חגי נאור, אינטלקטואל צעיר וכריזמטי, שב לישראל לאחר פוסט־דוקטורט בפרינסטון וממהר להשתלב במעגלי ההתחדשות היהודית: בתי מדרש אלטרנטיביים, תוכניות טלוויזיה ומכוני מחקר. הוא מרשים, מלא להט, ומקדיש את כל מרצו ליצירה של יהדות שוויונית, נגישה וכלל־ישראלית. אבל מתחת לחזות הנעימה, מתגלה נאור כמניפולטור שלא מהסס לרמוס את כל מי שעומד בדרכו לפסגה - וכנראה גם כשרלטן אקדמי ממדרגה ראשונה. סיפורו מובא מפיהן של שלוש דמויות: גליה, מפיקת טלוויזיה; הרב פרופסור מרדכי, ראש מכון מחקר ירושלמי; וחנן, סטודנט במכללה שבה הוא מלמד.
ספרו הראשון של אריאל הורוביץ, "טובי בנינו", הציג את הפוליטיקה והחברה הציונית־דתית במערומיהן. ספרו השני, "עורך צללים", מבצע מהלך דומה לחוגים האקדמיים למדעי היהדות. לשני הספרים יש הרבה מן המשותף: הכתיבה הקולחת שקשה להתנתק ממנה, הדמויות שהן בה־בעת אנושיות מאוד ומעט קריקטוריסטיות, וגם התחושה הרכילותית שמפתה את הקוראים לנסות ולנחש את זהותם של מי שמסתתרים מאחורי השמות הבדויים.
אך אם "טובי בנינו" הזכיר את הסרט "הערת שוליים", "עורך צללים" דומה יותר ל"האזרח קיין". דמותו של נאור ומניעיו נותרים במידה רבה בגדר חידה שעומדת במרכז הספר, והעובדה שנקודת מבטו איננה מובאת כלל מעודדת את הקורא לספקולציות.
דמותו של נאור ומניעיו נותרים בגדר חידה, והעובדה שנקודת מבטו איננה מובאת כלל מעודדת את הקוראים לספקולציות
נאור מתחיל בהשתלטות על בית מדרש, ממשיך בתוכנית טלוויזיה ולאחר מכן במכון מחקר, בהוראה במכללה, בכתיבה לעיתון, בכניסה לפוליטיקה, בפרישה ובשיבה לאקדמיה ולכתיבת ספרים. אף שהוא מצטייר כאדם מחושב מאוד, לא נראה שיש יעד ספציפי שאליו הוא שואף. בכמה פסקאות, כאילו בהיסח הדעת, מוזכרים הבן שאיבד למחלת הסרטן והעמותה שהקים לזכרו.
נאור עצמו מספר ש"בכל פעם אני מתחיל משהו חדש... וככה אני מצליח, סוף־סוף, לשכוח קצת את הבן שלי שמת" - בגלל אופיו, גם כאן נותר לקורא לתהות האם מדובר בגילוי לב של ממש או רק במניפולציה נוספת. כך, נאור מצליח להישאר דמות מרתקת גם כשהוא הולך ומתגלה במערומיו ובכל כיעורו. כמו שלושת המספרים, ששבים ונשבים בקסמו למרות הכל, גם הקוראים ממשיכים ללוות אותו בעניין, כמעט בעל כורחם.
הפרוזה של הורוביץ קריאה מאוד, כמעט שקופה. ריבוי הפרטים הקונקרטיים הופך את מקומות ההתרחשות ומצבי החיים לכאלה שקל לשקוע לתוכם. רבים מהמוסדות הבדיוניים־לכאורה הם גרסאות מוסוות של מקביליהם המציאותיים, ובכלל הספר מלווה בקריצות רבות למי שמצויים בעולמות שהוא מתאר - נאמר, ירושלים שבין מכון הרטמן והמכון למדעי היהדות באוניברסיטה העברית. מאותה סיבה, קוראים שהמחוזות האלה זרים להם עלולים להרגיש כמי שמאזינים לבדיחה שלא נועדה להם.
ובאשר לתמה העמוקה יותר של הספר: נדמה שזו נרמזת בשם החלק הראשון, "אלו ואלו", והיא שאובה מעולם ההגות היהודית שסביבו נע הספר כולו. התלמוד מבחין בין שני סוגי מחלוקות: הראשונה היא מחלוקת לשם שמיים, שמתגלמת במחלוקת בית הלל ובית שמאי - זו שעליה נאמר כי "אלו ואלו דברי אלוהים חיים", וש"סופה להתקיים". השנייה היא מחלוקת שאינה לשם שמיים, שמתגלמת במחלוקת קורח ועדתו שאף היא מוזכרת בחלקו הראשון של הרומן; מחלוקת זו, "סופה שלא להתקיים".
נאור, על כל התחכום האקדמי, הוא מי שנאבק לא לשם שמיים אלא רק למען עצמו. לכן, הוא למעשה איננו יוצר דבר שמחזיק מעמד: הוא עובר ממשרה למשרה ומפרויקט לפרויקט כאחוז תזזית, ועובר בעולם כמעט בלי להותיר בו חותם. כשחנן רואה את נאור, ממש לקראת סופו של הספר, "פשטה בי חמלה... הסתכלתי על האיש הזה, המזדקן, שמסתובב בעולם ללא קהילה, ללא תלמידים נאמנים שנשארו איתו לאורך השנים, ללא מקום יציב לטעת בו את רגליו... מקושר ומוכר וידוע וחזק, אבל חסר כל".
לעומתו, דווקא שלושת המספרים - המובסים והמנוצלים, לכאורה - פועלים מתוך תחושת שליחות כנה יותר. למרות פגמיהם, הם מותירים חותם, וגם אם לא, הם שלמים עם עצמם ועם מעשיהם. זו הנחמה שמציע לנו הורוביץ ברומן שרובו ציני, נחמה שמובעת גם במוטו של הספר, מתוך כתבי מרקוס אורליוס: המניפולטיביות אולי מנצחת, אך זה נידון בהכרח להיות ניצחון קצר־מועד.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו