בשנת 2004, בתום חופשה זוגית בת חודש בפוקט, תאילנד, אריאלה גולדמינץ מצאה את עצמה יושבת עם בעלה על שפת הבריכה של המלון כשלפתע נשמע רעש עז, משונה ומחריד, ואחריו צעקות נוראיות. הצונאמי הביא עד אליהם גלי ענק, עמוסי בוץ, רהיטים ואפילו מכוניות. ״הייתי בטוחה שזה סוף העולם", אומרת גולדמינץ. היא חשבה שהגלים יסחפו גם אותה, ובניסיון נואש לא להיסחף היא נחבטה בחפצים, נחתכה ובלעה לא מעט מים. בעלה הצליח גם הוא להינצל כשנאחז בענף של עץ. הכל התרחש מהר מאוד, היא מספרת, והמחשבה האחת שקיננה בראשה היתה שהיא חייבת לצאת מכל זה בחיים, כדי לא להשאיר את בנה, עדן, יתום.
אף שהצליחו לחזור לישראל ימים בודדים אחרי האירוע, בבגדים שלעורם בלבד, הצונאמי השאיר בה חותם נפשי עמוק. גולדמינץ, 69, שלמדה בעבר ספרות אנגלית ותיאטרון אבל עבדה כל חייה בתפקידי מנהלת לשכה, בחברות הייטק ובאוניברסיטת חיפה, ולא העזה לכתוב הרבה יותר מברכות או מדברי הספד בעת הצורך, פתאום נרשמה, בעשור השישי לחייה, ללימודי תואר שני בספרות במסלול לכתיבה יוצרת והחלה לכתוב סיפורים קצרים בקורסים של מורים נכבדים כמו רונית מטלון ומאיר ויזלטיר.
ואם לרגע נדמה היה לה שחוויית הצונאמי היא הסיפור הגדול שאותו היא תחזור ותספר בכתיבתה, אסון נוסף התרחש בחייה, שמחלחל מאז לסיפוריה, ״בין שאני מודעת לזה ובין שלא״, כדבריה. בעלה לביא, שנהג לרכוב רכיבה ספורטיבית על אופניים, נפגע ממכונית כשרכב עם קבוצ ואושפז בביה"ח רמב״ם כשהוא מחוסר הכרה ומוגדר כצמח.
״השיקום שלו ארך הרבה מאוד זמן״, אומרת גולדמינץ, ״לא כמו בסרטים אמריקניים. הוא הועבר לבית לוינשטיין ושכב שם מחוסר הכרה. לאט־לאט הוא חזר לחיים, ובמאמץ רב למד את הכל מחדש".
בזמן הזה אריאלה עברה להתגורר בבית אבות סמוך. ״ליד בית לוינשטיין אין בתי מלון, וכדי להיות ליד בעלי במהלך השיקום - בית אבות היה האפשרות המוצלחת יותר. יצא שיום אחד, ממש לפני התאונה שלו, דיברנו על מה יקרה בשנים הבאות ואמרנו שנזדקן יחד, שנחזיק זה את זה בבית ואם אחד מאיתנו יצטרך טיפול, השני יעשה הכל כדי לטפל בו בבית. כשלביא התעורר ומצא אותי בבית אבות, זו היתה משאת נפשו ממש להצטרף אלי לשם, כי זה היה סמל של נורמליות, של אופטימיות, של הזדקנות כדרך הטבע - ולא במחלקת שיקום אחרי פגיעת ראש״.
תא וידוי
"פעם צפתה בטלוויזיה בתוכנית על דמיון מודרך, והיא מנסה לדמיין שהיא נמצאת בכלל לא בסופר המסתובב אלא במקום האהוב עליה, בראש צוק סטלה מאריס. בגבה המנזר הגדול, לשמאלה המגדלור, העיר והים משתרעים לרגליה במלוא נדיבותם ויופיים, ובאותו רגע ללא התחלה או סוף, לא במרחב ולא בזמן, היא האלוהים של כל העסק הזה. היא שואפת ונושפת לאט ובתשומת לב. היום כה בהיר והאוויר כה צח שניתן לראות את המקום שבו המים והשמיים ואולי גם החיים והמתים נפגשים. וכך, כשהיא טובלת ביופי הכחול, נפרדת מגופה וממושב החירום של הקופאית, היא מצליחה להתרומם ולעמוד. האישה הזרה אוחזת בידה בהחלטיות, כאילו גם בה גמלה החלטה לתפוס את היום ואת כל מי שיביא איתו" (מתוך "סטלה מאריס").
את ספר ביכוריה, "מרוץ שליחים", שזכה להצלחה מסחרית ולאהדת המבקרים, גולדמינץ הוציאה בגיל 60. בו, כמו בחייה באותה התקופה, עומדת במרכז אישה צעירה העוברת לגור בבית אבות. היא מתחילה לרוץ על שפת הים בחיפה, ומזדקנת ככל שהיא רצה. כשהיא מגיעה לנתניה היא כבר קשישה, מתקבלת לבית אבות ונהנית מאוד מכך שמדברים אליה לאט ובנימוס, ומכך שלרהיטים אין פינות חדות ויש פסנתרן בלובי.
"יכול להיות שאני מסתכלת גיל אחד קדימה וכבר מתכוננת לשנות ה־70 וה־80 בחיי. לכן אני מנסה לאמץ את המבט הרטרוספקטיבי של הזקנים, של מי שיכולים לראות במה הם הצליחו, איפה התאכזבו, איך הם בכל זאת מצליחים להשתנות גם בגיל מאוחר כשנדמה שהכל כבר מאחוריהם"
גיבור אחר באותו ספר הוא אופנוען שמגיע ארצה להשתתף ברכיבה לזכר חבר שנהרג בתאונה, ונהרג בעצמו. ״הכל קשור לתאונה של בעלי כמובן״, היא אומרת, ״בכתיבה אני מערבת את הטרגדיות בהומור, כי ככה אני חווה את הדברים גם בחיים".
כמו בקודמיו, גם בספרה החדשה, ״סטלה מאריס״, השלישי שהוציאה, נפרסת גלריה של דמויות, רובן קשישות, שנושאות על גבן מטעני חיים מורכבים, עורכות חשבונות נפש, ועדיין פעילות מאוד, מתחדשות, משתנות, על אף גילן. זהו סיפור כואב על אלימות וחיים מפוספסים, על שתיקות והסתרה, שבאופן מפתיע מצליח להיות לא רק נוגע ללב אלא גם מצחיק, לפעמים עד כדי צחוק בקול רם.
הפעם עומדות במרכז העלילה שלוש נשים. הספר נפתח במותה של דורה, שבעלה נהג להכות אותה. היא אמנם למדה אצל הנזירות להפנות את הלחי השנייה, ״אבל כבר לא נותרו לחיים וגם לא טעם לחיים״. על אף מותה, דורה ממשיכה לככב בו, דרך יומן שכתבה בחשאי ושנמצא בעיזבונה. לצידה, עומדות חברת הנפש שלה, טרודי, ששרדה יחד איתה את השואה, וחברתה החדשה של זו, כוכי, שמבקשות לצאת ולנקום את העוולות שנעשו לה.
״אני כותבת הרבה על מבוגרים וקשישים, כי מעניינים אותי דווקא האנשים והמקומות שנחשבים פחות רלוונטיים בחברה שלנו״, אומרת גולדמינץ. ״אני מתרחקת בכוונה מכל מה שנחשב זוהר. אני לא כותבת על עיתונאים וסופרים או על רופאים ועורכי דין, אלא מחפשת דווקא את המקומות האפורים. לכן אני כותבת על קופאית ברכבל ועל גבר שעובד באיטום גגות, ופתאום מתברר שגם אצלם קורים דברים מרתקים, ואני מוצאת שם זהב ספרותי. ויכול להיות גם שאני מסתכלת גיל אחד קדימה, כלומר אני כבר מתכוננת לשנות ה־70 וה־80 בחיי - ולכן אני מנסה לאמץ את המבט הרטרוספקטיבי של הזקנים, של מי שיכולים לראות במה הם הצליחו, איפה הם התאכזבו, איך הם בכל זאת מצליחים להשתנות גם בגיל מאוחר כשנדמה שהכל כבר מאחוריהם״.
ב״סטלה מאריס״ את כותבת על קשישה שכל חייה חיה בצל אלימות קשה. גם את זה את מכירה מקרוב?
״לא על בשרי, אבל בסביבה הלא מאוד רחוקה שלי. אני מכירה נשים שישנות עם האויב כמו שאומרים. אנחנו חיים כבר יותר משנה במצב מלחמה, אבל יש נשים, ובהן קשישות לא מעטות שזו מסכת חייהן, שהאויב נמצא אצלן בבית, במיטה שלהן. וגם אם האלימות אינה תמיד פיזית, היא באה לידי ביטוי בצורות אחרות. כתבתי בספר על בעלה של דורה שנועל את השירותים בכעס כי היא לא סיפקה לו שירותים בבית, ואומר לה שהיא יכולה לצאת לעשות את צרכיה בין השיחים. השפלה, הגבלת תנועה - גם הן בגדר התעללות״.
דורה, שחיה תחת אלימות קשה, לא אומרת דבר, אפילו לחברת הנפש שלה.
״ידעתי שאני רוצה לכתוב על אלימות כלפי נשים כי זה נמצא מסביבנו כל הזמן. הכרתי נשים שהוכו ושתקו, ואני יכולה להגיד לך שזה לא קורה רק לנשים צעירות שנקלעות למצבים כאלה ולא מבינות מה קורה להן, אלא גם לנשים מבוגרות, שכבר למדו משהו בחיים ובכל זאת שותקות. היומן שדורה ניהלה הוא סוג של תא וידוי - כמו שמקובל בנצרות. היא וטרודי נאספו בילדותן למנזר, וכך הן ניצלו - וכל חייהן, כשקרו להן דברים קשים, הן חשבו על הווידוי, על הכומר, על אם המנזר, על מריה הבתולה, כעל מקום של נחמה, אז במקום לדבר היא מתוודה בכתיבה״.
התנועה החיפאית
לכן מיקמת את הסיפור בשכונת סטלה מאריס בחיפה?
״בשנים הרבות שחייתי בחיפה - השכונה הזו, שהיא יוצאת דופן בעיר, תמיד ריתקה אותי. יש בה מנזרים וכנסיות ונופים מרהיבים. כך יכולתי לכלול בסיפור אלמנטים נוצריים ולא יכולתי לא לחשוב תוך כדי הכתיבה על ישו, שהיה הקורבן האולטימטיבי, כמו הנשים הללו - שחיות תחת אלימות ושותקות למען הילדים, למען הסביבה. בשכונה יש מגדלור מקולקל - את מכירה משהו יותר סמלי מזה? שהאור שאמור להתוות את הדרך המוסרית אינו פועל? מערת אליהו (שבה, לפי המסורת, הסתתר אליהו הנביא בברחו מפני אחאב מלך ישראל), על כל הסמליות שלה. העובדה שהיא קדושה ליהודים, לנוצרים ולמוסלמים שבאים לשם להתפלל. וגם המעון לנשים מוכות בספר הוא מקום גואל שפותח פתח לחיים חדשים, ממש כמו המנזרים שבשכונה״.
