ספר הביכורים של ניר הירשמן רוב נפתח בגיבור שנתקע בשירותים - וממריא משם

ניר הירשמן רוב מבין יפה, כבר בספר הביכורים שלו, כי הגיבורים האמיתיים והמעניינים בפוליטיקה, לפחות ברמה הספרותית, אינם מצויים בספסלים הראשונים של ראש הממשלה והשרים, אלא דווקא בספסלים האחוריים. אצל העסקנים, אצל קבּלני הקולות, שם נחתכים דברים ומתגלגלים גורלות על כבשׂ טוב בימי הולדת, בבר מצוות ובחתונות.

כך אנחנו מצטרפים לערן בלום, הגיבור, כשהוא במשכן הכנסת ומחכה להשבעה שתהפוך אותו לחבר כנסת מן המניין. אלא שכמו משה רבנו - הוא יראה את הארץ מרחוק ואליה לא יגיע. הוא ייתקע בשירותים המפוארים של הכנסת עם דמות מסתורית, וכל זאת רגע לפני ההשבעה שאליה כסף, פסע ממה שחשב שיהיה השיא המרגש של חייו, ולא יזכה להפוך מיחצן דהוי - לנבחר ציבור אפור ומפואר.

מול אלה דווקא "המתמודד", הרומן הסאטירי והלא־לירי של הירשמן רוב, טוען כי מתחת לכל הציניות הנוראה והמאוסה של העסקנות המפלגתית והלאומית, בסופו של דבר לאנשים עדיין יש תפיסות עולם ויש עמדה שעל פיה הם פועלים

מה עוצר את בלום, בעצם, מעבר לעובדה שדלת השירותים של הכנסת ננעלה? ומה גורם לו לגולל בפני אדם זר את כל הדרך הפתלתוּלה והמטונפת שעבר עד לאותו רגע נכסף? מה בעצם עובר עליו שהוא מתערטל נפשית ככה בפנינו, בזמן שהוא אמור להיות בכלל מעין משה קלוגהפט שכזה, בעל יכולת רטורית שלעולם לא ייתפס בחולשה? אני לא רוצה לספּיילֵר, אבל רמז קטן הוא שהמרחק בין שיגעון לפעילות פוליטית אינטנסיבית - אינו רב.

לאחרונה נכתבים לא מעט רומנים פוליטיים, שהבולט שבהם היה "הפּאנליסט" של ישי שריד שהפך לרב־מכר מדובר. אלא ש"הפּאנליסט" מניח הנחה כי תם עידן האידיאולוגיות מזמן, ובעצם בני אדם פועלים אך ורק מתוך פחד ומתוך רצון לתועלת אישית ולהנאה.

מול אלה דווקא "המתמודד", הרומן הסאטירי והלא־לירי של הירשמן רוב, טוען כי מתחת לכל הציניות הנוראה והמאוסה של העסקנות המפלגתית והלאומית, בסופו של דבר לאנשים עדיין יש תפיסות עולם ויש עמדה שעל פיה הם פועלים - ולא רק מניעים תועלתיים אישיים שמאפיינים אותם. לכן אפשר לומר כי ערן בלום, גיבורו של הרומן, הוא פרוטגוניסט ערכּי דווקא, שמחפש דרך. הוא "המתמודד" שאולי זכה להגיע לכנסת בדרכים עקלקלות, אבל שגם מתמודד נפשית עם ההשלכות של הבחירה להיכנס לתוך העולם הזה.

הרומן בנוי פרקונים קצרים, קופצניים, ולשונו לשון הדיבור והרחוב. הווידוי של בלום כלפי אותה דמות נעלמה התקועה איתו בשירותי הכנסת, "המדריך", זה הכינוי שלה, מופנה גם כלפי עצמו, בבואו לעשות חשבון נפש, מה שהופך את הרומן למעניין במיוחד.

באחד מהפרקים ב"סיפור", ספרו הפופולרי והמוצלח של רובּרט מֶקִי, הוא מדבר על שלושה מעגלים שמרכיבים כל סיפור טוב: במעגל הפנימי יש גיבור שאנחנו, הקוראים, נחשפים אט־אט לעולמו; במעגל האמצעי, המעגל הפסיכולוגי־משפחתי, יש דמויות הבאות במגע זו עם זו, על רקע יחסים מורכבים (אב ובת, אם ובן, זוגות וכו'); המעגל החיצוני הוא של החברה והעם, המוצָא, המקום שממנו מגיע הגיבור.

ספרו של הירשמן רוב שייך מעיקרו למעגלים הראשון והשלישי. מרכז הכובד שלו הוא הווידוי החזק של הגיבור - בפנינו, הקוראים, ובפני אותה דמות שמאזינה ככומר בתא הווידוי. לצד אלו, מדובר ברומן סאטירי חברתי־פוליטי, הבא לגולל את כל הסחי והמָאוס. לא לחינם נבחרה התקיעוּת בשירותים המפונפנים של הגברים, המאפיינים את ההתנהלות המפלגתית העסקנית שכולנו מכירים היטב כל כך ממהדורות החדשות.

ציר המקרה המוביל את העלילה מקורו בַּמציאות, בניסיון האמיתי של הליכודניקים החדשים, אנשים תקניים, סחים וערכּיים, לכבוש מבפנים את הליכוד (ב"המתמודד" המפלגה נקראת "האיחוד") - כלוחמים בתוך סוס טרויאני - ובכך לשים קץ לשחיתות השלטונית, מתרבות הג'ובּים ועד הניוון הממשלתי. השאיפה של אותה קבוצה נועדה מלכתחילה לכישלון. אחרי הכל, עם כל הטריקים והשטיקים הפוליטיים, לבסוף לאנשים יש מחשבות עצמאיות ותפיסות עולם, וגם אם תתעה במבוך העקלקל של הפוליטיקה הישראלית, סופך להיחשף. ערן בלום של הירשמן רוב לומד זאת היטב על בשרו.

עוד נקודה מעניינת: להבדיל מרומנים פוליטיים באמפּליטודה שבין "שליחותו של הממונה על משאבּי אנוש" של אברהם ב. יהושע ל"הפּאנליסט" העכשווי של שריד, אצל הירשמן רוב וגיבורו, "המתמודד" בלום, אין הרבה מהממד הפסיכולוגיסטי המשפחתי, כלומר מן המעגל השני של מֶקי. דהיינו, אין תחושה כי החדשות קפצו להן לפתע לתוך הספר עם איזו מורכבות פסיכולוגית של זוגיות ומשפחה כמס שפתיים.

הרומן הזה אינו מתבייש בהיותו פוליטי־חברתי פר־אקסלנס, ויתר על כן, הוא ניחן ביתרון נוסף של שבירה יפה, ואפילו עדינה, למול שפתו הפוליטית הדיבורית הבּוטה - אל האלגורי והפנטסטי, דבר שבדרך כלל לא נראה ברומן פוליטי שמנסה לתאר ולשנות את המצב בדרכים סאטיריות. משהו כמו "השטן במוסקבה" של בּולגקוב הנודע, אך צנוע הרבה יותר. נקרא לו, "השטן במסדרונות הכנסת".