"'חיילת בודדה' זה תואר נוראי כל כך. הנפש רואה בעצמה משהו עם שם יותר מכבד ופחות כואב"

"בגופה של משפחתי נחרתה תקופת חוסר הבית במיני צורות בלתי מדובבות. בשעת שיחה נדירה, שהתקיימה עשרות שנים מאוחר יותר, תוארה התקופה הזו בידי אמי כחוויה מיוחדת, כאילו הייתה טיול מחוף לחוף שהשתבש קלות[...] אני, שהייתי מבוגרת יותר מאחַי והתחלתי לגשש אחר חיים משלי, נותרתי עם סימנים בלתי ברורים כדי ליצור כוריאוגרפיות קרועות".

את הדברים הללו, המקפלים בתוכם כאב שנוכחותו מורגשת גם אחרי שנים ומעשים רבים והישגים, כותבת עדי שורק בספרה החדש "נכתב בחפצים – סיפורי חלום ווידויים" (ידיעות ספרים). הספר מורכב, כפי שמבטיחה הכותרת, מסיפורי חלומות ומניסיונות לקשור אותם לאירועים במציאות; זיכרונות ילדותה של המחברת, שהיתה מנוקדת בעקירות רבות, בעקבות פשיטת הרגל של הוריה; חיפושיה בשנים שלאחר מכן אחר מה שהיא מגדירה "אבני דרך יציבות, מציאותיות"; ומאבקה לבנות לעצמה את הבית שלא היה לה, בכוחות עצמה.

הספר נע הלוך ושוב, לעיתים בתנועות מעגליות, בין חזיונות בדויים לתצפיות כמעט תיעודיות, בין עולמה הפנימי לבין מפגשים עם טקסטים יהודיים, בין זיכרונות להרהורים. ובשל כל העושר הזה קשה בתחילה לעכל שאת המצוקות ששורק מתארת היא מכירה ממקור ראשון. שאת המילים הללו: "הבנתי שאני חלק מקבוצה[...] איננו קהילה, הילדים של פושטי הרגל. אנחנו סתם פזורים כמו רסיסי מטאורים אחרי מפץ", היא כותבת על עצמה, בספר הזה, שמשחק על התפר שבין ממואר לבדיוני.

עבודות שחורות

שורק, 54, נולדה בנס ציונה, ומשם עברה בין בתים. "המשפחה שלי נדדה הרבה, מכל מיני סיבות שהן לא לגמרי ברורות", היא מספרת. "להורים שלי היתה יד קלה על ההחלטה לעבור ממקום למקום, אז יצא שגרתי בין השאר באשל הנשיא, באלומות, בעין גב, בחיפה. אבא שלי היה אחד מאנשי המחשבים הראשונים בארץ, הוא לימד מחשבים בבתי הספר, ואימא שלי היתה רוב הזמן עקרת בית, ומדי פעם טיפלה בילדים". שורק, הבכורה מבין שלושה אחים, אומרת שההורים מעולם לא הסבירו מדוע עשו זאת, "הם לקחו אותי והעבירו, כמו חתלתול שתופסים בעורף ומניחים במקום חדש".

החוויה הבסיסית שלה, היא אומרת, היתה התפרקות הבית, נדודים ובנייה מחדש. ואז אביה פשט רגל, ומשפחתה התפרקה. "במשבר הכלכלי ההורים שלי התחילו להסתחרר. כשהייתי בת 16 וחצי אבא שלי נסע לחפש עבודה בניו יורק, אימא שלי עוד נשארה כאן אבל חששה שיוצא לה צו איסור יציאה מהארץ, ואז היא פשוט עברה יום אחד באישון ליל עם שני האחים שלי לארצות הברית, ואני נשארתי כאן. בכיתה י"ב עזבתי את בית הספר ולמדתי לבד. סיפרתי לעצמי שכל הכבוד לי, אני נערה חכמה שרוצה לחסוך כסף כדי ללמוד תיאטרון בפריז, ולכן אני גם עובדת וגם עושה בגרות אקסטרנית וכל זה בעצמי".

במה עבדת?

"הייתי חדרנית במלון 'דן פנורמה' ואחר כך עבדתי עם צוות שניקה מבנים אחרי בנייה ושיפוץ. ואז התגייסתי, שירתי בגדנ"ע. זה חיל מאוד נשי, פתאום מצאתי את עצמי מצחיקה ומצטיינת, הייתי משוקעת כולי בהוויה הזו, הדרכתי, הפכתי לקצינה, והיה לי מעניין לגלות איזה כוח יכולה לתת לך סביבה שכולה נשית".

וזה לא מפחיד, בגיל הזה, להישאר לבד בארץ?

"זה כל כך קשה, שאת לא יכולה לגעת בזה. אז בלית ברירה את נהיית גיבורה, ואת עוברת את זה. אני לא זוכרת הרבה דברים מהתקופה הזו. דודה שלי ומי שהיה אז בן זוג שלי פירקו את הבית של הוריי. אני יודעת שהייתי שם גם, אבל אני זוכרת רק את הסצנה שבה אנחנו מעבירים את מכונת הכביסה וכמה ספרים לבית שלנו. זו חוויה מכוננת לראות את הבית שלך מתפרק, אבל אני הפכתי את עצמי למין נוכחת־נפקדת, למישהי שמתבוננת במציאות, פועלת בה, אבל לא לגמרי שייכת לה".
ואז גם היית חיילת בודדה.

"זה תואר נוראי כל כך. מבחינה ביורוקרטית זו כנראה הגדרה נוחה מאוד ונאלצתי להשתמש בו כדי לקבל כל מיני זכויות שהגיעו לי, כמו נסיעה לביקור ההורים וטלפונים להורים, אבל זה נורא קשה רגשית. הנפש לא קוראת לעצמה חיילת בודדה, הנפש רואה בעצמה אישה עצמאית, משהו עם שם יותר מכבד ופחות כואב".

ב"נכתב בחפצים" זו הפעם הראשונה שבה את כותבת על החוויות האלה. את אפילו כותבת שכשהיית בשיא העוני היה לך קל יותר להתחבר לאנשים שמצבם היה גרוע משלך. מי שהוא גם עני, למשל, וגם יש לו הורה שמאושפז במחלקה סגורה.

"זה נכון. את מסתכלת סביב, ומי שבמצב טוב יותר ממך - לא תמיד מקבל אותך. כתבתי על זה לא אחת, אבל תמיד בצורה עקיפה, כמו על איזו פנטזיה, בצורה מרומזת. בספר הנוכחי העזתי לראשונה לכתוב על זה בצורה ישירה, כך שאנשים יכולים להבין בדיוק במה מדובר".

מה השתנה שאפשר לך לכתוב על זה בגלוי?

"גיליתי שיש משהו מאוד מביש בניסיון לדבר על עוני. עכשיו אני יכולה לדבר איתך על זה בצורה מסודרת, אבל עד לפני 5-4 שנים, אם רק ניסיתי לכתוב על כך זה גרם לי לבכי ולמצבים סוערים מדי שלא יכולתי לכתוב מתוכם. אחד הדברים ששחררו אותי היה שבקורונה היו הרבה כתבות על בני נוער שהפסיקו ללמוד והתחילו לעבוד. קראתי על בחורה בת 17 שהתחילה לעבוד בסופרמרקט, וכששאלו אותה אם היא לא מצטערת, היא אמרה שהיא מעדיפה ללמוד על החיים ככה, ולא עם כפית זהב בפה. היא הזכירה לי אותי. את הצורך שהיה גם לי להפגין גבורה של הישרדות. וחשבתי: הנה, זה לא קרה רק לי, והיא צודקת, כי ככה לומדים על החיים דברים שאי אפשר ללמוד בצורות אחרות".

"בתלמוד יש מדרש שמוזכרת בו אם שמסתובבת בתוך בית שנעלם. בשבילי למצוא את המילים העתיקות לדברים שאני פוגשת במרחב הביוגרפי שלי והמרחב החברתי שלנו זה מאוד מנחם. זה נותן לך מקום. את קוראת ומבינה שאת לא הראשונה שקרו לה דברים כאלה"

אחרי הצבא שורק נסעה גם היא לארה"ב, עבדה שנה כאומנת לילדים ושנאה כל רגע. כשהגיעה צבעית אמנותית לבית שבו עבדה – שורק הציעה את עצמה כמתלמדת. כשחזרה ארצה החלה לעבוד בחברה בבעלות אישה חרדית שהובילה אותה למקומות בלתי צפויים, כמו שיפוץ בית הכנסת "איצקוביץ'" הגדול של בני ברק ומבחר מוסדות ברחבי החברה החרדית. לאחד מהספרים הבאים שלה היא מתכוונת לקרוא "זיכרונות מעבודות שחורות", והוא יכלול את סיפורי המפגשים שלה במגזר הזה.

