ראשו של הנער שעון על שמשת החלון. גשום בחוץ, אבל הוא לא רואה את הטיפות שזולגות על הזגוגית במקביל ללחיו, וגם לא שומע את נהמת הגלגלים על האספלט המשובש בדרך הארוכה לשירות בצפון. אוזניות גדולות מכסות את אוזניו, והוא עסוק בטלפון שלו, עיסוק שיש בו ממש: הוא כותב. שברי מחשבות, רסיסים של הנפש שמתעצבים בין אצבעותיו למילים. יצירות. שירים.
הוא צעיר, עדיין לא התגייס, אבל כבר יש לו חלומות גדולים על המוזיקאי שיהיה כשיגדל.
***
ענר אליקים שפירא נולד וגדל בירושלים למשפחה בעלת שורשים ציוניים עמוקים, הבכור מבין שבעת ילדיהם של משה ושירה.
הוא נולד בי"ז אדר, שהיה גם יום ההולדת של סבא רבא שלו – חיים משה שפירא, מראשי תנועת המזרחי ומחותמי מגילת העצמאות. בצירוף מקרים מטלטל , 67 שנים לפני שנהרג הנכד ענר מפגיעת רימון בשבעה באוקטובר, נפגע גם סבו מרימון שהושלך בכנסת, באותו חודש ממש.
ענר היה ילד קטן ממש כשהתחיל ליצור ולכתוב. בשנים הראשונות לא היו אלה שירים, אלא סיפורים: ערימות של מחברות מלאות בדמיון עשיר, סיפורים מסמרי שיער על מפלצות ודרקונים שעוטרו באיורים מלאי חיים. במקביל, מגיל שש הוא גם ניגן בפסנתר קלאסי ונחשף ליצירותיהם של גדולי המלחינים.
רק כשהתבגר מעט, בשנות הנערות המוקדמות, הוא החל לשלב בין השניים ולכתוב שירים. אז הוא גם מצא את דרכו לעולם ההיפ הופ והראפ. הצעיר כבד הראש שהיה, זה שהסתובב בעולם עם חוש צדק ותודעה חברתית שבערו בבטנו, זה שנחשף בבית נחשף למוזיקה שונה לחלוטין, גילה שהז'אנר המוזיקלי הזה, על הטקסטים הנוקבים והבועטים המאפיינים אותו, מתאים לו ככפפה ליד.
כשהתגייס לצבא, הוא חלם לשרת בסיירת מטכ"ל, אבל נפצע בגיבוש. פעמיים. הפציעות גררו אחריהן שנה וחצי של שיקום, בהן נאלץ להישאר בבית. בזמן הזה הוא קנה ציוד הקלטה, למד איך בונים אולפן ביתי ואז בנה אחד כזה לעצמו. הוא התחיל להקליט בקולו הנעים את הטקסטים שכתב והלחין, והתחיל גם לחלום ולתכנן את תהליך הוצאתם לאור.
לצד המוזיקה המשיך ענר להתעסק בציור ובאומנות, ויצר לעצמו לוגו ושפה חזותית שהייתה אמורה ללוות את הקריירה המוזיקלית שחיכתה לו ממש מעבר לפינה.
בשישה באוקטובר 2023, ערב שמחת תורה, ענר, שהיה אז חייל בפלוגת עורב נח״ל, הגיע הביתה לחופשת שמחת תורה. אחרי סעודת החג המשפחתית הוא יצא עם כמה חברים, ביניהם חברו הטוב הירש גולדברג-פולין, למסיבה ברעים.
כשהחלה המתקפה, הוא קיבל טלפון ממפקד הצוות שלו בעורב נח"ל – פרצה מלחמה. בוא מהר. ענר אסף את חבריו והם יצאו מהמסיבה, אבל ספגו אש כבדה על הכביש בדרך לרעים שקיבל אחר כך את השם "כביש המוות". אז הם עצרו, ונכנסו למיגונית שכבר היו בה כמעט 30 צעירים אחרים.
שעות אחר כך, רוב הצעירים המבוהלים שהיו במיגונית נרצחו, ושלושה מהם, כולל הירש חברו הטוב, שנפצע מהרימון שהרג אותו, היו בדרכם לשבי אכזרי בעזה.
אבל בינתיים, כשהם מצטופפים בחרדה במרחב הקטן, נרעדים למשמע קולות הירי והצעקות בערבית, ענר הוא זה שתפס את עמדת המבוגר האחראי. הוא נעמד ליד הפתח, בקבוק שבור בידו ככלי נשק מאולתר, וניסה להרגיע את הצעירים אחוזי האימה. "אני בצבא", הוא אמר לתוך ענני החרדה שמאחוריו, "דיברתי עם המפקד שלי, והם בדרך."
הוא הסביר להם בפשטות, כאילו זה הדבר הכי נורמלי בעולם, מה הוא הולך לעשות: כשהמחבלים יזרקו את הרימונים, אני אתפוס אותם ואזרוק אותם בחזרה החוצה. אם יקרה לי משהו, מישהו אחר יצטרך לעשות את זה במקומי. בתמונה שפורסמה אחר כך נראים הצעירים שוכבים על הקרקע, מגנים על ראשיהם בידיהם, ורק ענר עומד זקוף בפתח. מחכה לכל מה שיגיע.
שבעה רימונים הוא הצליח להדוף כך בידיו היציבות, החשופות. הרימון השמיני נטל את חייו.
ענר השאיר אחריו מאות טקסטים ועשרות שירים מוקלטים, בשלבים שונים של כתיבה ועיבוד. טקסטים מורכבים, רגישים, חשופים. הוא לא חסך בהם ביקורת מהעולם או מעצמו, אבל הם גם מלאים בתקווה ובאמונה.
ענר לא העריץ אף אחד בעיניים עיוורות, אבל העריך מאוד את היצירה עצמה. ביצירתו שלו הוא השתמש בהשפעות ובהשראה ממגוון מקורות עצום. שיריו, עשירי שפה ואינטלגנציה, מלאים במשחקי מילים ובעירוב נוגע ללב ומדהים של רפרנסים מוזיקליים, תרבותיים והיסטוריים משלל ז'אנרים ותקופות – תהילים לצד סלנג היפ הופ ירושלמי, מלחינים צרפתיים קלאסיים לצד משפטים כמו "ילדים בעוטף, במקלט על התחת".
בין השירים מצאו הוריו כתוב את המשפט שהפך לצוואתו: "אם אמות, תוציאו את זה לאור".
הסינגל הראשון שיצא לאוויר העולם נקרא "ג'רוז". הוא יצא שבועות ספורים אחרי מותו של שפירא. זהו שיר שמוקדש כולו לעיר שהייתה האהבה הגדולה של ענר, לירושלים.
"אף פעם לא הבנתי", אומרת אימו, שירה, "איך אפשר לאהוב ככה עיר, לראות בה את הזהות שלך", אבל משהו בכאוטיות המעורבבת והמורכבת, תפס את ליבו. החוויה הירושלמית של מפגש עולמות, הייתה גם החוויה שלו. הוא האמין בכל ליבו שהחיכוך הזה, הלהט הזה, הוא ההזדמנות הגדולה לתיקון ולצמיחה.
פחות מחצי שנה אחר כך, יצא האלבום – "מבוא לענרכיזם", שהופק בעזרת חבריו של שפירא והמפיק אברי ג'י. והוא לא יהיה האחרון.
מי שהצטרף להפקת אחד השירים באלבום היה סולן להקת הדג נחש, שאנן סטריט. סטריט, ירושלמי אדוק בעצמו, נחשף לאחד השירים שכתב ענר – "שנאת אחים", וביקש רשות מהוריו להוסיף לשיר בית, ובעצם להצטרף בעצמו לביצוע של ענר, במין דואט שלאחר המוות.
אף פעם לא עשיתי דואט עם מישהו מת
ואם להגיד'ך ת׳אמת, ענר
אנ׳לא בטוח שזה היה לי חסר
בתחילה, הם לא הרגישו בנוח עם התוספת הזו, שמנכיחה בתוך השיר את החוסר העצום, את היעדרו של ענר. המוזיקה של ענר, אמרו לו ההורים, היא מוזיקה חיה. היא מדברת על העולם שלנו בעינים פקוחות, במבט בהיר. היא אמורה הייתה להיות מוזיקה של חיים, לא של מתים. אבל בסופו של דבר, סטריט הצליח לשכנע את הוריו של ענר לתת גם לגעגוע לבנם היוצר להיכנס לשם.
ועוד שומרים לך מקום בסירה
אז אל תדאג אם תגיע יש שם מישהו שת׳מכיר
שומרים לך מקום בסירה
ועל הבר יש כיסא אחד לך, וכיסא אחד להירש
השורה האחרונה בשיר מתייחסת להירש גולדברג-פולין, חברו של ענר שהיה איתו יחד במיגונית המוות. אז, כששאנן סטריט כתב את המילים האלה, הירש היה חטוף בעזה. אבל מאז יציאת האלבום, נרצח הירש בשביו, והשורה הזו, האחרונה בשיר האחרון באלבום, הפכה למצמררת עוד יותר.
הוריו של ענר לא מתכוונים לתת לקולו להיעלם או להישכח. בימים אלה הם מוכרים את ציוריו, והדפסים שנעשו לפיהם, בחנות שהקימו עבורו, ובמקביל הם עובדים על הפקת האלבום הבא.
אחד השירים באלבום החדש נקרא "מאמין סתם", ומילות הפזמון שלו קוראות לעולם, לכולנו, בשמו של ענר:
