
לא כדאי להרים זבל מהרצפה. בטח לא בקבוק. בטח לא בקבוק מזכוכית בפינת הפחים. והכי לא כדאי להרים בקבוק מזכוכית בפינת הפחים שנראה ריק אבל יש משהו בתוכו.
משהו רוחש, נושף, לוחש, כתום־צהוב. מתנועע כמו עשן לכוד.
אם היה אור יום וקיץ, עמליה לא היתה עושה כלום. אבל היה חושך רטוב ואור ירח. וכמו דמעות שתלויות על הריסים חיכו הפיות. חיכו לעמליה. שתעשה משהו. עמליה החליקה בזהירות מהחומה. היא הסתובבה סביב הבקבוק עד שלא עשתה עליו צל. באלומת פנס הרחוב נראה הבקבוק עשוי בדולח. כן, משהו רחש שם.
עמליה רכנה עוד קצת.
המשהו פִרפֵר, אבל כנראה לא הצליח להידחק דרך צוואר הבקבוק ולצאת. "מה זה?" שאלה עמליה. היא שלחה את ידה. בהתחלה רק קצות האצבעות חשו בזכוכית הקרה. אחר כך כל היד התעגלה סביב הבקבוק. היא הרימה אותו. הדבר שבתוכו הסתחרר. היא ניסתה למקד את מבטה, אבל הדבר סירב לעצור ולהתגבש למשהו. פתאום היא הבחינה בתווית. אותיות משונות הבהבו לרגע על המדבקה הדהויה:
"אשכרה - אש בכבישה קרה
שאיפה תחמם אותך
טעימה תעורר אותך
לגימה תשנה אותך"
עמליה הצטמררה, אבל לא שחררה את אחיזתה בבקבוק הקר. היא התעטשה והצמרור גבר. פתאום היא השתוקקה להתחמם. באישוניה השתקפה הלהבה העליזה שבבקבוק. כי ככה היא נראתה לה כעת, כמו שלהבת מרחפת בתוך הזכוכית הכהה. האם באמת אפשר לטעום אש?
"עמליה... עמליה..." קראו הפיות וקולן מרוחק.
"אל תשכחי את מלכת הפיות שלנו..."
"כן, כן", אמרה עמליה, "אני רק צריכה להתחמם קצת... ואז אני כבר אוציא אותה משם...". עיניה נעצמו. שפתיה התקרבו לשפת הבקבוק.
"עמליה..." לחשו הפיות.
"רק להתחמם", אמרה עמליה, "אתן בעצמכן אמרתן שאני ילדה מסוג אש..." או לפחות זה מה שהיא חשבה ששמעה.
תמר הוכשטטר
ילדה מסוג אש, ילדה מסוג אש, האור מחמם ורוחש ולוחש...
עמליה לקחה שאיפה קטנטנה, ו־הופ! היא קָטנה וקָטנה וקָטנה. אשכרה?! זה ממש לא תקין, זה לא היה אמור להקטין! על התווית הרי כך הובטח: שאיפה תחמם אותך.
עמליה הרגישה בתוך חלום רע. אבל לא - היא כאן, ברחוב, זה קרה. לא חם לה ולא נעליים, רטוב ועצוב שבעתיים. סביבה התקבצו הפיות בייאוש:
"מה נעשה? את קטנה כמו יבחוש!"
"איך תעזרי לנו ככה, ילדה? מלכתנו עכשיו אבודה".
"מיאוווו" מאיים הבריח את כולן בן־רגע, ועמליה? תקועה עם בקבוק מתעתע.
אין לי ברירה, היא חשבה, עסק ביש, אקח טעימה ונראה מה ארגיש.
היא הרימה מבט לבקבוק הקסום, וראתה, שוד ושבר - הרי הוא עצום!
בינתיים, שימו לב לחתולה. כף אחרי כף, בשקט התקרבה, הזדחלה...
"זהירות!" צעקה הפיה הכחולה. עמליה נבהלה, זינקה לאחור, הבקבוק נפל והתחיל קצת לבעור. החתולה ייללה, וכישוף האש התיז גיצים לתוך פיה הרושף. הלוע נפער באופן מוזר, ירוק־צהוב זרחני ומואר, נפתח השער, שיניים כמו יער. ומתוך הפה האדיר, המאיר, ריחפה טבעת עשן ירוקה, בתוכה ישבה לה הפיה המלכה.
הלוע נסגר, המחזה נגמר.
מלכת הפיות נחתה בבטחה, החתולה ייללה, הסתובבה וברחה, ועמליה שלנו נשמה לרווחה.
מלכת הפיות, טיפת טל רעננה, ריחפה כעת היישר לכיוונה. וכל הפיות האחרות אחריה בסימפוניית אורות.
הן הקיפו את הילדונת בחישוק מנצנץ, ועמליה הרגישה את כל גופה מעקצץ. סביבה הפיות מסתחררות ושרות:
"הלילה הירח עגול וזוהר..." כמה שהן מאושרות!
פתאום עמליה קצת התגעגעה לאמא, לחיבוק, ונזכרה בספר, בנשף, בכישוף, בבקבוק. אוי, הבקבוק! הוא רוחש ולוחש, "ילדה מסוג אש, מה תרצי לבקש..."
עמליה לא סמכה על הבקבוק המסתורי, אך יותר מכל רצתה לשוב לגודלה המקורי. שווה לנסות? מה לעשות?
מיה מיטב
עמליה קטנה והבקבוק גדול.
עמליה שקטה והפיות צוחקות בקול.
עמליה לחוצה, כמעט בוכה,
אך מלכת הפיות מודיעה בשמחה -
את הוצאת אותי מבטן החתולה!
ורק בזכות זה תקבלי משאלה!
משאלה? רק אחת?
לא שלוש, ואפילו לא שתיים
לעמליה יש רצונות עד השמיים -
קר לה והיא רעבה,
היא מתגעגעת והיא עצובה,
היא רוצה אמא, חיבוק, טיול, ספר ושיר, ופיצה מאתמול,
אפילו מרק היא תסכים לאכול.
אבל היי - יש מה שיפתור את הכל!
רק לפני רגע היתה פה ילדה,
שחזרה בחושך לביתה לבדה
אמנם חששה, אבל התגברה
וכל זה לגמרי בלי שום עזרה
פתחה עם מפתח, ממש כמו גדולה
עמדה מול כולם, בגאון חיללה
הצילה מלכה מבטן של חתולה -
לילדה כזו מספיקה משאלה.
ומי זו, כל כך עצמאית, חכמה?
זאת עמליה, עמליה עצמה!
"אני מבקשת עמליה להיות!"
אומרת עמליה למלכת הפיות.
שירי צוק
מלכת הפיות חייכה: "כלומר, את מבקשת לחזור לגודל המקורי שלך, נכון?"
עמליה הנהנה.
"אין בעיה", אמרה המלכה. היא הניפה את השרביט שלה וקראה:
"סוף לכשף וקללה,
תתגשם המשאלה,
וכמלכתחילה
תחזרי להיות גדולה!"
אור סגלגל עטף את הילדה. היא הסתחררה, התעופפה באוויר ונפלה ארצה. אבל מה היה גודל אכזבתה כאשר פקחה את עיניה וגילתה שנשארה קטנה כפי שהיתה!
"אוי ואבוי!" הזדעקה מלכת בפיות. "כנראה כוח הקסם שלי נחלש בזמן שישנתי בתוך החתולה!"
"אז לעולם אשאר קטנה?" שאלה עמליה בקול חנוק.
"לומר לך את האמת - אני לא יודעת", נאנחה המלכה. "אולי איבדתי את כוחות הקסם שלי לנצח, ואולי הם עוד ישובו אלי".
"יש לי הצעה בשבילך", המשיכה המלכה. "את עכשיו קטנה כמונו, ואפשר ליהנות מכך מאוד! אני מזמינה אותך לבלות איתנו בנשף הפיות. כך תוכלי לטעום מכל המעדנים, לרקוד איתנו ואפילו לעוף!"
עמליה חשבה רגע, הסיטה את מבטה לכיוון הבקבוק שעדיין שכב שם בצד, והכריזה: "טוב, אני מסכימה!"
"הידד!" קראו הפיות מסביב. בבת אחת הן המריאו גבוה באוויר ופיזרו את אבקת הפיות הזוהרת, והיא התנפצה בזיקוקי דינור. תזמורת שדונים לבושים בחליפות חגיגיות נחתה על ענפי העצים, ואלה המטירו על הפיות טיפות גשם מרעננות. השדונים פצחו בנגינה קלילה ושמחה. נשף הפיות בפארק עמוס נפתח. הפיות רקדו ואכלו וצחקו, ועמליה יחד איתן. היא היתה כה קלה, שבריקוד המחול התעופפה עם הפיות באוויר!
"נגני לנו!" ביקשו הפיות כאשר התעייפו. עמליה מצאה את החלילית שלה, והופתעה לגלות שגם היא התקטנה. היא נטלה את החלילית, ותזמורת השדונים השתתקה. עמליה עצמה את עיניה, העלתה בזיכרונה את המראות והקולות והתחושות מטיולי העמק עם אמא, והתחילה מנגנת את מנגינת הלב הרוקד. ותוך כדי הנגינה נולדו בליבה מילים:
"הלילה הירח עגול וזוהר
מזרים את אורו הרך.
הכל אפשרי, הירח אומר,
הכל בידיים שלך".
עמליה סיימה לנגן. תשואות רמות נשמעו מכל עבר. מלכת הפיות ניגשה אליה וליטפה את ראשה: "תודה, עמליה, זה היה כל כך נפלא! ועכשיו", היא הרצינה, "אני רוצה לנסות שוב". היא הניפה את השרביט שלה ולחשה:
"תתפוגג כל תחבולה,
תתגשם המשאלה,
וכמלכתחילה
תחזרי להיות גדולה!"
אבל הקסם שוב לא פעל!
המלכה נאנחה: "עדיין לא צברתי מספיק כוחות".
"לא נורא", ענתה עמליה. "אני ילדה מסוג אש, אני יודעת מה לעשות!"
היא ניגשה לבקבוק. הוא שכב על צידו, פתוח ועדיין מלא בעשן כתום־צהוב רושף. עמליה טיפסה עליו - הוא הרי היה גדול ממנה - קירבה את פניה אל צווארו, נדנדה אותו כך שהעשן הרוחש זרם אליה, נשפה את ריחו ולגמה את השיקוי החם. לפתע עפעפיה כבדו. על סף החלום היא שמעה בליבה:
"כאשר תתעוררי -
תהיי בגודל המקורי!"
וכך היה.
נתי בית
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו