ארי ליברמן הוא סופר שְׂפָתִי מאוד, שמאפיין דמויות ומצבים באמצעות הלשון. הוא יודע לנוע יפה בין שפה גבוהה ומליצית לשפת רחוב ולְסוציולֶקט מקומי, בלי שהדבר ייראה מאולץ. שָׁם כוחו הפואטי.
הוא גם סופר ציני ולא רגשני. בשני ספריו הקודמים, "אלופי התמימות" ו"השתקן", שהעידו על כישרון ספרותי לא מבוטל - עמדו במרכז שני פרוטגוניסטים. ברומן ביכוריו, "אלופי התמימות" (שם שבמהותו יש יסוד אירוני ומונגד), אלה היו שמוניק, איש ביטחון שעובד בקניון, מול תום, אלוף בצה"ל.
"השתקן" עסק בשמשון שְׁטיל (שקט ביידיש) היהודי להכעיס שרחוק מאוד מיהדותו, בעל מעדנייה לא כשרה בדרום הארץ, שכותב יומן מרתק. בנו, שמחה שטיל, מוצא את היומן הכתוב ביידיש ומגלה דבר מה על משפחתו. זהו ספרו הטוב ביותר של ליברמן, בין השאר כי הממד ההיסטורי מאפשר לו ללוש את השפה, ושם עוצמתו, וגם מפני שמבחינת הספרות הלא־בדיונית על השואה, ששחוקה להפליא בספרות הישראלית, הוא מצליח לחדש.
סופר עמודים
ספרו החדש של ליברמן, "אושר", אינו טוב כספרו הקודם, אך עדיין ראוי ביותר. ליברמן ויתר כאן על המבנה המציג ניגוד והשוואה בין שני גיבורים - ובחר להתרכז בגיבור אחד, אושר קרליבך, וביום אחד - היום שבו הוא מגלה כי הוא חולה במחלה מוחית סופנית ועומד למות. כך, בדומה לרומנים קאמריים ולנובלות כמו "עד הערב" של אהרן מגד, "המצב השלישי" של עמוס עוז, או אם נלך קדימה לשנים האחרונות - "אמזלג" של יוסי סוכרי, לפנינו גיבור אחד שאמור להחזיק בעבורנו תוך עניין את כל הרומן, והוא אכן עושה זאת.
ליברמן הוא פוסטמודרניסט מובהק. לא רק שהוא משחק לשונית בין הגבוה לנמוך כל הזמן, מדגֵם משלבּי לשון שונים ויוצר פרפרזות לטקסטים קאנוניים - הוא גם יוצר במכוון צירופי מקרים בלתי אפשריים עד מגוחכים על פני אותו היום של אושר, עד שנדמה שהדבר לא אפשרי במציאות, לא ריאליסטי במכוון, או שאולי כל הרומן, בדומה לזרם תודעה, בעצם קורה רק במוחו החולה של אושר, שכל חייו סבל מפחד מוות באופן טוטאלי, וכעת, כשהוא עומד למולו ויודע כי בא יומו - הוא הופך שלֵו ורגוע.
כילד, אביו של אושר, שרואה במים מקור חיים מיסטי, לוקח אותו למסע בירושלים אל נקבת השילוח. הילד לא מתעניין במלך חזקיהו ובנקבה המושיעה שלו, אלא רוצה קרמבו לאורך כל הדרך. באותו מעמד אושר זוכה בבלון, שאביו מפקיע ממנו לטובת ילד ערבי עני
על פני היום הוא פוגש אהבות שונות, מהרהר בגרושתו שירה, נזכר כיצד הם נפגשו, מספר לנו על מחלת המְנִיָּה הכפייתית שלו. מה שמרגיע אותו זה לספור חפצים במרחב, כמו עמודים בדרך לפגישה עם הרופא.
והקצב הזה זורם עד לקראת סיום השליש הראשון, רק ששם עולה תחושה שהספר ממש נתקע. מדוע? כי אנו יודעים כבר שאושר עומד לקבל את הבשורה הנוראה מהרופא שקרא לו בדחיפות, וליברמן מורח את הדרך לרופא ומשהה אותה עוד ועוד.
הרעיון הוא טוב, כי המחבר והקוראים - שיודעים כבר את האמת המרה - כביכול "מציצים" מאחורי גבו של הגיבור שעדיין לא יודע אותה, ורק חש אותה בחושיו החדים ובמוחו הקודח. הרי אין דבר יותר ודאי מהמוות, והדבר הכי לא ודאי הוא רגע המוות. ועם זאת, ההשהיה הזאת גורמת לתקיעות עלילתית ולעצירת הרומן, והאמצעי האמנותי הרחב הזה על פני כמה פרקים מרע עימו.
אושר מאבד את האושר
ומול זה, הזיכרון הטהור, הרגע המחולל של אושר, שקשור בילדותו - הוא יפה להלל וכתוב היטב, ואי אפשר שלא להתרגש למקרא התיאור שלו:
כילד, אביו של אושר, שהיה מהנדס מים הרואה במים מקור חיים בעל איזשהו אלמנט מיסטי, לוקח אותו למסע בירושלים אל נקבת השילוח. הילד לא מתעניין במלך חזקיהו ובנקבה שלו המושיעה את עם ישראל בעת מצור, וגם לא במים כמקור חיים לכל אוּכְלוּס ולכל עיר, אלא רוצה קרמבו לאורך כל הדרך. יתר על כן, באותו מעמד הילד אושר זוכה בבלון חצי ירוק (ערבי־פלשתיני) חצי כחול (יהודי־ישראלי), שאביו מפקיע אותו אחר כך לטובת ילד ערבי עני. זהו הרגע המחולל, שבו אושר מאבד את האושר שלו, ובמקום הילדות החלומית נכנסות ההכרה והתודעה המנוונות.
אי אפשר שלא לראות ברגע הזה גם איזשהו אלמנט סמלי על חיינו כאן, אם כי זה נעשה על ידי הסופר באופן אגבי, מעודן ומסומל, לא לוחץ. אל המרחב הזה יחזור אושר ביומו האחרון, כפושע אל הזירה, ספק־פיזית ספק־בתודעתו.
יפה גם השימוש האמנותי בספירה הכפייתית של אושר. הספר גדוש רשימות ומנִיות של חפצים ורשימות של תכונות אנשים, או שירים שאושר המופנם כתב כשהוא פרט עלי גיטרה ואיש לא שמע. האווירה המְנִייתית הפוסטמודרניסטית הזאת, המאפיינת רומנים כמו "החיים הוראות שימוש" של ז'ורז' פּרק, למשל, לא מפריעה ולא משעממת את הקורא, כי היא אינהרנטית לדמות הראשית וליצירה.
עוד יפה החיבה של אושר, המנסה להתרחק מהכאן ומהעכשיו האקטואלי, לקומדיות קולנועיות עתיקות יומין של האחים מרקס, שסצנות מתוכן מתוארות ביד אמן על ידי ליברמן. זה הזכיר לי סופר פוסטמודרני אחר שנפטר לא מזמן, פול אוסטר, וגיבורו האסקפיסטי דיוויד זימר ברומן הנהדר "ספר האשליות". שם זימר נתפס לאהבה פנאטית לסרטים אילמים, ובפרט לעושה סרטים אחד, הקטור מאן שמו, שעליו הוא מחליט לכתוב ספר בשל טרגדיה שפקדה אותו, כי רק הוא מעלה חיוך על דל שפתיו.
מבוסס על סיפור אמיתי
אושר נאחז ונתפס בהוויה הרופפת ממילא לדמויות של זקנים פשוטים וישירים, אנשים שיש להם עוגן בחיים, מה שאין לו, אנשים של אמת בלי פסאדה. כזאת היא הדודה הגדולה שלו, דודה רוזה, אחות סבתו של אביו, שהלכה לעולמה בגיל 99, שנותנת מונולוג שהוא טור דה פורס ספרותי.