"גם אם האלימות לא פיזית, היא באה לידי ביטוי בצורות אחרות. כתבתי בספר על בעלה של דורה שנועל את השירותים בכעס כי היא לא סיפקה לו שירותים בבית, ואומר לה שהיא יכולה לצאת לעשות את צרכיה בין השיחים. השפלה, הגבלת תנועה, גם הן בגדר התעללות"
גולדמינץ מעידה שלקראת ״סטלה מאריס״ היא לא ערכה שום תחקיר. פרטי פרטים של הלבוש, הבשמים, הגינונים, הביטויים ביידיש, המחשבות מה יגידו ומה יחשבו אחרים - הכל הגיע מהבית. ״אני נולדתי לתוך זה", היא מספרת. "למרות שנולדתי בתל אביב וגדלתי בחיפה, בבית דיברו איתי רק רומנית, ועד גיל 4 זו היתה השפה היחידה שלי. למדתי עברית רק כשהתחלתי ללכת לגן, ממש היגרתי אל תוך השפה, כי ההורים שלי בכלל לא היו מודעים לזה שהם צריכים לחשוף אותי לעברית. אז לא הייתי צריכה לעשות תחקיר, העולם הזה ממש בילט־אין בתוכי. זה מאוד קרוב לי, וקל לי לכתוב על האנשים שחיים שם, שיש בהם משהו כל כך מרענן, ולו בזה שהם לגמרי לא פוליטיקלי קורקט. הם אומרים דברים שהיום אסור לומר, אבל הם כאלה. ואני מרגישה שבכתיבה שלי אני מנציחה אותם, כי אחרי הדור הזה אף אחד כבר לא ישים נפטלין בחליפות, וכל הסממנים האחרים שלהם ייעלמו מן העולם״.
נאמנה להצהרה שתחקירים אינם דרושים לה, גולדמינץ אומרת שמאז החלה לכתוב על שכונת סטלה מאריס היא לא ביקרה במקום אפילו פעם אחת. ״הכל נמצא, כמו שאמר עמוס עוז, בסביבות היד הכותבת. לא רציתי לטייל בשכונה בזמן הכתיבה כדי לא להתאכזב ולגלות שכל מיני דברים שאני לכאורה זוכרת לא באמת קיימים. הרעיון של הכנסייה היה חשוב לי יותר מהכנסייה הממשית - וזו שעליה אני כותבת היא בעצם סך כל הכנסיות שהייתי בהן בחיי. כמו שהקונדיטוריה שבלב ׳מרוץ שליחים׳ היא גם סך כל הקונדיטוריות שאני מכירה, אם כי יש קוראים לא מעטים שהתעקשו לזהות בה קונדיטוריה מסוימת ברחוב הרצל, וערכו שם מפגשים המוקדשים לספר״.
גולדמינץ, שמעידה שעלילות ספריה לקוחות, במידה כזו או אחרת, מקשת החוויות שצברה בחייה, עברה לפני שנתיים להתגורר בתל אביב. זאת לאחר עשורים רבים בחיפה, שנכנסה כמעט כדמות נוספת לספריה. ״כתבתי על חיפה משום שהיא מוכרת לי ומשמעותית לי, וגם המבנה הטופוגרפי שלה ממש מזמין סיפורים - כל התהלכות בעיר היא קשה, או טיפוס בהר או הידרדרות במדרון, וזו הקבלה יפה למאבקים של הדמויות שלי בבדידות, בזיקנה.
"יש לחיפה המון תת־מודע, יש ואדיות עמוקים, רכבת תחתית, עיר תחתית, יש בה טבע וחיות בר שמסתובבות בתוך העיר מחוץ להקשר - לא לחינם כתבתי על תן שרואה את עצמו בחלון ראווה של חנות נעליים נעול בנעליים יוקרתיות, או על גבר שמכריע אותו חזיר בר. עכשיו אני שואלת את עצמי מה יהיה. אני מתחילה לחשוב על דברים בתל אביב שהייתי רוצה לכתוב עליהם, ואולי בכלל אכתוב על מישהו שנע בין שתי הערים. בשורה התחתונה זאת תל אביב, היא עיר מדליקה. אני שמחה שעברתי אליה בגיל מבוגר, כי ככל שאת מתבגרת ככה את צריכה איזושהי חיוּת שתבוא מבחוץ. מצד שני, הכל פה הרס וחורבן - בכל מקום עושים תמ״א, חופרים את הרחובות, בתים קורסים על ימין ועל שמאל ואני כמעט נדרסת חמש פעמים ביום על ידי קורקינטים או אופניים, כך שזה ממש מזמין כתיבה ספרותית״.
חרדת מוות
״השעה היתה מאוחרת והיא ביקשה לישון אצלם לילה אחד בלי שישאלו יותר מדי שאלות על הפנס בעין או על האף והפה היפים שלה, המדממים. פרדי התקשר אליהם כל כמה דקות כמו משוגע, אולם דורה אסרה עליהם לאשר שהיא נמצאת שם [...] באותו ערב נהרו בטרודי - שלמרבה הצער התגלתה ברבות השנים והניסיונות שנכזבו העובדה המצערת של עקרותה - זוג עוברים. כעס ובקשת נקמה״ (מתוך "סטלה מאריס").
בספר בולטת האשמה. האשמה של טרודי, שנותרה בחיים, על כך שלא הצליחה להציל את דורה מחיים נוראים כל כך. ואולי זה קיים אצל כל מי שמכירה אישה שחיה באלימות, אבל מרגישה חסרת אונים לעזור לה?
״לכן נתתי לטרודי את האפשרות להשתנות, גם בגיל מבוגר. היא בשנות ה־70 המאוחרות לחייה, והיא בכל זאת עושה מעשה, כמו שירת ברבור, מאמץ אחד אחרון. דורה מתה בלי לנקום את נקמתה על הסבל שעברה בחייה, אבל חברותיה עושות את זה בשבילה. חשבתי על אחריות נשית קולקטיבית או הזדהות נשית קולקטיבית. מין תת־מודע משותף, שבו נשים יכולות לתקן דברים עבור נשים אחרות גם אם הן כבר לא בחיים".
גם הגבר האחר בספר, שאינו גבר אלים, מתגלה כאטום רגשית, אם לא אכזר ממש, כשהוא מביא לרעייתו בובה במקום התינוק שהיא רוצה לאמץ, ויותר הם לא מדברים על זה.
״כן, הגברים לא יוצאים אצלי משהו. ייתכן שזה בהשפעת המחשבה שיש משהו שמאחד את כולנו, הנשים, כקולקטיב - שאם אחת סובלת, זו בעצם פגיעה בכולנו. אם כי יש הבדל גדול בין הגבר האלים שמשליט בבית טרור, לבין גברים אחרים שמוצגים ככאלה שלא ממש יודעים לבטא רגשות".
מעניין שאת משאירה את התיקון הזה בידי חברותיה, ולא בידי הילדים שלה.
״כמעט אין בספרים שלי ילדים, וגם אם יש הם לא ממלאים תפקיד מרכזי, ותמיד יש אישה עקרה. הנושא הזה של עקרות, רגשית, חברתית, לא רק פיזית, מעסיק אותי כי הוא מצב קיצוני, מבודד, שמעורר מצוקה גדולה ומאפשר לבחון בסיפור לעומק יחסים בין דמויות".
אמרת שהכתיבה דרך עיניהם של קשישים היא גם כלי להתכונן לעתיד. את מתארת פגמים גופניים, העמדות פנים, שקרים, הסתרות. גיל מבוגר שהוא לא פחות עלוב מאצל חנוך לוין, אבל אצלך הכל מלא חמלה. מה זה אומר מבחינתך, להזדקן?
״אני פוחדת מזה, כמובן. אני מנסה בכתיבה להכיר את התופעות של הזיקנה כדי להתיידד איתן קצת, כי הן מאיימות עלי. אבל בואי נודה שלהזדקן זו לא האופציה הכי גרועה בחיים. בתור אישה חרדתית, אני דווקא חושבת שלהצליח להגיע לגיל זיקנה זו אפשרות טובה״.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו