היה היה פעם? מה הקשר בין השמלות בסדרות התקופתיות לתקופות אותן הן מבקשות לשקף

"נשים קטנות", "בית קטן בערבה", "ג'יין אייר" - כל אלה, ועוד רבים, הם ספרים שגדלתי עליהם, ושהפכו בחלוף הזמן לסדרות טלוויזיה ולסרטים תקופתיים, מהסוג שהמלמלות והנשפים מציפים בהם את המסך. אבל מה שרבים לא יודעים הוא שכשהסיפורים עוברים מהדף למסך, יש להם נטייה לצבור אי־דיוקים. וכשמבינים שמה שרואים שם מזויף, שלא לומר מצוץ מהאצבע - זה עלול להרגיז את מי שבקיאים בעובדות.

כמה פעמים יצא לכם לראות סרטים תקופתיים, שבהם נשים מסתובבות להן בשיער גולש, ארוך ועשוי בקפידה, אולי אפילו קצת פרוע, ובהחלט חפוף? רק ששיער פזור מהסוג הזה לא היה מקובל בתרבות המערבית, לפחות לא אצל נשים נשואות, לפני המצאת השמפו, המרכך והפן. אז, לפני מאות שנים, השיער היה תמיד אסוף, קלוע ובדרך כלל גם מכוסה. וזה לא נגמר שם.

***
אולי הדוגמה הטובה ביותר לכל אלה היא המחוך. לכולנו מוכר הדימוי הנפוץ כל כך של סקרלט או'הרה מ"חלף עם הרוח" נאחזת בעמוד, כדי שהמשרתת תוכל להצר את מותניה להיקף שלא יאפשר לה לאכול או לנשום. בתרגום הספר לעברית, אגב, כתוב שהמחוך מחוזק ב"עצמות תנין" - אף שלמעשה מדובר בחומר הלקוח מפיו של לווייתן. הסצנה האכזרית הזו של הידוק המחוך חוזרת על עצמה לא מעט בסרטים התקופתיים, עם או בלי נאום חוצב להבות של האישה הצעירה שמתקוממת על קיומו, כזה שאפשר למצוא ביצירות רבות - מ"אנולה הולמס" ועד ל"שודדי הקאריביים".

מיתוג המחוך כסמל לדיכוי נשי נחשב היום תו תקן. גם ב"ברידג'רטון" רואים סצנת הידוק מחוך כואבת - אף על פי שמככבות בה שמלות אמפייר, שבשל גזרתן מעולם לא דרשו מחוך

המחוך, יותר מכל פריט לבוש אחר מהעבר, מעורר סקרנות, דחייה ומשיכה. הוא נחשב מכשיר עינויים מדכא, ולרובנו קשה לתאר חיים הכרוכים בלבישתו. אלא שהדימוי הדכאני הזה התפשט בחצייה הראשון של המאה ה־20, במטרה לבדל את הנשים ה"מודרניות" (שרובן לבשו בגדים תחתונים הדוקים לעיצוב הגזרה) מקודמותיהן ה"פרימיטיביות", שנותרו עדיין במחוך בן המאה ה־19.

אבל האמת היא שבמשך מאות שנים, כמעט כל הנשים בעולם המערבי עטו על עצמן מחוכים, וזה נכון לכל שכבות האוכלוסייה - נשות אצולה, איכרות, פועלות ומשרתות. כך הן ביצעו את מטלות יומן הרבות, מטיפול בילדים ובבית ועד לעבודות השדה. המחוך לא היה מהודק במידה שהקשתה עליהן, הוא תמך בחזה (בטרם המצאת החזייה) ושימש גם חגורת תמיכה לגב.