"לכאורה", היא אומרת, "מצאתי את עצמי. הרווחתי יפה, פרנסתי אותי ואפילו את בן הזוג שלי, עסקתי בתחום יצירתי. נהניתי, אבל לא השלמתי עם הוויתור על חלום הלימודים, בפריז או בכל מקום אחר. נרשמתי ללימודי ספרות ובמקביל גם התחלתי לכתוב את הספר הראשון שלי, 'שבע מטרוניתות'".

עד שהגיעה לאקדמיה היא נתקלה לא אחת בתגובות מתנשאות. "אם את גרה ברחוב או עוסקת בעבודה בשכר מינימום, האליטות מייד יודעות להפנות אלייך חמלה. אבל אם את לא יושבת במשבצת הענייה הסטנדרטית, ואת נראית ומדברת כמוהם - אנשים לא יודעים מה לעשות עם זה ולועגים לך".

אבל כבר לא היית ענייה.

"העוני הוא לא רק מה את מרוויחה, הוא גם השאלה אם יש לך רשת ביטחון, אם את יכולה לחזור לבית של ההורים כדי לנשום בין עבודות, אם כשאת לא מקבלת מלגה את מסוגלת להמשיך ללמוד, או איך בכלל תבקשי מלגה אם אחד התנאים לקבלתה הוא שלא תעבדי, ואת יודעת שאת לא יכולה להרשות את זה לעצמך. המצב הכלכלי שלך יוצר מסך בינך לבין העולם, כי זה כל כך מביש שאת לא מדברת על זה עם איש. אני זוכרת שפגשתי אנשים שמעולם אפילו לא ביקשו מלגה, ואני הסתכלתי עליהם ואמרתי 'וואו', תארי לך איך זה לחיות ככה. ב'נכתב בחפצים' אני כותבת על כל המקומות האלה שבהם העוני מכתים את החיים. כי מעבר לבושה הוא נוטע בך תחושה שלא מבינים אותך וגם לא יוכלו להבין".

הליכת ירח

"נכתב בחפצים" הוא ספרה השביעי בפרוזה של שורק, חוקרת ספרות השוקדת בימים אלה על הדוקטורט שלה, והעורכת המייסדת של "ושתי", סדרת הפרוזה הסִיפּית, כהגדרתה (ובמילים פשוטות: פרוזה, מתורגמת לרוב, הנחושה לחרוג מתבניות מקובלות) של הוצאת רסלינג. הספר אינו ממואר במובן המקובל של המילה, אף שרבים מהקטעים שבו עוסקים בסיפורים מחייה.

כמו בספרה "לפעמים מאבדים אנשים", שראה אור לפני קצת יותר מעשור, שורק כותבת בז'אנר היברידי. היא מתבוננת בעולם, ורואה בו בעיקר את מי שנדחקים לשוליים: את חסר הבית שכמעט נדרס, את החלילן המזדקן המרקד על החוף מול הים השחור, את זו שעומדת על אי תנועה ומדברת על כסף. לפעמים היא מלווה בילדיה, ואז אנחנו, הקוראים, נחשפים לשיחת אם ובת, אם ובן, על מה שרובנו מעדיפים לא לראות.

ההיברידיות האמורה באה לידי ביטוי באופן שבו היא עוצרת בעיצומם של סיפורים כדי לתת לתת־מודע ולספרות לומר את שלהם על הסיטואציות שהיא מתארת. "לא החלטתי לכתוב כך", היא מספרת. "זה סוג של ליקוט. מצטברים אצלי חומרים מתוך התבוננות בעולם, ויש רגע שאני מבינה שיש להם טביעת אצבע מסוימת ומזמנת אותם להיות יחד.

"בלית ברירה נהייתי גיבורה, ועברתי את זה. דודה שלי ומי שהיה אז בן זוגי פירקו את הבית של הוריי. אני יודעת שהייתי שם גם, אבל אני זוכרת רק את הסצנה שבה אנחנו מעבירים את מכונת הכביסה וכמה ספרים לבית שלנו. זו חוויה מכוננת לראות את הבית שלך מתפרק, אבל אני הפכתי את עצמי למין נוכחת־נפקדת, למישהי שמתבוננת במציאות, פועלת בה, אבל לא לגמרי שייכת לה"

"שאלת הז'אנרים מעניינת אותי תמיד, לא בצורה אינטלקטואלית אלא כדרך להתהלך בה בעולם. יכולתי לכתוב ממואר פשוט, בלי שהספר עצמו ישאל שאלות על מה אמיתי ומה בדיה. אבל שאלות של ביוגרפיה, זהות, זיכרון - מעסיקות אותי תמיד. הבאתי בספר חלומות, ונשאלת השאלה אם אלה 'סתם' חלומות. האם הם נוגעים במציאות, כי הם משפיעים עלינו מאוד, ובמידה רבה מעצבים את התחושות ואת ההתנהלות שלנו. כי כשאת מבלה את הלילה באיזו הזיה פרועה, את קמה בבוקר וזה נשאר איתך".

