יניב איצקוביץ' עובר עוד גלגול

אין ספק שיניב איצקוביץ' הוא מתקין עלילות משוכלל, שממסד הספרות אוהב לאהוב. הוא התחיל את הקריירה הסיפּורתית שלו ישר מגבוה, כלומר, לא בסיפור קצר או בקובץ סיפורים קצרים, אלא ברומן בשם "דופק". משם הוא כתב רומנים משוכללים שרק הלכו, התרחבו והסתעפו, ושיאו הפואטי הוא כמובן הרומן ההיסטורי־פמיניסטי החד כתער, תרתי משמע, "תיקון אחר חצות", המתאר את פאני קייזמן וכל משפחתה וקרוביה, שהופכת ז'אן ד'ארק אשכנזייה יהודית לוחמת בסוף המאה ה־19, העושה נקמות בגויים ותוכחות בלאומים.

אין גם ספק כי איצקוביץ' יודע לא רק לגולל עלילה כמספר, אלא גם לכתוב משפטים מקוריים שיתחבבו על הקורא כמין קריצה שבהסכמה, האומרת "תראה איך אני, הסופר, יודע לנסח את הדברים ולתת פה לדמויות בדיאלוגים ובתיאור מדויק של מצבים".

עוד אפשר להוסיף לטובתו כי הוא סופר שמנסה דברים, ולא שוקט על שמריו. הוא מעז בכתיבה שלו. הוא יכול להתרכז ולשים דגש על רומן פסיכולוגיסטי־ריאליסטי של התא המשפחתי ("דופק"), לכתוב רומן חברתי־פוליטי על המצב הישראלי ("אדם וסופי"), לכתוב רומן היסטורי־פמיניסטי ("תיקון אחר חצות"), ואפילו רומן מתח עם יסודות עומק ("אף אחד לא עוזב את פאלו אלטו") - ויש לו יכולות, כי הוא כותב אינטליגנטי השולט במעשה הסיפור שלו, לערבב ולסכסך את הז'אנרים השונים.

• • •

אלא שבפרוזה שלו יש בעיה. הבעיה היא שחסר לו החותם האישי כסופר. משהו שיעיד עליו שהוא עצמו כתב את הטקסט הזה מדם ליבו. הלאפּה, הכּאפה, אבן האֶכֶף וטביעת כף הרגל שלו כאלוהים של היצירה, אלה הכרחיות אצל כל סופר גדול. לכן הוא נותר, לצערי, לא יותר מאשר מכונה משוכללת של טקסטים.

אצל איצקוביץ' יש עיסוק חוזר בסצנת המו"לות, כשעיקר העניין כאן הוא מסחרי - ועוסק בחייהם של מי שבחרו בספרות כקריירה, בדומה לסופרים כמו נעה ידלין, מאיה ערד ומתן חרמוני

הדבר בולט ביותר ברומן החדש, שהוא לדידי החלש שבספריו, "ההתחלה של כל הדברים". נראה כאן בעליל שאיצקוביץ', כמתקין עלילות משוכלל, עובד על עודפי דלקים, אדים מספרים קודמים שלו, בניסיון להרשים אותנו כקוראים.

עיקר הבעיה היא שלד העלילה, מקום שבו איצקוביץ' אמור להיות חזק, והנה זאת מתגלה לה כבנאלית ושחוקה לעייפה, מה שלא קרה בספרים הקודמים (גם אם לעיתים העלילה היתה מופרכת יתר על המידה לטעמי, היא לא היתה בנאלית, משעממת ושחוקה). כאן, כמו כל דבר בצבא ובפרוזה של איצקוביץ', הכל מתחלק לשלושה. זהו סיפור מעשה רב נפתולים, הנפרס על פני עשרות שנים במאה ה־20, על שלושה חברים שחוו את אימת השואה ומקורם ברומניה. כל אחד מייצג באופן סטריאוטיפי מוגזם סוג של טיפוס גברי יהודי:

אלישע שטרן הוא הסופר המהורהר שכתב ספר, רומן נודע על השואה, בשם השחוק "עדות". מתברר כי חלקו בדוי, מופרך, ומושלם על ידי זיכרונות של בריות אחרות. ועדיין, הספר נגע גם נגע בלבבות אנשים רבים, כמו שלעיתים קורה. כעת, בהווה הסיפורתי, רוצים להעניק לו פרס נובל לשלום על ספריו, כמין אלי ויזל שכזה, והוא תוהה בינו לבינו אם הפרס הוא אות להערכה, או שמא סימן מובהק לעובדה שהוא סופר לא מספיק טוב. שטרן הוא איש רגיש של מילים, של חשש מובהק וביקורת עצמית, וזה מובן. אז מדוע אפוא בחר הממסד העולמי להעניק לו פרס נובל לשלום - ולא בעבור ספרות, כסופר. סיפורו מזכיר את האמירה של אפרים קישון כאשר קיבל את פרס ישראל על מפעל חיים, ולא כסופר. אז הוא אמר במבטאו ההונגרי: "מה מפעל חיים? אני לא מפעל כמו אתא, אני סופר".

הדמות השנייה היא יעקב אדלר, הגבר־גבר הישראלי. זה התחספס בעקבות השואה ויצא לעשות נקמה בגויים הנאצים. הצרה איתו היא שהוא כל כך סטריאוטיפי כמין גבר אשכנזי שיכול היה להיות במחתרות, או בכיר בצבא או במוסד או בשב"כ, והוא מייצג את איש המעשה בעלילה המסתעפת של איצקוביץ' - אך חסרה בו איזושהי מידה של רגישות ומורכבות. לאיצקוביץ' עצמו יש דמות הרבה יותר מעניינת שכזאת, בשם דומה לגיבורו של תמוז - איריס אברמוב, ברומן הקודם שלו, "אף אחד לא עוזב את פאלו אלטו". גם היא מין גבר־גבר ישראלית כזאת, חוקרת משטרה נקמנית וחדורת מטרה עם איזו דיסאוריינטציה לסביבה, שאוספת מזכרות מזירות רצח (לאחרונה נחשפנו אליה חשיפה המונית בסדרה שבאה בעקבות הרומן, שבה גילמה אותה השחקנית מגי אזרזר המצוינת).

הדמות השלישית היא הדמות של הנוכל היהודי המשוכלל, זה שעובד על הגויים כנקמה אחרי השואה הנוראה, זה שאם תיתן לו - הוא כבר יסדר את העניינים לטובתו ולטובת המקורבים לו, על חשבון העמים הטיפשים. שמו יצחק בלום, והוא מעין שילוב של פיטר רחמן, איל הנדל"ן היהודי הלונדוני, וברנרד מיידוף. הוא הקים קרן השקעות בשם "לונדון", לא על שם העיר אלא על שם סופר ההרפתקאות האהוב עליו, ג'ק לונדון, שלא מצא זהב בטבע כשחיפש, הופך את קרן ההשקעות למעין תרמית פירמידה ומסתבך היטב.

שלושתם יוצאים לחפש את טוני, האהובה מן העבר, על פני אירופה ומזרח אירופה. טוני, דמות ישראלית נשית עם עבר טראומטי בדמות אחות שנרצחה והווה בעייתי וכואב של נכד שהתאבד, לא מעניינת כדמות, ולכן גם לאורך הקריאה לא ברור מה בעצם הקסם המושך בה, עד ששלושת הגוברין יהודאין (גברים יהודים, בארמית) ייצאו לתור אחריה.

כך או כך, כל אלו נפגשים בסוף הרומן באיזושהי נקודה מרכזית על הרצף. במחזה קומי הנקודה הזו תהיה החתונה. בטרגי, בדרך כלל - זהו מעמד ההרג והמוות של כולם, העימות המתבקש. כאן, ברומן של איצקוביץ', זהו טקס פרס נובל המתרגש לבוא עלינו, הקוראים, וזה לא מספיק מעניין.

ברומן שלפנינו, חסר לאיצקוביץ' חותם אישי, שיעיד שהוא עצמו כתב את הטקסט. הלאפּה, הכּאפה, אֶבֶן האֶכֶף וטביעת כף הרגל שלו כאלוהים של היצירה, זאת הכרחית אצל כל סופר גדול

לצד זאת, בתחילתו של הרומן יש צד מקורי, בדמות אמצעי אמנותי של האנלוגיה והאנלוגיה הניגודית - ואולי זהו הצד העלילתי היפה של הרומן הזה. בתחילת הרומן מסופר על שלישייה מיתולוגית של אחים מן המאה ה־18, שנשאו את אותם השמות כמו שלישיית הגברים בני המאה ה־20. אותה שלישייה קדומה, בזכות התפילה ואומץ ליבה, הצליחה להציל עיירה שלמה מאימת קיסר אוסטריה, למעשה, להציל פלך יהודי שלם - וכך הפכה לאגדה מקומית ולמיני־מיתולוגיה בפי יהודי המקום. אלא שבעוד אותה שלישייה מיתולוגית מן הספק־אגדה ספק־מציאות השלימה את משימתה כמו קבוצה של מוסקטרים יהודים, הרי השלישייה שלנו, במאה ה־20, זאת שהרומן מתרכז בה, נפוצה לכל עבר והותירה את כל השאלות והבעיות פתוחות מבלי לסגור מעגל.

האנלוגיה והאנלוגיה הניגודית הזאת הן טובות, ומזכירות עלילות מופרכות במכוון ברומן פוסט־מודרניסטי - כי מה כבר הסיכוי שהדפוסים יחזרו על עצמם, ושוב תופיע שלישיית גיבורים מרכזית עם אותם שמות, באותו אזור ברומניה, במאת הדמים הנוראה והחדשה, המאה ה־20, אל תוך מלחמת העולם השנייה.

• • •

אם צריך לאפיין את הפרוזה של איצקוביץ', וצריך לאפיין אותה, כי הוא מסתמן בקריית ספר שלנו כסופר מרכזי בעל קהל קוראים, שזכה כבר בכמה פרסים מכובדים (פרס ראש הממשלה, פרס רמת גן ופרס עגנון, ותורגם ללשונות שונות), יש לומר שהוא עשה דרך מרשימה כסופר פוסט־מודרניסטי, העוסק בליבת הכתיבה שלו בפוליטיקה של זהויות, נושא שמעסיק סופרים ומשוררים פוסט־מודרניסטיים רבים, ובמקרה של איצקוביץ' - העבר המזרח־אירופי של מוצאו, שבו הוא נובר ונובר, לעיתים לעייפה.

עוד פוסט־מודרניסטי אצלו העיסוק החוזר ונשנה בספרות עצמה, בקריירה הספרותית, במילייה הספרותי, בסצנת המו"לות, בחייהם של מי שבחרו בספרות כקריירה. כאן החיים הסוציו־ספרותיים מעניינים יותר מהספרות עצמה, או מהחיים עצמם, דבר שדומה לסופרים פוסט־מודרניים אחרים כמו נעה ידלין, מאיה ערד ומתן חרמוני. ממד פוסט־מודרניסטי נוסף אצלו הוא העיסוק בצמחונות, בטבעונות ובאכזריות הקיימת באדם כלפי כל היצורים החיים באשר הם, והניעה בין ז'אנרים שונים בתוך אותו רומן עצמו.

רק שאצל איצקוביץ' חסר הממד האישי, החשוב כל כך אצל כל סופר באשר הוא, בוודאי הסופר המודרניסטי. לכן אנחנו רואים אותו עובר יותר ויותר לתחום הדרמה והטלוויזיה, ועושה שם חיל. "אף אחד לא עוזב את פאלו אלטו" הפך, כאמור, לסדרה, ואיצקוביץ' בוודאי שמח, מה שמוביל את איצקוביץ' כסופר אל צומת דרכים שבו יהיה עליו להכריע מה קורה עם הפרוזה שלו. נראה כאילו בספרות הוא טיפס מעלה־מעלה, עד שהגיע לרומן הטוב ביותר שלו, "תיקון אחר חצות". כעת יש תחושה כי הגיע אל תקרת הזכוכית שלו כסופר, והוא כבר מחפש ומחפש, ועובד על אדי הדלק ולא על הדחף הקמאי האמיתי לכתיבה.