למחוך היה תפקיד נוסף, בהתחשב במספר שכבות הבגדים שנלבשו מעליו (בחורף האירופי, ובלי הסקה מרכזית): במקום שמשקלן של החצאיות והשמלות ייתלה מאזור צר של המותניים - הוא התחלק על האזור הגדול והנוקשה־יחסית שסיפק המחוך. וכן, הוא גם עיצב את צורת הגוף - אבל הלובשות היו רגילות אליו, והמחוך הותאם אישית לגוף הלובשת. רבות ממי שלובשות היום מחוכים בשגרה (אם הן עובדות באתרים היסטוריים ואם הן זמרות אופרה) מעידות שהמחוך אפילו נוח יותר מחזיות מודרניות.

ועדיין, מיתוג המחוך כסמל לדיכוי נשי נחשב היום תו תקן. גם ב"ברידג'רטון" (שלא נודעת בזכות היצמדותה לאמת ההיסטורית, בלשון המעטה) רואים סצנת הידוק מחוך כואבת - אף על פי שמככבות בה שמלות אמפייר, שבשל גזרתן מעולם לא דרשו מחוך. למעשה, באותה התקופה הלבוש התחתון היה דומה יותר לחזיות הספורט של ימינו, ורק העידן התעשייתי של התקופה הוויקטוריאנית, במחצית המאה ה־19, אפשר לייצר אביזרי מתכת שיצרו את ההידוק המוגזם.

ב"ברידג'רטון" גם מוצגים סימני שפשוף מייסרים על העור, שלא היו מופיעים אילו המחוך היה נלבש על פי הכללים ההיסטוריים - מעל כותונת בד, ולא ישירות על הגוף.

בכלל, בהפקה הטלוויזיונית של "ברידג'רטון" אפשר למצוא עוד אי־אלו אי־דיוקים. הבדים שבהם משתמשים בסדרה הם מודרניים מבחינת צבעוניות, חומרים והדפסים; ליידי פת'רינגטון, מהדמויות המרכזיות, לבושה בשמלות שגזרתן לקוחה מהמאה ה־20; ושמלותיהן של גיבורות אחרות, בעיקר בעונה השלישית, מושפעות באופן ברור מכוכבות הוליווד הנוצצות של שנות ה־50. מה שכן תואם את ההיסטוריה הוא חולצות הגברים הלבנות ורחבות השרוולים, כולל הומאז' רטוב לסצנת האגם הבלתי נשכחת של מר דארסי, מהעיבוד של ה־BBC לספר "גאווה ודעה קדומה" משנת 1995.

אגב, הנה פרט טריוויה מעניין, שלא קשור לבגדים: בלא מעט יצירות טלוויזיוניות תקופתיות, ובהן "ברידג'רטון", הגיבור יופיע כשהוא שוקד על ניסוח מכתב חשוב, ספר או מאמר. בידו קולמוס מדמם־דיו וסביבו ניירות מקומטים אינספור, שמעידים, כמובן, על גרסאות קודמות, מוצלחות פחות.

בהתקף זעם קל, גם את המכתב שהוא כותב הוא יקמט בחטף ויזרוק - התרחשות מאוד לא סבירה בתקופות שבהן נייר היה יקר מציאות, ויקר בכלל, וחיסכון בנייר היה הכרח, עד כדי שבמכתבים מסוימים השורות שולבו שתי וערב, כדי להכניס במכתב טקסט כפול.

***
בסדרת הטלוויזיה "זרה", המבוססת על ספרי "נוכרייה" מאת דיאנה גבלדון, קלייר, אחות קרבית בריטית במלחמת העולם השנייה, עוברת לעולם המסוכן לא פחות של סקוטלנד בשנת 1743. אלמנט המסע בזמן אולי הופך את "זרה" לסדרת פנטזיה - אבל הגישה שלה לדיוק היסטורי הפוכה מזאת של "ברידג'רטון".

טרי דרסבך, מעצבת התלבושות בסדרה, אמרה בראיונות שהיא רצתה להבליט את הזרות של קלייר, ולכן נתנה לה מאפיינים מודרניים, שבלטו על רקע שחזור מדויק הרבה יותר של הדמויות בנות המאה ה־18. קלייר, שהגיעה לטירה סקוטית כשרק כותונת לעורה, מקבלת מערכת בגדים מכל הבא ליד. ונכון, גם כאן נמצאת הסצנה שכבר הפכה ל"פסח, מצה ומרור" של הסדרות התקופתיות, שבה היא אוחזת בעמודי המיטה משל היתה סקרלט או'הרה ומרגישה את המחוך מתהדק. אבל לפחות כאן היא לא מתלוננת, מתוך הפנמה שזה מה יש - ועם זה ננצח.

בהמשך הסדרה היא מוצאת את עצמה בחצר המלוכה הצרפתית, לבושה שמלות נשף שההשראה להן נלקחה מציורים בני התקופה, למשל של מאדאם דה פומפדור. בעוד נשות החצר של המלך לואי ה־15 מעוטרות סלסילות ומלמלות בסגנון הרוקוקו - קלייר לבושה בקווים חלקים ונקיים יותר, ובכך שומרת על זרותה ועל זהותה.

כשהסופרת דיאנה גבלדון מספרת על תהליך הכתיבה של "נוכרייה", היא מתארת כיצד היא חשבה שתכתוב רומן היסטורי רגיל - אבל הבינה שקלייר היא למעשה נוסעת בזמן כשדמותה התחילה להתחצף לגברים מסביבה. ואכן, דמויות אחרות שמשולבות בסדרה ושגם הן הגיעו מהעתיד מזהות מייד את הגישה המודרנית שלה, שלא פעם גם מסבכת אותה בצרות.

ביצירות שלא כוללות אלמנט על־טבעי, הנוהג הזה, שהופך מקובל יותר ויותר, שבו דמות - נשית בדרך כלל - מבטאת אמונה נחרצת בשוויון זכויות בנוסח המאה ה־21 או דוגלת בחופש מיני מוחלט (אף שאין לה גישה לאמצעי מניעה), מפריע יותר. אבל בסדרות שלא מתייחסות ברצינות לעצמן או להיסטוריה ומכריזות בגלוי על יחס רופף אליה, הדברים צורמים פחות.

זה מה שקורה בסדרה "ליידי ג'יין שלי", שגם היא מבוססת על ספר באותו השם, שמשחירה את ההיסטוריה של שושלת טיודור ומכניסה אליה בני אדם שהופכים לבעלי חיים. כך גם ב"קתרינה הגדולה" עם אל פאנינג, שלוקח אותנו לתקופת רוסיה הצארית: באחד הפרקים נערכת תחרות חידושים והמצאות. המורה של בית הספר לבנות שהקימה קתרינה מתלוננת על הזמן הרב הדרוש לנשות תקופתה לשרוך על עצמן את התלבושות המסורבלות, זמן שיכול להיות מוקדש לקריאה ולהשכלה. היא מציעה תחליף בצורת סרט דביק דו־צדדי, המאפשר ללבוש ולפשוט את השמלה בן־רגע. הצעתה נשמעת, אבל לא מתקבלת.

כשעולה השאלה "מה היית בגלגול קודם" או "לאן היית נוסעת בזמן" - כולנו נסיכות ואבירים: מקליאופטרה, דרך המלך ארתור ועד מארי אנטואנט, לפני מפגשה המצער עם הגליוטינה. אבל האמת העגומה היא שהרוב המוחלט של האוכלוסייה לאורך רוב ההיסטוריה היה מפשוטי העם, ולכן סביר יותר להניח שהגלגול הקודם שלנו היה חלבנית או נפח. וזה, מה לעשות, כבר הרבה פחות מפתה.

כך או כך, דיוק היסטורי בספרים, בסדרות ובסרטים הוא בעצמו מעין מחוך, שיכול לעזור להדק את הרקע ואת העלילה ולתת צורה נכונה, גם אם יוצרים מסוימים מרגישים שהוא לוחץ מדי ושאי אפשר לנשום.

ענבל שגיב־נקדימון היא מתרגמת ומרצה על ההיסטוריה של האופנה, בעלת הבלוג "מה תלבשו למסע בזמן?"