כך, בסיפור חלום שכותרתו "שלושה ילדים" כותבת שורק: "שלושה ילדים התהלכו בעיירה הפלאית והזנוחה שבה היינו[...] בעוברי לידם שמעתי מלמולים על תרופה, והילד פנה אלי כחתול שתובע אוכל ואמר שנגמרה לו התרופה[...] בעקיפין הבנתי שכולנו מסוממים[...] הגבר דמה לפרדי מרקורי ולבש חצאית קצרה מפוספסת, כשל חייל רומאי, הוא התפרקד עם שתי הנשים שנותרו במיטה ופלט נהמות כשנע מימין לשמאל".

"תיעתוק החלומות שלי השתנה מאוד עם השנים", אומרת שורק. "כשאני קוראת במחברות ישנות שבהן רשמתי חלומות, אני שמה לב שהכתיבה שלי השתנתה, והתחלתי להתייחס להתרחשויות שבחלום כאל בסיס לטקסט ספרותי. שמתי יותר לב לשפה, לארכיטיפים שאפשר למצוא בתוך חומרים שחשבתי שהם כל כך אישיים".

את נוהגת באמת לכתוב את החלומות שלך? כשקראתי את הספר הייתי משוכנעת שהחלומות כולם מומצאים לצורך הסיפור.

"החלומות אמיתיים לגמרי. על שאר הדברים בספר אני לא מוכנה להתחייב. דווקא מה שמקובל לראות כעדות, דברים שנהוג לספר אותם כאילו כך היו הדברים, כך הם התרחשו, הם בעיניי נזילים יותר, ויכול להיות שבעוד כמה שנים אכתוב אותם אחרת לגמרי. החלום הוא מבחינתי כמו הדפס – הבאתי אותו לספר כמו שהוא הופיע. אגב, אני יודעת שיש אנשים שיש להם מחברת ליד המיטה והם מייד כותבים כל מה שהם חלמו. אני לא נוהגת כך, אבל אם החלום מספיק הרשים אותי אני דואגת לתעד אותו ביום-יומיים שלאחר מכן. ככל שהבנתי שיש בהם חומר ספרותי, התחלתי לשמור עליהם מכל משמר. למשל, הקפדתי לא להכניס אותם לטיפול הפסיכולוגי. כי אם אני מדברת על החלום בטיפול הפסיכולוגי שלי זה אבוד, ואין לי שום דרך לכתוב על זה".

את עושה בעצמך ניתוח חלומות שיש לו ניחוח יונגיאני.

"לא רציתי לכתוב באופן חד־משמעי 'זה קרה כי היא היתה פעם ענייה', או 'זה קרה מפני שהבית שלה התפרק'. הרבה יותר מעניין להסתכל במה שקורה בחלום כמעין מיצג של חומרים של השפה או התרבות, שאת יכולה להסתובב בין הדברים שיש בו ולהרהר, והם מעוררים בך פליאה. אז מפרשנות פסיכולוגית אני נזהרת כי אין לי השכלה וכישורים בתחום, אבל אני בהחלט מתבוננת בדברים שמופיעים בחלום ובעקבותיהם מנסה להתבונן במציאות שלי מזוויות חדשות".

טקסטים עתיקים

מלבד אזכור הספריות הפרטיות של שורק, שנאלצו להצטמצם ככל שמשפחתה עברה לדירות קטנות יותר, ב"נכתב בחפצים" כמעט שאין עיסוק בחפצים. כשאני שואלת על כך, מתברר שגם השם נולד מתוך חלום.

"השם נולד בעקבות חלום שהיה בו פסוק שנכתב במטפחת, כיסא ואולי גם האות א', חלום שנחלם אחרי שקראתי בספר הזוהר. בספר גם מוזכרים החפצים שאוגרים חסרי הבית. והספריות שלי? הרי זה תיעוד של התפרקות של הבית, של מעברים, של אובדן. יותר קל לדבר על ספריות מאשר לדבר על המשברים שהובילו להתפוררות הזו של הבית. לווירג'יניה וולף יש טקסט נפלא על מלחמת האזרחים בספרד. כל מה שהיא מצליחה לדבר עליו הוא על כלוב עם קנרית שנשאר בין ההריסות. על ההריסות עצמן ועל מה שקרה לאנשים יותר קשה לדבר, אז הספרות נזקקת לעיתים לחפצים כרובד קונקרטי, שמאפשר להתרחק".

את כותבת שמי שאוהב לקרוא ספרות - כדאי שייזהר מלימוד ספרות, ושאם כבר ללמוד אז לבחור בזהירות רבה אצל מי. אבל את לא נותנת הוראות נוספות, או הנחיות לבחירת מורים.

"ספרות היא אחד הדברים שהכי קשה ללמד, כי יש בה משהו מאוד חופשי. יש כמובן ספרות מנרמלת, רומני חניכה, דברים כאלה, אבל הספרות שאני אוהבת ומעריכה - יש בה משהו שמסרב להתקבעות, היא משאירה פתח לפרשנויות, היא תמיד תעיד על עצמה שהיא רק אפשרות אחת מתוך רבות. הספרות שמרה עלי במשך שנים רבות, במובן הביוגרפי הפשוט, והשאלה איך ממסדים את המקום החופשי הזה, כלומר איך הופכים להיות חלק מן הממסד, היא שאלה קשה.

"זו שאלה שלא רק חוקרי ספרות, אלא גם אמנים בכלל וכמובן סופרים, שואלים את עצמם. בספרי ביכורים קורה משהו מאוד אותנטי, אבל מה עושים הלאה? איך ממשיכים לעבוד עם החומרים בלי לשבת באיזה מקום בטוח וזחוח, ואיך תמשיכי להרגיש שאת מסתכנת ויוצרת משהו בעל ערך? אני מאוד זהירה בזה. אני מאמינה שיש בכתיבה, בעבודה עם השפה, קדושה מסוימת, ומאוד קשה לעשות את זה".

בעבודת הדוקטורט שלך, בספר, וגם בסדרת הפרוזה שאת עורכת, את חוזרת לטקסטים יהודיים קדומים כמו התלמוד. מה מושך אותך אליהם?

"בלימודי הספרות שלי פגשתי את התלמוד דרך שירת ימי הביניים, והוא בעיניי פלא עולם לא פחות מהפירמידות. מספיק לחשוב איך הוא עבר מדור לדור כדי להבין כמה זה מיוחד. יש משהו מרתק באופן שבו הטקסטים האלה מעבדים חורבן של בית. זה כנראה מעניין אותי באופן אישי, לבדוק איך עושים מחוויה קשה כזו משהו יצירתי. איך יוצרים אחרי טלטלה גדולה - לא רק באומללות, אלא איך הופכים את הטלטלה לסוג של משאב, שמייצר צורות שיח חדשות, למשל שילוב של אגדה וחוק, או איך משלבים בתוך שאלות אתיות גדולות שאלות של ניהול בית.

"התלמוד שואל שאלה מוסרית, ומגיע מתוכה לדיון על האם מותר או לא להחליף חיתולים בשבת. הטקסטים הללו נעים כל הזמן בין קצוות שנראים לא קשורים, אבל יותר מזה, פגשתי בתוכם מדרשים שמוזכרת בהם אם שמסתובבת בתוך בית שנעלם, ובשבילי למצוא את המילים העתיקות לדברים שאני פוגשת במרחב הביוגרפי שלי ובמרחב החברתי שלנו זה מאוד מנחם. זה נותן לך מקום. את קוראת ומבינה שאת לא הראשונה שקרו לה דברים כאלה, שחברות נקלעות למעגלי אלימות לא רק כאן ועכשיו, ויש מה ללמוד מהחוכמה העתיקה".

בספר את כותבת שאחרי פשיטת הרגל של הורייך חשת אימה בכל פעם שהזמינו אותך להשתתף במשהו שנחשב בעינייך נכבד. יש שלב שבו אחרי שהקמת בית והוצאת ספרים (שורק היא רעייתו של עידן צבעוני, מבעלי "רסלינג"), גידלת ילדים וכלב, פרסמת מאמרים וספרים, ערכת וחקרת והצטיינת וזכית בפרסים ספרותיים - התחושה הזו חולפת, ואת יכולה לומר לעצמך שאת כבר לא ענייה?

"כן, אני מרגישה את זה על כל צעד ושעל, והכי הרבה בעצם זה שאני מרשה לעצמי לפנות זמן לכתיבה. שאני יכולה לומר לעצמי 'אל תמלאי את כל היום שלך בעבודה, כי גם בלי זה את לא רק תשרדי, את תסתדרי יפה'".