הגמרא מספרת על אלישע בן אבויה, החכם מתקופת המשנה שנעשה לכופר (ואף זכה בפי חז"ל לכינוי "אחר"), שבא פעם אחת לבקר את תלמידו לשעבר רבי מאיר, בשבת, רכוב על סוסו. בין השניים מתפתחת שיחה אשר במהלכה אלישע מציג לתלמידו שאלה: מה פשר הפסוק בקהלת "גם את זה לעומת זה עשה אלוהים"?
רבי מאיר משיב שבעולם יש הפכים: יש הרים ויש בקעות, יש אדמה ויש ים. אולם אלישע דוחה את תשובתו. המשמעות האמיתית של הפסוק, הוא אומר, היא שיש צד טוב - ויש צד רע. יש רשעים ויש צדיקים, יש גן עדן ויש גיהינום.
בהמשך פונה רבי מאיר אל רבו לשעבר בתחינה שיחזור איתו אל בית המדרש, ישוב אל הצד המואר. אולם אלישע מסרב. לדבריו, הוא כבר שמע את הקול משמיים שפסק "שובו בנים שובבים - חוץ מאחר". לאחר מכן אלישע מדרבן את סוסו ומסתלק משם. שב בחזרה אל הצד האפל.
•••
אני זוכר שכשנתקלתי בפעם הראשונה בגמרא הזאת, היה בה משהו שתפס אותי; משהו בדמות הזאת של החכם הגדול שפונה אל הצד האפל. הגיבור הטרגי שיודע שהוא הולך לאבדון, אך אף על פי כן הוא הולך לשם, מפני שזה גורלו.
הספרות היהודית בדרך כלל לא משופעת בדמויות כאלו. עם זאת, כשניסיתי להתבונן על יתר האמירות שמופיעות אצל חז"ל על אודות אותו אלישע בן אבויה, קצת הלכתי לאיבוד: פעם הוא מתואר כמיסטיקן, אחד ש"נכנס לפרדס" ועלה לעולמות העליונים, ובעקבות מה שראה שם הזדעזע ויצא לתרבות רעה - ופעם כהולל, אשר "זמר יווני לא פסק מפיו". פעם הוא מתואר כבחור רגיש שלא מסוגל לשאת את אי־הצדק השורר בעולם, ופעם כבוגד המסייע לשלטון הרומי להתעלל באחיו היהודים.
אז מיהו אם כן אלישע האמיתי? ומהו בעצם אותו צד אפל שאליו הוא מחליט לערוק? האם אלה הספקנות והחשיבה הרציונלית, כמו בספרו של מילטון שטיינברג "כעלה נידף"? האם זה הייאוש, כמו בסיפור הקצר של משה שמיר "על סוסו בשבת"? ואולי זה משהו אחר, פנטסטי ומוזר יותר, כפי שניתן להבין מהסיפור התלמודי על "ארבעה שנכנסו לפרדס"?
ספרו של איל חיות-מן "מסכת תהום" מבקש להשיב על כך. באמצעות רומן היסטורי־פנטסטי־פילוסופי המתרחש ביהודה של המאה הראשונה לספירה, חיות-מן מנסה לשרטט את דמותו של אלישע בן אבויה, האחר הגדול של ספרות חז"ל.
הספר, שנועד להיות הראשון מתוך טרילוגיה, מספר למעשה רק את סיפור חניכותו של אלישע. את סיפור כניסתו אל עולמם של החכמים עד הפיכתו לחכם בעצמו. על הדרך חיות-מן גם משרטט את הגרסה שלו לעולמם של חכמי המשנה בתקופה שלאחר חורבן בית שני, והעולם הזה הוא עולם יהודי מאוד, אבל גם פנטסטי מאוד ואפל מאוד.
•••
הספר נפתח בהגעתו של אלישע, נער צעיר בן 13 מהגליל, אל הישיבה של רבי אליעזר בן הורקנוס בלוד. התרבות העברית מלאה בסיפורים על בחורי ישיבות, מביאליק וישראל סגל ועד לסדרה "שבאבניקים". במבט ראשון נראה שחיות-מן הולך באותו קו שהותווה על ידי קודמיו, וכך אנו שוב מוצאים את ההמולה הצפופה של חברת הנערים, את הקושי שמעורר הלימוד האינטנסיבי, את היריבויות בין התלמידים, את המרדנות ולצידה את הרצון לשאת חן בעיני הרבנים.
