נועה שקרג'י היא הכי רחוקה מבינונית. ומה לוילזטיר היה להגיד על זה?

נועה שקרג'י בלטה להפליא כמשוררת בקולה המקורי, הכן והדיבורי כבר בספר ביכוריה זוכה הפרסים, בעל השם המצלולי "חוֹתֶמֶת חוֹם". היתה בשירים האלה שלמות טון, ואף על פי שביוגרפית שקרג'י באה מהקשרים אמוניים - דווקא היומיום הקיומי, המגע שבין אדם לאדם ובין האדם לעולם, היו הנושאים הדומינטיים בו.

לכן ספרה השני, שמגיח לעולם אחרי שלב אינקובציה ממושך, סקרן אותי במיוחד. נראה שאפילו היא הקדימה אותי ותהתה מה יהא, כמו בשיר "בֵּינוֹנִית", מתוך ספרה הראשון: "עָזַבְתִּי אֶת הַמָּחוֹל בִּשְׁבִיל לֹא / לִהְיוֹת בֵּינוֹנִית / עָזַבְתִּי // אֶת הַמּוּזִיקָה בִּשְׁבִיל / לֹא לִהְיוֹת / בֵּינוֹנִית עָזַבְתִּי // אֶת הַלִּמּוּדִים / בִּשְׁבִיל לֹא לִהְיוֹת / בֵּינוֹנִית. וְעַכְשָׁו עִם כָּל הָעֵסֶק / הַזֶּה // שֶׁל הַשִּׁירָה, נִדְמֶה לִי / שֶׁאֲנִי בֵּינוֹנִית, אָז אֲנִי / מִסְתּוֹבֶבֶת סְבִיב עַצְמִי / מַטָּה אֹזֶן / לִקְרִיאָה / חֲדָשָׁה".

והנה - ספרה השני, "נא", רחוק לחלוטין מבינוניות. הקול הוא אותו קול, אבל הטון שונה והמבנה שוּנָה. בדרך כלל, מבחן הספר השני למשוררת או למשורר הוא קריטי, והספר השני חלש או עומד פחות או יותר ברמה של הספר הראשון. אצל שקרג'י השני טוב בהרבה, עד שאתה רוצה לקבוע כי אל לה לרחק מן השירה, פן תרחק מעצמה. לפתע צצו שירים כנים שבעתיים בפרוזה, רצפים פרוזודיים מן הנשמה, מורכבים הרבה יותר.

מדובר בספר שירה עשוי בעיקרו פרגמנטים, בפרוזה של שירה לירית דחוסה. בלב השירים תחושת נוף חזקה של ילדוּת וגדילה בירושלים, של נערה דתייה בתוך נוף של עיר קדושה, וגם אהוב נסתר, ספק אפלטוני ספק לא, מוות של אדם קרוב כאח, ואהבה נוספת למוזיקה בכלל ולמוזיקה קלאסית בפרט. זהו מרחב המחיה שלה, עולם המוזיקה הקלאסית. אלה, בין השאר, מקורות החיוּת שלה, ולדעתי גם מקורות ההשפעה שלה. בשני ספריה יש משהו איטי, עיקש ומתפתח, שלא מוותר לכותב ולקורא או למאזין, ממש כמו במוזיקה קלאסית.

השיר "הבית של אלול" הוא רצף פרוזודי ייחודי, המתאר נפלא ילדה־נערה מסביבה דתית בירושלים, ומנגיד באופן מקורי בין העולמות החילוני והדתי בעיר, שנושקים ונוגעים זה בזה ויוצרים מצב מפרה המעורר הרהור לירי־פואטי, וגם עלבון נקודתי:

"בְּשָׁעָה שָׁלוֹשׁ וָרֶבַע הַשָּׁעוֹן מְצַלְצֵל, אֲנַחְנוּ מְטַפְּסוֹת רְתוּמוֹת מְחַכּוֹת עַל גֶּדֶר הַבַּיִת הַיָּשָׁן שֶׁל אֱלוּל בְּפִנַּת הָרְחוֹב, לַהוֹרִים. מַחְנוֹת אֶת הַיַּלְקוּטִים עַל הַגָּדֵר וְנִשְׁעֲנוֹת עֲיֵפוֹת, שִׁעוּרֵי הַבַּיִת וְהַמַּחְבָּרוֹת נִלְעָסִים מְאוּסִים, מֵעֵבֶר לַגָּדֵר שְׁבִיל הָאֲבָנִים וּבַעֲבָרָיו שָׂדֶה זָעִיר, סַבְיוֹנִים וּפֵאוֹת חַמְצִיצִים, בַּאֲדָר נִתַּז בֹּשֶׂם קְלִפַּת הָעֵץ, הַתִּלְתָּנִים, אַט הָאַף שָׁב לִרְאוֹת. בְּאֶגְרוֹף שֶׁנִּשְׁלַח לִמְשֹׁךְ בְּגֶזֶר אֲנַחְנוּ תּוֹלְשׁוֹת בִּשְׁעוֹת הַהֶעָזָה שִׁכְחָה, מְבָרְכוֹת בּוֹרֵא פְּרִי הָאֲדָמָה, נוֹשְׁכוֹת מוֹצְצוֹת וְנוֹשְׁכוֹת לִשְׁתּוֹת אֶת הַחֲמִיצוּת הַיְּרֻקָּה. תַּחַת הַבְּרָכָה רְחִישַׁת הַשְּׁאֵלָה זוֹ גְּזֵלָה? [...] עַל אוֹתָהּ מִדְרָכָה צָרָה גּוֹלְשִׁים כָּל יוֹם הַנְּעוּרִים הַבּוֹהֲקִים שֶׁל סָאלְד. הַתִּיקִים תְּלוּיִים נָמוּךְ עַל הָאַגָּן (זֶה רְחוֹבִי) בְּשֵׂעָר פָּזוּר (זֶה רְחוֹבִי) עִם מַסְטִיק בַּפֶּה (זֶה רְחוֹבִי) מְדַבְּרִים בְּקוֹל (זֶה רְחוֹבִי) בָּנִים וּבָנוֹת בְּלִי שַׁרְווּלִים צְהֻבִּים בַּקְּצָווֹת, יוֹרְקִים עַל הָרִצְפָּה לֵחָה וּמִלִּים, מְרַחְרְחִים אֶת הָאֲוִיר יוֹדְעִים, יוֹדְעִים, הֵם יוֹדְעִים. אוֹתָנוּ מְעַכְּבִים בַּבּוּשָׁה וְהֵם מִתְנַצְּחִים עִם הַשֶּׁמֶשׁ וְזוֹכִים. דּוֹסִית מַסְרִיחָה הֵם זוֹרְקִים לִי אֶת הַתִּיק מֵעֵבֶר לַגָּדֵר אֶל פְּאַת הַשָּׂדֶה, עַל הָאֲדָמָה [...]".

הנגדה מעניינת מתקיימת בין "נא" הנשי והמעודן של שקרג'י לבין "קח", ספרו הקלאסי הנהדר של מאיר ויזלטיר (סימן קריאה, 1973), שהבליט בעיקר בוטות ואלימות, כדבר אותנטי דאז. אפשר לחוש זאת כבר בשם הספר, המילה בת ההברה הפתוחה "נא", שפירושה בבקשה, או הנה שלך לפניך; למול "קח", מילה בת הברה אחת סגורה בציווי, שיש בה משום ההרחקה, הא לך ועזוב אותי. פוסקנות גברית למול היסוס נשי.

ויזלטיר כותב בשירו הארס פואטי (במובן הרחב של המילה): "קַח שִׁירִים, וְאַל תִּקְרָא / עֲשֵׂה אַלִּימוּת בַּסֵּפֶר הַזֶּה: / יְרַק עָלָיו. מְעַךְ אוֹתוֹ / בְּעַט אוֹתוֹ, צְבוֹט אוֹתוֹ". שקרג'י, לעומתו, שואלת את המושג הדתי "מגיד" ועושה בו שימוש מעודן: "מְשֻׁנֶּה אַתָּה מַגִּיד הַשִּׁירִים שֶׁנִּכְנַסְתָּ בְּדַעְתִּי וְאַתָּה נוֹשֵׁף בָּהּ תְּדָרִים צְפוּפִים רוֹעֲדִים, מְצָרֵף אֶת הַמִּלִּים לִתְפָרִים אֲרֻכִּים, וּבִרְאִיַּת בְּאֵר שֶׁיֵּשׁ שֶׁמְּבַלְבְּלִים אוֹתָהּ בְּמִנְהָרָה סֵפֶר הַקִּדּוּד נִפְעָר וְנִפְרָע וּמִתּוֹכוֹ עָפוֹת גַּחְלִילִיּוֹת, וּמִתּוֹכוֹ נִשְׁמַעַת לְחִישָׁה, וְיָד מוּשֶׁטֶת, כְּלוֹמַר מוּזִיקָה [...]".

כמה יפה הדיאלוג הזה, בין המשוררת לרוח האלוהית, הגורמת נוחות ואי־נוחות בה בעת ומתלבשת בדמות אהוב בשר ודם, ומתקראת "מגיד השירים", המתעלת עצמה מן היהדות אל דת השירה. כאלה רצפים יפים יש לה רבים בספר. אין כאן שיר לא טוב. יש כאן שיר אישי ביותר על הפסנתרן החרדי המחונן חיים טוקצ'ינסקי, שנהרג בתאונת פגע וברח בגיל צעיר, ושיר מרגש על אמה של המשוררת בטרם היותה אמה של שקרג'י, בהיותה חיילת צעירה הבאה בפעם הראשונה לירושלים, ועל הקשר המורכב והחם של האם אל העיר.

שקרג'י מסיימת את הספר בשיר תוהה בן שורה אחת, שכותרתו המקורית היא "נ.ב.", מעין נספח של "נכתב בצידו" או "נוסף בזאת" או "נזכרתי בדבר", שזה אולי מעין רמז מהוסס לחיפוש השירי־הפואטי בספר הבא: "הַלְוַאי הָיִיתִי מְבִינָה מָה הַשְּׁאֵלָה שֶׁכָּל אֵלֶּה תְּשׁוּבוֹת שֶׁלָּהּ".