"יונים מהשאול": לא רק לחובבי הז'אנר

גריזוול וג'ון ברנר, שני תושבי ניו אינגלנד, מטיילים בדרום ארה"ב ועוצרים ללילה בבית אחוזה ישן ונטוש. גריזוול סובל מסיוטים ומתעורר לתוך סצנה של אימה, כשחברו נקטל בידי כוח עלום ושב לחיים כגופה רצחנית. לאחר שהוא נמלט בבהלה מבית האחוזה, הוא פוגש בשריף מקומי, ושניהם יחד צריכים לפתור את התעלומה ולהתמודד עם הכוחות שוחרי הרע שרודפים את המקום.

הפנטזיה המודרנית החלה להתגבש בראשית המאה ה־20, הרבה לפני שנות ה־50, שבהן ג'.ר.ר. טולקין ("שר הטבעות") וק.ס. לואיס ("נרניה") זכו בבכורה ועיצבו את פני הז'אנר לעשרות השנים הבאות. אחד מהיוצרים החשובים בז'אנר בראשיתו היה רוברט אי. הווארד, שמוכר בזכות סיפורי "קונאן הברברי", שזכו לאורך השנים לעיבודים רבים. 

יצירתו של הווארד כמעט לא תורגמה לעברית (כרך אחד בלבד מסיפורי קונאן יצא כאן לאור, בשנת 2012). העובדה הזו הופכת את התרגום של "יונים מהשאול", סיפור אימה שפורסם לראשונה בשנת 1934, שנתיים לפני התאבדותו של הווארד - לבשורה חשובה לחובבי הז'אנר. סטיבן קינג, במאמר מ־1983, אף כינה את הספר "אחד מסיפורי האימה הטובים ביותר של המאה שלנו". 

מדובר בסיפור קצר יחסית (95 עמודים), ובו שלושה חלקים שמשתפרים בהדרגה. חלקו הראשון של הסיפור, ובו הרצח של ברנר והמנוסה של גריזוול, מתחיל לפני שהקוראים מספיקים להכיר את הנפשות הפועלות או לפתח עניין מינימלי בשאלה אם יחיו או ימותו. גם אופייה של האימה בחלק זה הוא המקבילה הספרותית למה שמכונה בקולנוע Jump scare - תיאור דרמטי של מראות מזוויעים, בלי ניסיון לחבר לכך רגש או תוכן מורכב יותר ("כן! הדמות נכנסה כולה תחת אור הירח וגריזוול זיהה אותה. הוא ראה את פניו של ברנר וצווחה נפלטה מגרונו. הם היו חיוורים כמו פניה של גווייה. קילוחי דם זלגו במורד פניו, עיניו היו מזוגגות ומבטו מקובע, והדם פרץ מתוך בקע ענקי בראשו!"). 

הפרוזה העמוסה שמות תואר, שמתעקשת להסביר לקורא כמה הכל "זוועתי" ו"מבעית" ו"מעורר חלחלה", מזכירה את הרגעים הפחות מוצלחים של ה.פ. לאבקראפט, סופר האימה בן דורו של הווארד שהשפיע לא מעט על כתיבתו.

עם זאת, ככל שהסיפור מתקדם ועלילתו נעשית ברורה יותר, כך גם האימה הופכת אפקטיבית יותר. השריף בקנר מספר לגריזוול על קורותיהם של יושבי הבית, משפחת בלסנוויל, בעלי עבדים גאים ואכזריים, ועל גורלם המסתורי. השניים מבקרים בביתו של אדם שחור זקן, שמתגלה ככוהן וודו, וצריכים לחלץ את הסיפור מבין דבריו המבולבלים והשפויים־למחצה. אולי הדבר היחיד שקשה להשעות את הספק לגביו הוא המהירות שבה השריף, שלא חזה בעצמו באירועים העל־טבעיים, משתכנע באמיתותם. ועדיין, כשהשניים חוזרים לאחוזה כדי להתעמת עם הרשע ששוכן בה, כבר ניתן לקורא מספיק רקע כדי להזדהות עם הפחד שהם חשים ולרצות בהצלחתם.

הקישור בין אימה על־טבעית לבין יחסי לבנים ושחורים בארה"ב נעשה נפוץ מאוד בעשורים האחרונים - מ"חלום קדחת" של ג'ורג' ר.ר. מרטין, שמתאר את סוחרי העבדים מהדרום בדמות ערפדים, ועד הסדרה "Lovecraft Country" או הסרט "Get Out". ובכלל, מדיום האימה מאפשר לעסוק בצורה ישירה וגרפית בתמות של מתחים בין־גזעיים ובמיוחד בעבדות, רוח הרפאים שרודפת עדיין את החברה האמריקנית. בין השאר כי הז'אנר, בבסיסו, עוסק בפחדים הקולקטיביים ומתעל אותם, כי הנרטיב ממילא נוגע באיומים שחבויים מתחת לפני השטח (כמו שדים, למשל), וגם, ההרחקה של הז'אנר מהמציאות הקונקרטית מאפשרת לגעת באותם נושאים נפיצים מבלי להיגרר להטפות פוליטיות. "יונים מהשאול" הוא מהסיפורים הראשונים שעשו את הקישור הזה - בין אימה לבין הדרום ומורשת העבדות - באופן ישיר.

"כישוף תמיד התקשר אצלי לעיירות העתיקות של ניו אינגלנד", מודה גריזוול, "אבל כל זה גרוע בהרבה מכל אגדה מניו אינגלנד, האורנים הקודרים האלה, בתים נטושים, מטעים אבודים, שחורים מסתוריים, סיפורים ישנים של טירוף ואימה". 

אמנם הכישוף כאן קשור, בראש ובראשונה, בשחורים ובטקסי הוודו, עד כדי ההכרזה ולפיה "הקאריביים הם המקור לחולי של העולם". יחד עם זאת, בניגוד לאימה הגזענית במובהק של לאבקראפט, שבה הרוע קשור כמעט תמיד ב"פראים" ובבני גזעים לא־לבנים, כאן הגורם המחולל את הרוע הוא העבדות ואכזריותם של בעלי העבדים, ואילו העל־טבעי, אף שמופיע בכל אימתו, הוא כלי המשמש את המדוכאים כדי להשיב מלחמה. אין להסיק מכך שצריך לקרוא את "יונים מהשאול" כטקסט פרוגרסיבי במונחים של ימינו - הוא מאוד רחוק מכך, אבל בהחלט ניתן לראות בו את אחד מראשוני המבשרים של מגמה דומיננטית בז'אנר האימה בן זמננו.

למרות איכויותיו של הסיפור, ועם כל הכבוד לדבריו של קינג, נראה שבעיקר חובבים מובהקים של ז'אנר האימה או הפנטזיה ימצאו עניין ב"יונים מהשאול". אך עבור אלה, מדובר בתרומה חשובה להבנת הז'אנר והתפתחותו - וגם בקריאה מהנה וקולחת בפני עצמה.