קראנו את הספר של צבי יחזקאלי - והרגשנו נזופים

המזרח התיכון הוא מגרש משחקים אכזרי במיוחד לא רק עבור תושביו וחייליו, אלא גם עבור אלה המבקשים לתעד את תולדותיו. וכך נכתב רק לפני חודשים בודדים ב"אמרתי לכם זה ג'יהאד", ספרו של הפרשן לענייני ערבים צבי יחזקאלי: "אחרי תשעה חודשים של מלחמה יכול נסראללה לסמן לעצמו הישגים עצומים [...] תיאוריית קורי העכביש שלו הוכחה כנכונה. צעירי דור האספרסו התמוטטו לנוכח הלוחם האסלאמי הנחוש [...] האיראנים יכולים לשמוח בפרוקסי שלהם, קבלן הביצוע נסראללה..." וגו'.

בנדנדת האירועים האלימה בשכונה שלנו המציאות משתנה לנגד עינינו בקצב שקשה מאוד לעקוב אחריו. גם לצופה מיומן כמו צבי יחזקאלי.

בניתוח מקל מאוד נאמר שזו היתה אמת נכונה לשעתה, והשעה הזו באה אל קיצה ב־27 בספטמבר 2024, עם חיסולו של נסראללה על ידי חיל האוויר. בינתיים, התבשרנו על חיסולו של המחליף המיועד שלו, האשם ספי א־דין, וכי המחליף של המחליף, איברהים אמין א־סייד, סירב לקבל עליו את התפקיד ומעדיף לפרוש ללימודי דת במקבילה האיראנית של מסדר השתקנים בטהרן. וגם זו אמת לשעתה, כי בנדנדת האירועים האלימה בשכונה שלנו המציאות משתנה לנגד עינינו בקצב שקשה מאוד לעקוב אחריו. גם לצופה מיומן כמו צבי יחזקאלי.

קל מאוד לבקר את יחזקאלי על העמדת עצמו במוקד האירועים במזרח התיכון, כשהוא מוכיח אותנו כבר בשם הספר: "אמרתי לכם", שעל כריכתו צילום גדול של המחבר, מיישיר מבט מוכיח לעבר הקורא הנזוף. יותר קיצוני מזה ספר הקומיקס הדק שחיבר, "השקט שלפני המבול", שהופיע יחד עם אחיו העיוני, ושם הוא כבר מתואר כגיבור־על. מזמן לא ראינו מופע כזה של האדרה עצמית.

אבל אני מבקש להתעלם לרגע מההצגה מלאת ההיבריס הזו, ולהתבונן בתכנים עצמם. לזכותו ייאמר שיחזקאלי יודע לספר סיפור. התיאורים קולחים ומלווים במאות אירועים ואנקדוטות שהוא מביא, חלקן מידע אישי ומפגישות שבהן נכח. הפרקים שדנים בעליית חמאס ובאישיותו של סינוואר עשירים מאוד במידע, שלחלקו נחשפתי לראשונה, כמו עד כמה היינו קרובים לשבור את שלטון חמאס ברצועה בזמן מבצע עופרת יצוקה. גם הקירבה הדתית והרעיונית ההדוקה בין חמאס לאחים המוסלמים, אף שהיא ידועה, מוצגת באופן בהיר ומשכנע.

מובן שזהו אינו מחקר היסטורי; הוא חף ממבנים אקדמיים, אך גם מיומרות אקדמיות. אין ציטוטים במובנם המחקרי, אין הסתמכות על חוקרים אחרים או מובאות מספרות עיונית אחרת, אלא אקראית בלבד. יש עיתונאי סקרן, שמגולל באוזני קוראיו את מה שראו עיניו. אבל זה אינו סיקור אובייקטיבי אלא מתוך אג'נדה, ומתוך ניסיון גלוי לשכנע את הקורא בצדקת הטיעון.

הצד הבעייתי של הגישה הזו הוא הפסקנות המוחלטת של האמירות. התזה היא חד־משמעית - ומאוד פסימית. יחזקאלי מספר על שיחה עם יאסר ערפאת, שבה הוא אמר "כל מספר שהציעה לי ישראל והוא לא 100 [אחוזים מהשטח] הוא אפס מבחינתי [...] גם 100 הוא אפס. המאה שלך הוא האפס שלי. זה לא עניין של מספרים, זה עניין של צדק [...] אתה עשית הסכמים כדי לחלוק, אני עשיתי הסכמים כדי להילחם בך". המקור המוצג היחיד לציטוט הוא יחזקאלי עצמו.

את הדרך לכישלון המונומנטלי של ישראל ב־7 באוקטובר מסביר יחזקאלי בהבדלי המנטליות בין המזרח למערב, שלפיהם המערב "לא מדבר את שפת המזרח". "ישראל מאפשרת את הטרור נגדה כחלק ממדיניות של נתינה. נתינה במערב משמע עוצמה.

נתינה ללא תמורה במזרח, משמע חולשה". הביטוי הקיצוני לכך, אומר יחזקאלי, הוא שיחות המוטיבציה שקיבלו מחבלי הנוחבה, שבהן נאמר להם שהם הולכים להרוג יהודים לא מכיוון שהם כבשו שטח, לא משום שהם חיים חיי נהנתנות בקיבוצים - אלא "כי ככה אתה עושה טוב לאללה. אתה רוצח יהודים כי זה הציווי של אללה". אלה, לדבריו, הכוונות האמיתיות של חמאס, שעליהן חינך את העזתים. באופן לא מפתיע הוא גם קובע כי אין אזרחים חפים מפשע בעזה, "אני אישית לא מכיר במושג הזה".

בין שמסכימים ובין שלא, אי אפשר לקחת מיחזקאלי את היכולת שלו לספר סיפור בצורה סוחפת. ועדיין, מעטפת פולחן האישיות מיותרת מאוד ועלולה להרחיק קוראים לא מעטים, וחבל.