"לאנגלים יש את שייקספיר, ליוונים יש את הומרוס - ולנו יש את התנ"ך"

אבא שלי היה מגדוד העבודה, מספר 19 בהסתדרות, מהחלוצים האלמוניים האלה שאין מקום בארץ שהם לא בנו", אומר אפרים סידון, מגדולי הסאטיריקנים הישראלים, כשהוא נזכר בילדותו ברמת גן כבן למשפחת חלוצים. "הוא היה סתת עד יומו האחרון, ובמותו השאיר לי מערכת של 40 אזמלים ו־25 פטישים מסוגים שונים".

אנחנו יושבים בביתו שבתל אביב, בסלון שמשקיף אל ספרייה מרשימה שבה מגוון אקלקטי, שנע בין הקלאסיקות הגדולות לספרים מודרניים שראו אור לאחרונה. ואולי זהו בעצם הסיפור של סידון (78), שכבר חמישה עשורים מרחיק עד לתקופות הקדומות ביותר - כדי להגיד משהו על ימינו אנו.
ובאמת, מעטים בישראל מכירים את תחום הסאטירה טוב ממנו. הוא כתב, בין השאר, לסדרות הקאלט "קרובים קרובים" ו"החרצופים" ולתוכנית "ניקוי ראש", ולצד אלו הוציא יותר מ־40 ספרים, וביניהם "עלילות פרדיננד פדהצור בקיצור", ספרו הראשון שכתב בשנת 1976, ונכסי צאן ברזל נוספים כמו "אוזו ומוזו מכפר קקרוזו".

"התנ"כנחים", ספרו החדש שראה אור לאחרונה, מספר מחדש את כמה מסיפורי התנ"ך בצורה הומוריסטית, וכך מצטרף לשורה ארוכה של יצירות שכבר כתב בנושא, וביניהן "התנ"ך בחרוזים", קומיקס על התנ"ך שהתפרסם בשבועון "כותרת ראשית", וכמובן הסדרה "חצי המנשה", ששודרה בשנות ה־90 בערוץ הראשון.

"אני בא ממשפחה אתיאיסטית לחלוטין", הוא מספר. "התחלתי ללמוד תנ"ך כמו כל ילד, בכיתה ב', אבל מבחינתי זה לא היה ספר קדוש או ספר היסטורי, אלא ספר מרתק עם סיפורים נפלאים, כמו המיתולוגיה היוונית או ההודית, שגם אותן אהבתי לקרוא. אני נקרא אפרים, וזה שבט שעשה המון בעיות בתנ"ך, אז לקחתי את זה ממש אישית. הייתי קורא תמיד פרק קדימה, ואם היתה בעיה עם שבט אפרים - לא הייתי הולך לבית הספר באותו יום.

"כשהגעתי לגיל 13, אבא שלי שאל אם אני רוצה ללכת לבית הכנסת. הוא הודיע שהוא לא ילך, אבל היה לו חשוב לדעת שאני לא בור. למדתי את הפרשה וההפטרה עם הטעמים, למדתי על הנחת התפילין. בסוף לא עליתי לתורה, אבל אהבתי את השפה של התנ"ך, את התמצות".

"אני קורא לתנ"ך 'ספר עם ריח של בית שחי'. כשאתה קורא את הברית החדשה, ברור לך שישו לא גיהק או נפח, הוא היה טהור. אבל בתנ"ך - כל אבותינו הם רמאים ושקרנים. אברהם ויצחק מוסרים את נשותיהם לפרעה, ורק מפחדים שלא יידעו שזו האישה שלהם כי אחרת יפגעו בהם. אלה אנשים, לא קדושים"

אבל את האהבה לתנ"ך סידון התקשה להוריש לילדיו. "בסופו של דבר, תנ"ך, כמו ספרות, זה פונקציה של מורה: אם יש לך מורה שיודע ללמד את זה - זה דבר נפלא, אבל אם המורה רק רוצה לסמן וי - ילדים שונאים את זה. נדמה לי שלצד פיזיקה, היום תנ"ך הוא המקצוע הכי שנוא על תלמידים".

זו בעיה די שכיחה במערכת החינוך של ימינו.

"אני חושב שהדרך היחידה שבה אפשר להגיע ללב של ילד, או בכלל לאוכלוסייה, היא באמצעות הומור. הומור הוא הדרך היחידה לקרב כל דבר. בעזרת ההומור ניסיתי כמה שאני יכול לקרב את הילדים שלי, וילדים של אחרים, לדבר הזה שאני מאוד אוהב, שיש בו שפה נפלאה וסיפורים נפלאים. ובלי קשר למערכת החינוך - בלי התנ"ך אין לנו סיבה להיות פה, הרי הרבה יותר נוח בשווייץ או בניו זילנד".

זה מעניין שאתה אומר את זה, כאתיאיסט.

"זאת לא אמירה תיאולוגית, אלא היסטורית. 70 אחוזים מהיישובים פה בארץ מוזכרים בתנ"ך. לכן חזרנו לפה. אחרת למה באנו לפה? אם אין לנו את היסודות האלה, את המקומות האלה, את העברית שדוברה אז - אז למה פה? אז צודק מי שאומר שלא היינו צריכים לחזור, שאנחנו צריכים לחזור לפולין".

***

גם נושא השפה מטריד מאוד את סידון. "העברית הולכת ומידלדלת. זה תהליך שקורה בכל העולם, מרגע שנכנסו האינטרנט והטלפון. אף אחד כבר לא כותב מכתבים, לא מנסה להרשים את אהובתו בשירים - לכל היותר שולח לה אמוג'י או 'ערה?'. אתה גם לא צריך לזכור בעל פה טקסטים קאנוניים. אז אני לא יכול להילחם נגד הסחף הזה, אבל אני מנסה.

"מה שמשמח אותי הוא שמזמינים אותי לבוא עם 'התנ"ך בחרוזים' להרבה בתי ספר, ואז אני שומע מהמורות שזה עוזר. לילדים יש כיף, יש חרוזים, והם לא צריכים להתמודד בחירוק שיניים עם שפה שאין להם שום סיכוי להבין אותה. במובן הזה הוא מעין גשר לשפה התנ"כית. בכל מקום שיכולתי להכניס איזה משפט או פסוק, 'תוהו ובוהו ורוח אלוהים מרחפת' או 'הלנצח תאכל חרב' - עשיתי את זה, ואז גם נתתי פירוש".

"התנ"כנחים" אמנם כתוב בחרוזים וכולל איורים מקסימים של דני קרמן, אך הוא רחוק מלהיות ספר ילדים. למעשה, זהו הספר השלישי שלו שנכתב למבוגרים, אם סופרים גם את "Zoo ארץ". אבל מבחינתו של סידון, אין הרבה הבדל. "מבוגרים הם פשוט אינפנטילים ארוכים יותר. אני לא חושב שזו כתיבה אחרת, וכתיבה לילדים היא לא יותר קלה. אני גם לא מנמיך את השפה. לא תמצא אצלי יובל המבולבל - לא ראיתי אותו, ויכול להיות שהוא שחקן מצוין, אבל אני לא יורד למכנה המשותף הכי נמוך".

"העברית הולכת ומידלדלת. זה תהליך שקורה בכל העולם, מרגע שנכנסו האינטרנט והטלפון. אף אחד כבר לא כותב מכתבים, וגם לא מנסה להרשים את אהובתו בשירים - לכל היותר שולח לה אמוג'י או 'ערה?'"

רבים מהקטעים בספר עוסקים בצורה מפורשת למדי במין, ואחרים מציעים זווית הומוריסטית לנושאים טרגיים כמו הקרבתה של בת יפתח, ארבעים הילדים שהרג אלישע הנביא, וכמובן - עקידת יצחק. והנה קטע אופייני, בשיר שמספר על חנה, אם שמואל, שהרתה בזכות עלי הכוהן:

"ועלי שראה אותי בתפילה / והבין שאני במצוקה, / אמר: "אלקנה, תישאר בחוץ / ואת בואי איתי ללשכה". // הוא היה איש נאה / עם שפתיים דקות, / שי"ן קצת שורקת, / עיניו ירוקות. / עורו צח ועדין, / ושומה די גדולה / על לחי ימין. / לשכה די צנועה, / ספה ושולחן. / הוא פתח בקבוק / של יין לבן. / הוא הקשיב בדריכות, / כשאני מדברת... / וזהו... / יותר אינני זוכרת. // טוב שסיפרו עליו, על עלי, / ולחשו: "אין אפס אצלו". / כי שמואל הקטן נולד אולי / בזכות המשכן בשילה. // איזה ילד יפה, / עם שפתיים דקות, / שי"ן קצת שורקת, / עיניו ירוקות. / עורו צח ועדין, / ושומה די גדולה / על לחי ימין".

מה בעצם ניסית לעשות בתנ"כנחים?

"אני קורא לתנ"ך 'ספר עם ריח של בית שחי'. כשאתה קורא את הברית החדשה, ברור לך שישו לא גיהק או נפח, הוא היה דמות טהורה. ככה זה גם בספרי קודש אחרים, או אפילו בסיפורים מאוחרים יותר שלנו, כמו סיפורי צדיקים. אבל בתנ"ך - כל אבותינו הם רמאים, נואפים, שקרנים. אברהם ויצחק מוסרים את נשותיהם לפרעה, ורק מפחדים שלא יידעו שזו האישה שלהם כי אחרת יפגעו בהם. אלה אנשים, לא קדושים. הם פעלו כמו שכל אדם פועל. יעקב מרמה את אביו העיוור - שפלות יותר גדולה מזו אתה לא יכול למצוא. דוד המלך, אם מישהו היה עושה עליו סדרה - כל ראש מאפיה היה אומר לעצמו 'וואלה, יש לי כבוד לאיש הזה'. הקדושה שאנחנו מייחסים לאנשים האלה היא לאו דווקא בגלל המעשים היומיומיים שלהם. ביומיום הם היו חארות.

"אתה יודע למה היתה סאטירה שמאלנית? כי השלטון היה ימני. כשעשינו את 'ניקוי ראש', השלטון היה של מפלגת העבודה, אז 95% מהתכנים היו נגד מפלגת העבודה. סאטירה זה חלשים נגד חזקים, אז ברגע שהשלטון בימין - מה אתה רוצה, לצחוק על המערך? הוא קיים בכלל?"

"אז ניסיתי לקחת את הדמויות האלה ולהפוך אותן לאנושיות. אבשלום לפני הקרב עם דוד, שמה שמעניין אותו זה באיזו תספורת הוא ילך, או אשתו ה־937 של שלמה, שפעם בשלוש שנים יוצא לה לבלות איתו לילה, ואז דווקא כשהיא מגיעה הוא קורא לה את קהלת. זה גם כן לקרב את התנ"ך לאוכלוסיות שלא כל כך מתמצאות בו, וגם אם הן מתמצאות - למצוא את הצד הקטן והנחמד הזה, כמו בסיפורים על חנה ושמואל, זלפה, כל מיני דמויות יותר שוליות".

בניגוד לאינטואיציה, סידון מזהה את הקהל שלו עם חובשי הכיפות. "גם 'חצי המנשה' היתה שלאגר דווקא בהתנחלויות ואצל חובשי כיפות", הוא אומר. "כל מי שלמד תנ"ך, שיודע בעל פה את קינת דוד, מזהה ש'הצבי ישראל על במותיך חלל' הופך ל'הצלי ישראל על במותיך חלה'. זה ספר בלי יומרות - הוא בא להעלות חיוך ולהזכיר לנו מי הם באמת הגיבורים שלנו, להוריד את הקדושה ולהראות אותם כמו אנשים חיים, אנשים רגילים".

וזאת אף על פי שאתה כותב בהמון אירוניה, ולפרקים גם בכעס.

"לא בדיוק. כן יש לי איזו תמיהה. קשה להתמודד עם העניין הזה שאברהם לוקח את יצחק כדי לשחוט אותו בלי להתווכח. אבל אין לי ביקורת - מי אני, יבחוש בן שלולית, שתהיה לי ביקורת? אין לי ביקורת על התנ"ך, אין ניסיון לערער או להרהר. זה לא ספר פירוש, אלא ספר של אהבת התנ"ך. יכולתי להכניס עוד טקסטים עם ביקורת - השיר על האיִל הוא אולי היחיד שיש בו משהו כזה, אבל גם זה מתוך תמיהה: מה האיל אשם שאלוהים רצה לנסות את אברהם?".

זהו נוסח השיר שאליו מתייחס סידון: "זהו השיר על האיל, / על איל תמים ורך, / שמבלי שידע / ומבלי שחטא / אל המזבח נשלח. // זהו השיר על האיל / שאל הר מוריה הוזעק. / נעקד ונשחט וברגע הומת / כדי להציל את יצחק. / אלוהים מנסה את עבדו, / אברהם את בנו עוקד. / ואיך זה נגמר? כרגיל - / האיל על המוקד. // הוא התערב? / הוא התלהב? / הוא ניסיונות ערך? / הוא התנדב? / הוא התרברב? / הוא בכלל לא קרא ת'תנ"ך. / הוא לא שייך לסיפור, / הוא שום דבר לא ידע. / אבל כרגיל, הנקיים מכל חטא, / הולכים אל העקידה".

***

לפני עשור, סידון תכנן להעלות קברט סאטירי שכתב עוד בשנות ה־70, יחד עם חבריו מוטי קירשנבאום ז"ל וב. מיכאל. הוא ניסה וניסה, אבל נתקל בקושי למצוא תיאטרון שיקבל את ההצגה. "זאת סאטירה שעסקה במצב בישראל בזמנו, והתיאטראות פחדו שהם לא יקבלו הצעות ממשרד התרבות", הוא אומר. "היום יש ועדת רפרטואר שבוחרת מה תראה, וההצגות שהוועדה לא תרצה אולי יגיעו לתל אביב, אבל בטח לא ליבנה או לראשון. בסוף, מנהלי התיאטראות מחפשים מכנה משותף רחב - לרוב קומדיה, וכמה שיותר נמוכה יותר טוב". רק שהמצב הזה, סידון מסביר, מוביל לצנזורה עצמית. "שום דבר לא רשמי, אבל יש את הפחד הזה: למה להסתכסך עם שר התרבות?".

"אפילו אם יצרתי הצגה טובה, ואני רוצה למכור אותה אחרי זה, אני יודע שוועדות רפרטואר לא ייקחו סאטירה. יש כל מיני תירוצים: 'סגן ראש העיר חרדי', 'סאטירה זה נגד המדינה', 'יש לנו כך וכך משפחות שכולות ביישוב'. לא במקרה יש כיום רק תוכנית סאטירה אחת - 'ארץ נהדרת', שמדי פעם יש להם מערכון על הכיפאק. אבל אחרים לא מנסים. פעם כל ערוץ רצה תוכנית דגל סאטירית"

עם זאת, הביקורת הזו מצד הממסד מוכרת לו היטב. "כשעשינו ב'ניקוי ראש' מערכון על משה והסנה - סתם, צחקנו על זה שחם לו ברגליים - היתה אחר כך הצעה בכנסת להוריד את התוכנית על ביזוי קודשי ישראל. אתה יודע מה היה הטיעון? שאת משה רבנו שיחק דובי גל. זה מה שהפריע להם. אם זה היה פול ניומן לא היה מפריע. גם כשהתחילה 'היהודים באים' היו כל מיני הפגנות והצהרות מצד פוליטיקאים".

אפרופו ביקורת, גם על תוכנית המערכונים הסאטירית "היהודים באים" היתה לא מעט ביקורת, ובסוף היא ירדה. בתור מי שיצר את הסדרה הקומית הראשונה על התנ"ך בטלוויזיה הישראלית, מה דעתך עליה?

"אני חושב שזו היתה תוכנית נפלאה. אפשר להתווכח על מערכון כזה או אחר, אבל בסך הכל הם היו מאוד אמיצים, נשחטו שם המון פרות קדושות. אני חושב שזה היה חשוב. חבל שזה ירד.
"אתה יודע, לאנגלים יש את שייקספיר, ליוונים יש את הומרוס ואת סופוקלס - לנו יש את התנ"ך. זה שלא עשו את זה יותר, רק פה סרט ושם סדרה, זה בזבוז עצום. אבל כאן, כשעושים משהו, מייד קם קול צעקה. שומרי החומות קופצים. אבל בכל מקום שיש בו חיוך והומור, יש בו מתינות. זה לא רק בדתות, אלא בכל מקום - פוליטיקאים שיודעים לצחוק על עצמם הם יותר טובים. ברגע שאתה מחייך, כשאתה לא קנא, כשאתה רואה בכל דבר את הזווית האנושית ונחמדה - אתה יכול לנהל את הדברים הרבה יותר טוב מאשר 'ייהרג ובל יעבור'".

כמו כמעט כל אדם במדינת ישראל, אירועי 7 באוקטובר השפיעו באופן משמעותי על סידון. לאורך הראיון סידון התגלה כאדם חייכן שצוחק הרבה, שרואה את האירוניה גם במצבים הקודרים ביותר. אבל כשאני מעלה את נושא המלחמה, משהו בפניו משתנה. "הייתי בעבר חבר בקיבוץ ניר יצחק, החברים הכי טובים שלי היו שם. זה מחדל בלתי נתפס שאי אפשר לסלוח עליו, העובדה שהחטופים לא פה. זה מאוד לא נעים לחיות במצב הזה. גם להיות מצחיק זה לא נעים היום. כל דבר שאתה עושה והוא בגדר הנורמליות - אתה מייד חושב על החטופים, בזמן שאתה יושב איפשהו ואוכל טוב, צופה בסרט. אתה עושה את זה עם נקיפות מצפון".

אתה מרגיש שיש מקום לסאטירה כרגע?

"יש מקום, אבל אני לא חושב שמישהו מוכן לקבל היום סאטירה. אנחנו עוד בתקופה של 'שקט, יורים'. גם אם היו מאמצים לסאטירה, אף תיאטרון לא היה מוכן לקחת את זה על עצמו. אני לא בטוח שיש מספיק קהל לסאטירה כיום".

מה השתנה במובן הזה, נניח מימי "החרצופים" או "ניקוי ראש"?

"'החרצופים' שודרה אחרי האינתיפאדה ובימי רצועת הביטחון, אבל זו לא היתה כזאת טראומה. בתור קשיש, אני יכול לומר לך שאפילו מלחמת יום כיפור לא היתה כזו טראומה. היו שבויים, היו 3,000 הרוגים, נתפסנו עם המכנסיים למטה - אבל זה היה צבא מול צבא, וזה היה 'פייר'. לא אנסו, לא רצחו, לא שחטו. וכאן, מי ניצח אותנו? לא הצבא המצרי, אלא אנשים שבאו עם טנדרים ואופנועים. עצם העובדה שכל כך הרבה אזרחים נהרגו - לא שזה בסדר כשחיילים נהרגים, אבל זה חלק מכללי המשחק. פה נשים וילדים שילמו מחיר על מחדלים של הצבא הכי חזק במזרח התיכון".

גם כאן, סידון מאמין שלחצים מצד הממשלה יצרו "אפקט מצנן" משמעותי לתוכניות סאטירה. "אפילו אם יצרתי הצגה טובה, ואני רוצה למכור אותה אחרי זה, אני יודע שוועדות רפרטואר לא ייקחו סאטירה. יש כל מיני תירוצים: 'סגן ראש העיר חרדי', 'סאטירה זה נגד המדינה', 'יש לנו כך וכך משפחות שכולות ביישוב'. לא במקרה יש כיום רק תוכנית סאטירה אחת - 'ארץ נהדרת', שמדי פעם יש להם מערכון על הכיפאק. אבל אחרים לא מנסים. פעם כל ערוץ רצה תוכנית דגל סאטירית".

מה בעיניך היא החשיבות של סאטירה, דווקא בתקופה הזו?

"זו שאלה טובה, כי סאטירה לא הפילה שום שלטון, וכוחו של חבר מרכז ליכוד גדול מכוחם של כל הסופרים והמשוררים. אבל מה שנותנת סאטירה זה הזדמנות לראות אלטרנטיבה. היא מציבה מראה מול פני החברה. נכון שהיא מגזימה, נכון שהיא תמיד שלילית, אבל היא נותנת הזדמנות להגיד 'רגע, זה לא סתם מצחיק, זה בעצם אנחנו'.

"אני לא מדבר רק על סאטירה, אלא על אמנות ותרבות בכלל. אנחנו חיים במציאות שבה מוציאים ממוזיאון תמונות שלא מוצאות חן בעיני ראש העיר, מוציאים תכנים מספרי לימוד ומפטרים מורים ששר החינוך לא אוהב. אנחנו גולשים במדרון מאוד לא נעים של צנזורה עצמית".

יש שיטענו שכל הזמן היתה סאטירה שמאלנית, ושעכשיו יש תיקון של זה.

"אתה יודע למה היתה סאטירה שמאלנית? כי השלטון היה ימני. כשעשינו את 'ניקוי ראש', השלטון היה של מפלגת העבודה, אז 95% מהתכנים היו נגד מפלגת העבודה. סאטירה זה חלשים נגד חזקים, אז ברגע שהשלטון בימין - מה אתה רוצה, לצחוק על המערך? הוא קיים בכלל? כשעשינו את 'החרצופים', שלוש שנים נתניהו היה בשלטון והיינו נגד נתניהו, שנה היה ברק והיינו אנטי־ברק. החלש הוא כבר חלש, לכן הסאטירה היא תמיד נגד החזק".