הפרוזה שהתחפשה לספר מתח מסעיר

"ואז הוא אמר" הוא רומן מבית מדרשו של "החטא ועונשו" של דוסטויבסקי - ספרות יפה ועמוקה, שמתחפשת לספר מתח. הסיפור עוסק בסופי בת ה־42, מוזיקאית הלומדת מוזיקולוגיה. בן זוגה הוא פרופסור אקסצנטרי, פסנתרן ומלחין נודע, שגדול ממנה בגיל ובמוניטין, ושמכונה בסיפור ר' חורש, בלי שם פרטי. סופי נעלמת, ור' מואשם כמובן מייד בהיעלמותה.

טליה, חוקרת משטרה פמיניסטית רדיקלית, מפתחת אובססיה למקרה של סופי, כאילו התאהבה בה, אולי כי היא מייצגת את כל מה שהיא לא. היא מתעקשת להבין מה בדיוק קרה בין סופי לר', ונשאבת לתוך חיי האמנים, שאינם מוכרים לה ושהיא אינה שייכת אליהם, אך נמשכת אליהם בחבלי קסם. כך, היא נחשפת למערכת יחסים סימביוטית, למניעים נסתרים, למוזיקה וליצרים.

זהו סיפור על אהבה ותלות, ועל הצורך באהבה כנגד הצורך, הלא פחות עז, למצוא ביטוי עצמי וייחודי. סופי נאבקת על המקום הראוי לה, על הכרה בכישרונה המוזיקלי, כנגד אויב פנימי ביקורתי שחי בתוכה, ונלחמת ברגשות האהבה המפתים אותה לוותר, להיכנע, ובעצם למחוק את מעשה האמנות שלה - אבל האהבה חזקה ממנה.

מושקוביץ־וייס היא סופרת העושה דרך מרשימה. יש לה כבר קורפוס מתהווה, ועם זאת, היא לא זכתה לתשומת לב מספקת מצד הממסד. בכתיבתה יש צד קומוניקטיבי מאוד, אבל היא בפירוש לא סופרת אמצע הדרך, של משפחה וזוגיות. גיבוריה, ובעיקר גיבורותיה, אינם בורגנים כל־ישראלים, אלא דמויות קצה, והדגש בספריה הוא תמיד על סיפור קטן ואינדיבידואלי שיש בו יסוד אוניברסלי.

עם התקדמות ספריה (שבעה עד היום), התעמעם ההיבט המגדרי־פמיניסטי הדוגמטי, לטובת התבוננות במצבים מורכבים יותר שבינו לבינה, או בינה לבינה (כמו ברומן "כתוב בים" שעוסק בשתי אחיות). אם נתעקש, נוכל לחלץ מעין מבנה עומק המאפיין את ספריה. מדובר לרוב בזוג, צלע אחת מבוגרת, נוקשה ולעיתים אכזרית, ומלאת קסם כיבוש. זה יכול להיות פרופסור, פסיכולוג נודע ומבוגר, שפניו הושחתו בפיגוע (הרומן "דברי הלילות"), או שחקנית דרמטית שעומדת על פרשת דרכים (הרומן "רגשות"). הצלע האחרת היא תמיד גחמתית או שברירית וצעירה יותר, ובאותה שבריריות, כוחה וקסמה. למישהו מבין הגיבורים הראשיים תמיד תהיה צלקת, או פגם פיזי. ועוד אפשר להוסיף כי על מערכות היחסים תמיד משקיפה דמות שלישית, כמין צלע נוספת המבקשת לפענח את מערכות היחסים. דמות זאת בעצם יוצרת משולש, לא תמיד רומנטי, ופעמים רבות היא דומיננטית בעל כורחה, משהו סוחף אותה פנימה אל תוך המערבולות החושנית. במקרה שלנו, זוהי חוקרת המשטרה הצעירה טליה.

כוחו של "ואז הוא אמר", העוסק, כמו ספרים רבים אחרים, בקנאת אמנים, הוא בעובדה שמדובר בשני מוזיקאים, ונדמה כי המוזיקה, שיש בה אלמנט מכשף לכתחילה, במקרה הזה מוזיקה קלאסית - משרתת את דפי הרומן היטב.

אם יש משהו מקורי ברומן הזה, מעבר לאופן הכתיבה והסגנון, המרתק כשלעצמו, הוא לא הנרטיב המוכר לעייפה, וגם לא הרעיונות וההתרחשויות, אלא עיצוב הדמויות. סופי ור' חורש הן דמויות עגולות עשויות לעילא, ובעיקר מקורית דמותה של טליה החוקרת, שהיא מעין פמיניסטית-לוחמנית דקלרטיבית, שככל שמתקדמת החקירה הופכת לדמות מורכבת ולא פלקטית.

יתר על כן, סיפור המעשה, שעוסק בהיעלמותה של סופי, מתרחש בזמן הקורונה והסגרים. התפאורה הזו יוצרת תחושה כללית של ריחוק, ניכור מסוים והסתגרות איש־איש בפינתו ובתוך האמת שלו - אמת שהחליט עליה מראש, מעט במודע ובעיקר שלא מתוך מודעות. כאילו מתחת למגפה יש עוד מגפה, ששומרים בלב פנימה ואין לה מרפא. לא פלא, איפוא, כי המוטו לספר הוא משפט של גדול הפילוסופים הפסימיסטיים, ארתור שופּנהאואר, האומר: "על מנת לזרוח, זקוקה השמש לעין". אבל מי יכול לראות את מי, כאשר כל אחד מסתגר בד' אמותיו, וכאשר מעשה האמנות מתבצר בתוך האגו האישי. במצב זה, איך יראה היחיד את הזולת, ולהפך?

עוד כדאי לציין לטובה את ריבוי הקולות ברומן: קולות הדמויות מובחנים, עמוקים וברורים, בלי שום אמצעים חיצוניים זולים העושים שימוש במבטא או בתבנית החזרה של אמירות קבועות אצל הגיבור, למשל. במקביל, הקולות נשזרים זה בזה כמעין מקלעת, מעשה חושֵׁב, ומתוזמרים היטב, ממש כמו בא־קפלה, בפרקונים הקצרים של הרומן.

הרומן מצליח להעביר, ולא באופן קיטשי, את התלות שלנו באהבה, ואומר כי בעצם אנו, בני האדם, צמאים וכמהים כל כך אליה ועורגים לה - עד שהיא מהווה מקבילה לדת - דת האהבה שמנחה אותנו. בגלל מעלותיו הרבות, "ואז הוא אמר" הוא הטוב בספריה של מושקוביץ־וייס עד כה.