היא לוקחת את דברי האמת הגבוהים של קהלת מהתנ"ך, הבל הבלים הכל הבל וכו', ומעבירה אותם לשפת דיבור ולשפת רחוב פשוטה, כסוג של אידיאולוגיה אישית שלה ממש לפני מותה. "'זבל העולם', אמרה דודה רוזה, 'הכל זבל. הצרות שלך עם הבת שלך, מורניקו, זה עוד כלום. הנה, תסתכל עלי. מה יצא לי אני מכל מה שעשיתי בחיים? כלום לא יצא (...) גם הילדים שלי ונכדים ונינים שיהיו בריאים, מה כבר עשו בחיים שלהם? לְמה? מה הטעם? רופאים מהנדסים קצינים, כולם כשהיו קטנים היו עושים קקי בתחתונים (...) את כולם החזקתי בידיים", היא נושאת את המונולוג המרשים והזכיר הזה, מנחילה אותו לאושר ושורטת את התודעה שלו.
כזה הוא גם סבא טולק, הסנדלר האהוב מהעיירה ראדימנו הסמוכה לעיר בשם המצחיק "פְּשֵׁמִישֶׁל". אושר מאוד אוהב את טולק, האיש הפשוט. דמותו, אגב, הזכירה לי אחד לאחד את דמות הסנדלר מאותה העיר המופיעה בנובלה היפה של יצחק מלר "יהודי מפשמישל", שראתה אור לא מזמן בהוצאת כרמל. אותו מקצוע, אותה עיר, אותה הערצה לאדם הפשוט. האם ליברמן קרא את הנובלה של מלר? רק לו הפתרונים.
עוד רעיון יפה ששאב ליברמן מהחיים הוא העימות עם האנטגוניסט רוני רוסו לקראת סוף הרומן, מי שאיים לא אחת על אושר בימי נערותו. רוסו, לתחושתו של אושר, מהלך אחר אושר ביומו האחרון ובידו הקסדה של הקטנוע, כדי להורגו או לפוצעו קשה באמצעותה - דבר המתקשר כמובן לגידול המצוי בראשו.
את הסצנה החלומה והאלימה הזאת בתודעתו של אושר אולי שאב ליברמן מהמקרה האלים של אריק גרינפלד, רוכב האופנוע מאיילון שלאחר דין ודברים מול נהג אחר בכביש עצר והיכה אותו בקסדה וגרם לאשפוזו. המקרה תוקשר בכל מהדורות החדשות, והסרטון הממשי שצולם מהאירוע לא יוצא גם לי מהראש.
יש פעמים שסופרים שואבים רגע שהשפיע עליהם מהחיים, והוא הופך לנקודת מפתח ביצירה שלהם. משהו שהם קראו בעיתון או ראו ברשת וזעזע אותם. "בדם קר" של טרומן קפוטה כמובן זכור בעניין זה, וכך גם ברומן המעניין והלא מושלם של יותם ראובני אצלנו, "פשר המעשים", שבו לאסון אולמי ורסאי יש תפקיד מכונן ובונה עלילה.
"אושר", בסיכומו של דבר, הוא ספר פחות יומרני, אבל גם פחות טוב מ"השתקן". אולי זה קשור לדרך שבה ליברמן כתב מעין דואט ברומנים הקודמים שלו, שבו תיאר באופן יפה ופואטי קשר בין שתי דמויות השונות זו מזו באופן מהותי - כמו גם את ההקשר ההיסטורי והתרבותי שבו הן חיו.
ההבדלים הללו בולטים אל מול הלבדיות של אושר ברומן שלפנינו. יכול להיות שלסופר שנשען כל כך על עוצמת השפה שלו, על היכולת שלו ללוש את השפה ולעבוד איתה היטב כל כך דרך דיאלוגים - ריבוי הקולות הזה הכרחי, ואולי ייטיב עם הרומן הבא.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו