יעל נאמן חוזרת אל הטראומה הקיבוצית

לפני אי־אילו שנים שרתי במכונית. בתי הצעירה, ששרה אז במקהלה אופראית, ישבה לצידי ושאלה: "למה את משנה את הקול כשאת שרה?" ניסיתי שוב. "את משנה את הקול", אמרה, "נסי לשיר באותו קול שבו את מדברת". נזכרתי באירוע הזה כשקראתי את ספרה של יעל נאמן, "היה לך טוב או היה לך רע?".

נאמן היא סופרת שבכל מה שהיא כותבת אפשר להאמין לה, גם כשהיא מחליטה לכתוב 12 שנים אחרי שפרסמה את "היינו העתיד" - נובלה או מסה או ממואר, כל אלה הן הגדרות מתאימות לספרה החדש - טקסט נוסף על הקיבוץ. שכן קולה של נאמן הוא לא קול מזויף. זה הקול שלה, פשוטו כמשמעו, צלול ובהיר, וגם קוראים שלא הקשיבו לה כשהיא מדברת יכולים לחוש בכך בעת הקריאה. ובאמת, כבר מהשורה הראשונה מפתה קולה נטול המניפולציות של נאמן את הקוראים להקשיב לו, להטות אוזן לסיפור שלה ולאופן שבו היא מספרת אותו מחדש, אחרת מהאופן שבו סיפרה את "היינו העתיד". 

ובכל זאת, מדוע לכתוב שוב על הקיבוץ? נדמה שהתשובה העוברת כחוט השני בין כל דפי הספר היא שאת הקיבוץ לא באמת עוזבים. אפשר לעזוב באופן ממשי ולעבור לתל אביב, העיר שבה חיה נאמן זה כחמישה עשורים ושאותה היא מזכירה שוב ושוב כמעט בהתרסה, אולי כדי להאמין שאכן בה היא חיה, אבל הקיבוץ, "בניית מיצב מעשה ידי אדם", כפי שהיא מכנה אותו, נשאר במהות הפנימית, הנפשית, בלב־ליבם של הדברים: "כמעט הכל משתנה אחרי שעוזבים את הקיבוץ, אבל נדמה שאין צורך בבדיקת די־אן־איי כדי לדעת שכולנו - אלה שהיה להם טוב ואלה שהיה להם רע - ילדיו של המיצב". ויש עוד תשובה אפשרית שעולה מכותרות שלושה מספריה, השניים שנושאם הקיבוץ וספרה "היה היתה" - בכל הכותרות מצוין זמן עבר, והוא נוכח עד כדי כך שהוא הופך לדמות חיה בתוך ההווה של הטקסט, ויותר מכך, הוא אף מַתְנה אותו.

על השאלה שעומדת בכותרתו של הספר "היה לך טוב או היה לך רע?", עונה נאמן מייד בפתיחה בשתי תשובות כלליות שנמסרות, כך עולה בעקיפין, מפי מגיני הקיבוץ. התשובה הראשונה והמתגוננת מופנית כנגד מי שאומרים שהיה להם רע ומבקשת להזכיר שגם במשפחות עירוניות יכול להיות רע. ואילו התשובה השנייה תוקפת את מי שהיה להם רע: "לתשעים אחוז מהילדים היה טוב. הבעיה היא שהמתוסבכים והאמנים הם עשרה אחוז מהאוכלוסייה, והם אלה שמתבטאים". כאמנית, כסופרת "שמתבטאת", ברור לאיזו קבוצה משייכת עצמה נאמן, ולו בשל העובדה שהיתה ערה, כילדה, למי שהיה להם רע: "גלוי לעיני כל, סבלם של האחרים הגיע אלינו כהד קרוב (...) תופעת לוואי שאולי לא הובאה בחשבון בלינה המשותפת - חדירת הסבל של הילדים מאחד לשני". 

מכמירת לב ההכרה הזו בסבל של הילדים, ועוד יותר - העובדה שהסבל נמשך אצל נאמן גם בהווה. בספר נאמן מביאה את עדותו של נחשון גולץ, ניצול של הלינה המשותפת בקיבוץ רוחמה, אי אפשר לכנותו אחרת, שפרסם את עדותו בעיתון "הארץ" בשנת 2000. לא רק שנאמן חוזרת לקריאת העדות ולהבאתה בחלקים שלמים וארוכים בספרה, אלא ש־20 שנה לאחר מכן היא אף פוגשת אותו בשיחת סקייפ, מבקשת להקשיב לו עוד.

וכך מעיד גולץ בעיתון "הארץ" תחת המושג "הורים", אחד ממושגי היסוד שאותם לטענתו עיוות ניסוי הלינה המשותפת. את המילון הזה אף הגיש גולץ כתביעה משפטית: "עם רותי ואמנון, שהם, כביכול, אמא ואבא שלי, לא ישנתי ביחד (...) הוריי לא רחצו אותי. לא האכילו אותי. לא חינכו אותי. לא קמו אלי בלילה כשהייתי תינוק בן שבועות ספורים. לא ישבו על ידי בלילה כשחלמתי חלום רע". ותחת המושג "אהבה": "יום אחד, בגיל 25 פלוס, אחרי שעזבתי את רוחמה, הבנתי שאני אדם נטול רגשות. מוטציה. המפגש עם חברתי לחיים, שהפכה לאשתי, חידד את זה מאוד. הבנתי שאני לא מרגיש כלום. זה היה די מבהיל לגלות שאני לא מתקשר רגשית עם העולם". 

חדירת סבלו של גולץ פנימה, אל נאמן, באה לידי ביטוי בתיאורה את שיחת הסקייפ שהתקיימה ביניהם: "התחלנו את השיחה מהאמצע. אנחנו הרי באמצע בכל מקרה. גם אחרי שעזבנו את הקיבוץ - תמיד היינו משתקפים בקיבוצניקים ובקיבוצניקים־לשעבר אחרים. אפשר לעשות קיצורי דרך כמו בשבילים בקיבוץ. לא רק בגלל האהדה, ולא רק בגלל הדמיון, אלא משום שעצם ההשתקפות באחר היא חלק מהאני. זה קורה מול מי שעבר את זה".

"זה קורה מול מי שעבר את זה", כותבת נאמן, ולא מן הנמנע שהיא חשה כניצולה בעצמה. אבל החיים בקיבוץ, וכן חוויית הסבל המשותפת, עוברים אצלה עיבוד כסופרת. היא בוחרת בספרציה, בהפרדה, בהתבוננות מרוכזת בזולתה (ספרה "היה היתה" מוקדש כולו להתבוננות יוצרת דיוקן של אישה בשם פזית), בסימון הגבולות. לא רק כטכניקה ספרותית, אלא גם מתוך צניעות גמורה והכרה בעובדה שלעולם לא ניטמע בזולתנו והם לא ייטמעו בנו, וטוב שכך. יש "אני" ויש "זולת". ובאמת, ב"היה לך טוב או היה לך רע?", לצד הדיבור בלשון הקולקטיב שאפיינה מאוד את ספרה "היינו העתיד", מדברת נאמן לא מעט גם בגוף ראשון. ואולי זו סיבה נוספת לכתיבת הספר הזה - המאמץ להמשיך להתעקש על קול משלה.