"יש בי את הצד האפל הזה, את המשיכה אל היצר הרע. אבל בסוף זה עניין של בחירה"

במשך שנים ארוכות היה אריאל הורוביץ איש צללים. הוא אמנם לא שירת בקהיליית המודיעין, אולם השתייך לעולם הצללים של הרוח: בתפקידיו כעורך ספרים, כעיתונאי וככתב תרבות הוא היה אחד מאותם גיבורים אלמוניים שתפקידם ללטש את הטקסט, לדייק את מראי המקום, לנפות את כל הטעויות הלשוניות והניסוחים העילגים. אחד מאלו שנותרים תמיד בצל, אבל עבודתם נטולת הזוהר אפשרה למחברי הספרים לזרוח.

"יצא לי להתחכך בהרבה אושיות תרבות במסגרת העבודה שלי", הוא מספר. "סופרים, אנשי אקדמיה, פוליטיקאים, רבנים. חלקם אנשים מאוד מוכרים וידועים. לא יכולתי שלא לשים לב לפער הזה, בין איך שאדם מסוים נראה כלפי חוץ, בין מה שכל העולם חושב עליו - לבין איך שאותו אדם נראה לסביבה הקרובה שלו. איך שהוא מתנהג מאחורי הקלעים. והפער הזה, לצד המחיר שהאנשים שנמצאים סביב אדם כזה צריכים לשלם - כדי לתחזק את התדמית שלו, כדי שהוא יוכל להמשיך ולזהור - זה משהו שריתק אותי".

חולשה לנבלים

על אותו פער הוא כתב את "עורך צללים", ספרו השני, אשר בגללו התכנסנו בשעת לילה מאוחרת, בחנות הספרים הירושלמית והאפלולית "הנסיך הקטן". במרכז הספר ניצבת דמותו הכריזמטית של חגִי נאור, כוכב אקדמי ומרצה בחסד, שילוב של פרופ' יובל נח הררי ופרופ' אוריאל שקולניק, גיבור הסרט "הערת שוליים". לחגִי, כפי שאנו למדים עד מהרה, יש גם צד אפל, ומאחורי החזות המושלמת שלו הוא מסתיר אישיות חסרת מעצורים ותאבת כוח.

"בעולם האקדמי יש כללים: אם כתבת מאמר לא טוב, הוא כנראה לא יתפרסם, לא משנה כמה אתה כריזמטי. אבל בעולם של היהדות הפלורליסטית, של בתי המדרש ומכוני המחקר, נוצר איזה מרחב ביניים שבו ההגדרות בנוגע למה בעל ערך ומה חסר ערך קצת מטושטשות"

הסיפור מובא מפי שלושה אנשים שכל אחד מהם, בתורו, נשבה בקסמו של חגִי, וכל אחד מהם מצא עצמו לבסוף מושלך בצד הדרך, רמוס ופגוע, לאחר שזה סיים להשתמש בו. הראשונה היא גליה, עורכת בטלוויזיה ועמיתה בבית מדרש יהודי־פלורליסטי, שהכניסה את חגי אל תוכניתה העוסקת בפרשת השבוע, תחילה כאורח ולבסוף כמנחה; השני הוא הרב־פרופסור מרדכי יסלזון, יהודי אמריקני מבוגר ומקושר, העומד בראש מכון מחקר יוקרתי ועתיר תקציבים; והשלישי, שהוא אולי מעין בן־דמותו של הורוביץ עצמו, הוא חנן, סטודנט ובוגר ישיבת הסדר, המשמש עורך צללים עבור ספריו רבי־המכר של חגי. חגי עצמו, הדמות שהעלילה כולה סובבת סביבה, נותר עד הסוף לא לגמרי מפוענח. הוא אמנם נבל, אבל נבל מלא קסם.

"תמיד היתה לי חולשה לנבלים", הורוביץ צוחק. "עוד כילד, כשראיתי את 'מלך האריות', הייתי בצד של סקאר. גם בגלל שהוא חי כל הזמן בצילו של אחיו המלך, אבל גם בגלל שהוא הדמות היותר מעניינת בסיפור. בכלל, הדמויות הרעות תמיד נראו לי מעניינות יותר, מורכבות יותר. תמיד היה בתוכן איזשהו קונפליקט. וגם, חגי הוא לא נבל רגיל".

בשלב זה הורוביץ עוצר לרגע, ונראה שוקל את מחשבותיו. "תראה", הוא אומר לבסוף, "בעולם האקדמי יצא לי להיתקל לא פעם בפרופסורים שהיו פשוט מנוולים: כאלה שצעקו על סטודנטים, שהיו מלאי בוז לכולם, שזלזלו בפומבי בעמיתים שלהם. אבל לא עניין אותי לכתוב על מישהו כזה. באותה מידה גם לא רציתי לכתוב על פרופסור שמתגלה כאנס, או כזה שמטריד תלמידות שלו. במקרה כזה, לטעמי לפחות, אין שם קונפליקט אמיתי. מבחינתי הסיפורים המעניינים הם אלו שמתרחשים בתחום האפור: באזורי הגבול שבין האסור והמותר, בין הטוב והרע. זה המקום שבו קורים הדברים שהם בעיניי הכי מרתקים. לפחות הכי מרתקים מבחינה ספרותית".

מה בעצם סוד כוחו של חגִי?

"חגי מסוגל לדעת בדיוק מה האדם שמולו רוצה, והוא גם יודע לספק לו את זה. יש אנשים שצריכים תשומת לב, יש כאלה שצריכים מישהו שיקשיב להם, יש כאלה שצריכים דמות אב. ואדם כמו חגִי יודע לתת לכל אחד בדיוק את מה שהוא צריך. אבל יחד עם זה, הוא רואה בבני אדם רק מכשיר, אינסטרומנט. ברגע שהוא מסיים להשתמש במישהו - הוא משליך אותו. אנשים כמו חגִי, מקסימים ותאבי כוח אבל חסרי מוסר לחלוטין, תמיד ריתקו אותי. למשך תקופה מסוימת הערצתי אותם. אחר כך שנאתי אותם. היום אני יכול להסתכל עליהם גם ממקום של חמלה. יש משהו מאוד אומלל, מאוד מעורר רחמים, בטיפוס כזה, שמונע כל חייו על ידי תשוקה לכוח ולתהילה ולהשפעה, ובסוף מוצא את עצמו לבד, עם המון פרסומים והמון הכרה, אבל בלי אף חבר".

אתה אומר שתמיד נמשכת לאנשים כאלה. בנסיבות מסוימות היית יכול להיות כזה בעצמך?

"יכול להיות. כן, יש בי את הצד האפל הזה, את המשיכה אל היצר הרע. אבל אני חושב שבסופו של דבר יש כאן עניין של בחירה. אני בחרתי שלא להיות מנוול. העדפתי להיות הבחור הטוב. אבל תמיד עניינו אותי - גם בספרות, אבל גם בחיים - אלה שעשו את הבחירה ההפוכה".

אלו ואלו

הביוגרפיה של הורוביץ היא במידה רבה שילוב בין דמותו של חנן, הבחור הטוב שנשאר תמיד בצל, ובין דמותו של חגי, הכוכב האקדמי שכבר מתחילת דרכו סומן כמי שנועד לגדולות. הורוביץ, בן 33, נשוי ואב לשניים, גדל בירושלים במשפחה דתית־לאומית, למד בישיבת ההסדר בפתח תקווה, וכבר בגיל צעיר השתלב בעיתונות, תחילה באתר "כיפה" ובשבועון "עולם קטן", ואחר כך גם ב"מקור ראשון" וב"הארץ".

"הנושא של חופש הביטוי זה משהו שהוא ממש מקודש שם. זו כמעט דת אצל האמריקנים. לכן מבחינתם גם הקולות הכי קיצוניים ראויים להישמע, ואף אחד לא מעלה בדעתו להשתיק אותם"

במקביל לעבודתו בעיתונות הוא גם עסק בכתיבה ספרותית. ספרו הראשון, "טובי בנינו" (הוצאת כתר 2021), עסק בשלושה דורות של משפחת אצולה ציונית־דתית: החל מהאב, עסקן פוליטי במפלגה הדתית־לאומית; דרך הבן, עיתונאי מצליח שפונה לפוליטיקה; ועד הנכד הצעיר והתלוש, שמתפרנס ממכירת סמים קלים. הורוביץ מתאר שם בביקורת, אכזרית לפעמים, את העמדת הפנים ואת הקטנוניוּת, שמסתתרות לעיתים מאחורי המילים הגדולות והאידיאלים הנשגבים.

ואם בספר הקודם הוא טיפל בעולם של הפוליטיקה הדתית־לאומית, אזי בספר הנוכחי הוא מתמקד ביהדות הליברלית, ובייחוד היהדות הליברלית־אמריקנית־ירושלמית: יהדות של אקדמאים מדושני עונג, של מכוני מחקר מהודרים ושל בתי מדרש פלורליסטיים. יהדות שהמוטו שלה הוא כשמה של תוכנית הטלוויזיה שאותה עורכת גליה: "אלו ואלו", שזה כמובן קיצור של האמרה החז"לית הידועה ביחס למחלוקת בית שמאי ובית הלל - "אלו ואלו דברי אלוהים חיים". הורוביץ, כך נראה, מכיר את העולם הזה היטב, והוא לא מהסס להציג אותו במערומיו.

למה בעצם החלטת למקם סיפור שכזה, על העמדת פנים ושרלטנות, דווקא בעולם של היהדות הליברלית? יש כאן איזושהי אמירה?

"מיקמתי את הסיפור בעולם הזה, בין השאר, מפני שזהו עולם שאני מכיר לעומק, עם כל הניואנסים שלו. במידה מסוימת זה עולם שאני עצמי משתייך אליו. כמובן, יש בעולם הזה גם הרבה דברים יפים, ויש בו הרבה אנשים שאני מאוד מעריך. רציתי לתאר דינמיקה אנושית מסוימת, דינמיקה של היקסמות ואכזבה ובגידה, שהיא לא ייחודית דווקא לעולם של היהדות הליברלית או של בתי המדרש הפלורליסטיים.

"עם זאת", הורוביץ מוסיף לאחר רגע, "זה נכון שבעולמות האלה נוצר מין מרחב מסוים, שטיפוסים מסוגו של חגי יכולים לשגשג בו. בעולם הרפואה, למשל, רופא מומחה נמדד לפי היכולת שלו להציל חיים. ואם הוא לא יודע לעשות את זה, אז לא יעזור שהוא יודע לדבר יפה. אפילו בעולם האקדמי יש כללים קשיחים יחסית: אם כתבת מאמר לא טוב, אז הוא כנראה לא יתפרסם, לא משנה כמה אתה כריזמטי או כמה אתה מצטלם טוב. אבל בעולם הזה, של היהדות הפלורליסטית, של בתי המדרש ומכוני המחקר, נוצר איזה מרחב ביניים שבו ההגדרות בנוגע למה בעל ערך ומה חסר ערך קצת מטושטשות, ושם מישהו כמו חגי יכול לפרוח".

גם בספר הקודם וגם בנוכחי יש גוון ביקורתי ברור בתיאורים שלך את העולם הדתי. מהספרים שלך נראה שלאף אחד שם אין אלוהים. האם ככה אתה, כמישהו שבא מהעולם הזה, מרגיש?

"גם כאן אני כותב על מה שאני מכיר. על העולם שבתוכו חייתי, שבתוכו אני עדיין חי במובן מסוים. אבל אני כותב על העולמות האלו גם מפני שלדעתי אלו עולמות שיש בהם פוטנציאל דרמטי מאוד גדול: כשאתה חי בעולם הדתי, אתה כל הזמן צריך לתת דין וחשבון למישהו - להלכה, לקהילה, למגזר, לכל אותה מערכת ערכים שאתה אמור לחיות על פיה. כשאתה גדל בסביבה דתית, אתה בעצם מסתובב כל הזמן עם המון משקולות: משקולות אמוניות, הלכתיות, חברתיות. יש כאן בעצם קונפליקט מובנה. ועל זה מעניין אותי לכתוב".

האם אתה, כיום, רואה את עצמך כאדם דתי? באיזה מובן?

"קודם כל, אני חובש כיפה. אבל מעבר לזה היו תקופות שהייתי הרבה יותר עמוק בעולם הדתי: למדתי הרבה שנים בישיבה, פעם התפללתי הרבה יותר ברצינות, אפילו נסעתי פעמיים לאומן. אבל כיום אני במקום אחר. ההלכה, למשל, הרבה פחות מדברת אלי. כל התיאוריות שבאו להסביר את המערכת הזאת, עם כל היופי שיש בהן, לא באמת שכנעו אותי. לדברים אחרים, לעומת זאת, אני כן מתחבר. אני כן אלך בראש השנה לשמוע תקיעת שופר, אני כן אבנה סוכה, אני לא אסע בשבת. אני בעצמי לא לגמרי יודע למה. אולי מפני שבתחושה שלי זה מה שיהודים עושים. זוהי השיחה שאני רוצה להיות חלק ממנה".

ספרות היא חגיגה

הורוביץ, שלאורך שנות העשרים שלו נע בין עולם העיתונות לספרות, החליט לנטוש את אלו לטובת האקדמיה. לאחר שסיים תואר ראשון ושני באוניברסיטה העברית הוא עבר לפני כמה שנים לאוניברסיטת סטנפורד יחד עם משפחתו, שם הוא שוקד על עבודת הדוקטורט שלו בספרות השוואתית. דוקטורט שעוסק במושג "הגאולה" אצל כמה סופרים יהודים בולטים במחצית השנייה של המאה ה־20.

"היו תקופות שהייתי הרבה יותר עמוק בדת: למדתי בישיבה, התפללתי יותר ברצינות, אפילו נסעתי פעמיים לאומן. היום אני במקום אחר. ההלכה הרבה פחות מדברת אלי. כל התיאוריות שבאו להסביר את המערכת הזאת, עם כל היופי שיש בהן, לא באמת שכנעו אותי"

לדברי הורוביץ, הבחירה שלו בכתיבה אקדמית על פני כתיבה עיתונאית הגיעה מתוך תחושת מיצוי, כמו גם מהרצון שלו לרוץ למרחקים יותר ארוכים. "לראות את השם שלך בעיתון כל שבוע זה נחמד", הוא אומר, "אפשר אפילו להתמכר לזה, אבל בשלב מסוים אתה מרגיש שהגיע הזמן לעבור הלאה. שבמקום ליצור כל שבוע כתבה במשקל נוצה עדיף לשבת כמה שנים ולחקור משהו לעומק, ליצור משהו קצת יותר רציני, גם אם בסופו של דבר פחות אנשים יקראו אותו".

הספרות העברית היא דבר שמעסיק את הורוביץ לא מעט, גם בכובעו הספרותי וגם בכובעו האקדמי. אולם, הוא מדגיש, הוא לא מתחבר לכל אותן גישות כבדות ומיוסרות, הרואות את הספרות כעבודת קודש או כשליחות, ואת הסופר כמשהו שבין נביא זעם לקדוש מעונה.

"בעיניי", הוא אומר, "הספרות צריכה להיות חגיגה. היא צריכה להיות משתה. סעודה שבה אני רואה את עצמי גם בתור אחד הטבחים וגם כאחד מהסועדים. לכן כשאני בא לספרות, אני בא לאכול. אני רוצה לטעום מהול, מהבשר ומהקרביים, ולאכול עם הידיים ולהתלכלך, ואם אפשר גם ליהנות בדרך. לכן הספרות שאני נמשך אליה, והספרות שאני מנסה לכתוב, היא ספרות עם הרבה בשר, והרבה יצרים, והרבה לכלוך. ספרות שיש בה גם הומור, וגם רשעות, וגם תאוות. לדעתי, פיליפ רות כתב ספרות כזאת, וגם עגנון, ובדור שלנו אפשר להזכיר את מאיה ערד למשל, או נועה ידלין".

גם הספרות וגם האקדמיה הן תחומים שרבים נוטים להספיד כיום. הרבה טוענים שעבר זמנם. האם אתה מסכים עם הקביעה הזאת?

"אני לא חסיד גדול של כל הבכי והנהי על שקיעתה של התרבות, ועל שקיעתן של התרבות העברית או המערבית. היצירות הגדולות עדיין נמצאות שם, ואנשים עדיין מתעניינים במה שיש להן להגיד. עם כל השינויים שמתחוללים בעולם, בסופו של דבר מי שמתעניין ברוח יידע היכן למצוא אותה. כפי שאמר החזון־איש (רבי אברהם ישעיהו קרליץ, מפוסקי ההלכה הבולטים במחצית השנייה של המאה ה־20, א"פ) - 'ואין לנו שיור רק התורה הזאת'. אני מבין את זה ביחס לתורה במובן הרחב, כלומר ביחס לרוח. אנשים הרי תמיד יחפשו משמעות, וההייטק, והכלכלה, והבינה המלאכותית - כל אלה לא יוכלו לספק להם אותה. לעומת זאת ניטשה, דוסטויבסקי, עגנון, כן יכולים להציע משמעות. לכן אני מאמין שאנשים תמיד יחזרו אליהם".

רוחות של שינוי

הורוביץ גם איננו שותף לבהלה מהרוחות הפרוגרסיביות המנשבות באוניברסיטאות ארה"ב ומתרבות ה־woke המתגברת. "אני לא אומר שהדברים האלה לא קיימים בכלל", הוא אומר, "אבל הם קיימים בשוליים. בשורה התחתונה, גם המרצים וגם הסטודנטים שאני רואה סביבי הם אנשים שבאו ללמוד, אנשים שיש להם תשוקה אמיתית לידע, לרעיונות. הפוליטיקה, גם אם היא נמצאת - נמצאת רק ברקע. צריך גם להביא בחשבון שסטנפורד היא מקום מאוד שמרני. צעירים עובדים קשה כדי להגיע וללמוד שם, ואחר כך להוציא תואר שיהיה שווה להם הרבה כסף. במובן הזה סטנפורד מאוד שונה מברקלי, למשל, או מקולומביה".

ומה לגבי אנטישמיות, נתקלת בזה שם?

"לא נתקלתי באנטישמיות. שמעתי סיפורים, והבנתי שהיו פה ושם כל מיני כתובות אנטישמיות, אבל אני אישית לא נתקלתי בשום דבר כזה. באנטי־ישראליות כן נתקלתי, אבל מצד שני הסתובבתי בקמפוס עם כיפה, וכל מי שהכיר אותי ידע שאני מישראל, ואף אחד לא העלה בדעתו להתנכל לי. אנשים בישראל לא תמיד מבינים, אבל הנושא של חופש הביטוי וכל זה הוא משהו שממש מקודש שם. זו כמעט דת אצל האמריקנים. לכן מבחינתם גם הקולות הכי קיצוניים ראויים להישמע, ואף אחד לא מעלה בדעתו להשתיק אותם".

הורוביץ אומר שיש עיסוק מסוים של הסטודנטים בנושא הסכסוך הישראלי־פלשתיני, אולם הוא מבחין בין הסטודנטים האמריקנים תומכי פלשתין, שעל פי רוב הם צעקנים ורדיקלים ומביעים עמדות פשטניות בלי להכיר את העובדות - לבין הסטודנטים המוסלמים, ובכלל זה הפלשתינים, שמבינים יותר את המורכבות ובקיאים בניואנסים, ושלעיתים דווקא איתם הוא מצליח למצוא שפה משותפת.

"היה לי למשל מקרה, מייד אחרי 7 באוקטובר", הוא אומר. "ערב אחד דפק אצלי בדלת השכן, מהנדס ממוצא פלשתיני. מתברר שהוא רצה לבדוק שאנחנו בסדר, והוא התעניין מה שלום המשפחה שלי בארץ, ואחר כך אני התעניינתי מה שלום המשפחה שלו שנמצאת ברמאללה, וככה דיברנו ובסופו של דבר נהיינו סוג של חברים. אחר כך התברר שגם הסבא־רבא שלי וגם הסבא־רבא שלו שניהם הגיעו מצפת, ושניהם חיו שם בערך באותה תקופה. עולם קטן, לא? יכול להיות שהם אפילו נפגשו בתרפ"ט", הוא צוחק, "אבל לא בטוח שהם היו באותו צד".