אולם בהדרגה, הישיבה המתוארת בספר מתגלה כמקום שונה מאוד מהישיבות המוכרות לנו; התלמידים - לא כולם כמובן, אולם הבכירים והמבטיחים שבהם - לומדים לצד לימודי ההלכה גם כיצד לראות חזיונות, להעפיל אל עולמות אחרים, ואף לשלוט בכוחות הטבע, באמצעות שילוב של ריכוז מדיטטיבי ושימוש בשמות מאגיים (מה שמכונה בספר "מעשה בראשית").
למען האמת, חיות-מן לא המציא כאן שום דבר: כבר בתלמוד אפשר למצוא לא מעט סיפורים על ניסים שחוללו החכמים. כך למשל, רבי אליעזר, רבו של אלישע, מתואר בחלק מהמקורות כמין גיבור־על או מכשף, כזה ששאר החכמים חוששים לעורר את זעמו שמא "יחריב את כל העולם כולו". אולם המסורת היהודית בדרך כלל העדיפה להצניע את הקטעים הללו, או לפרש אותם כאלגוריה. חיות-מן משיב לקטעים הפנטסטיים שבספרות חז"ל את כבודם. ישיבת לוד, כפי שהיא מתוארת בספרו, היא מעין שילוב של ישיבת פוניבז', מנזר שאולין ובית הספר הוגוורטס.
גם הגיבור שלו, אלישע בן אבויה - שאנו כבר יודעים שהוא עתיד להיות "אחר" אך הוא עדיין אינו יודע זאת - לא דומה לגיבורים של סיפורי חניכה אחרים. הוא שאפתן, מניפולטיבי, חסר מעצורים. הוא אמנם נאמן באופן מוחלט למערכת ולהוט לרצות את רבו - שאותו הוא מעריץ ורואה בו דמות אב - אולם הוא לא יירתע משום מעשה שיאפשר לו להאפיל על חבריו ולהותיר אותם מאחור, אפילו אם זה אומר לעשות שימוש אסור בכוחותיו או לרקום אי־אלו עסקאות מפוקפקות עם מכשף שומרוני עוד יותר מפוקפק.
במילים אחרות, אלישע של חיות-מן הוא פחות הארי פוטר ויותר דראקו מאלפוי, ויש בהחלט משהו מרענן בגיבור ספרותי שכזה.
כך, סיפור חניכתו של אלישע עובר בהפיכתו מנער מבוהל וחסר ביטחון הלהוט לרצות את אביו - לתלמיד חכם צעיר המסוגל לשאת דרשה תורנית מפולפלת, ובמקביל מסוגל גם לשלוט ב"מעשה בראשית" ולכפות את רצונו על המציאות. בדרך עליו להתמודד עם אהבתו לנערה המשרתת בבית אביו, לצלוח שורה של מבחנים מפרכים שבהם מעמיד אותו רבי אליעזר, ובעיקר - להתמודד עם יריבו הגדול ישמעאל, נער יפה תואר ממשפחה מיוחסת של כוהנים גדולים, הנאבק באלישע על משבצת התלמיד המועדף. בין כל אלו, עליו ללמוד את הפוליטיקה הסבוכה של עולמם של החכמים, לנווט בין הסיעות והקבוצות הריבות, ולמצוא את מקומו בתוך עולם שעדיין לא לגמרי התאושש מהחורבן הנורא שאירע רק שנים ספורות קודם לכן.
•••
הספר לא חף מפגמים (ואיזה ספר חף מפגמים?): לעיתים הממד הפנטסטי נעשה דומיננטי מדי וקצת מאפיל על הסיפור, לעיתים הדמות הראשית נותרת לא מפוענחת, ולעיתים נראה שהגיבורים פועלים בצורה סתומה וחסרת היגיון. אבל נדמה לי שכל זה בטל לעומת הקסם הגדול של העולם שיצר חיות-מן: עולם שלם, קוהרנטי, עמוק ורב קסם. עולם שאמנם מבוסס כולו על התלמוד ועל אגדות חז"ל, אך שונה מאוד מכל סיפור חז"לי שאי־פעם נתקלתי בו. לדעתי לפחות, זהו עולם שיכול לעמוד בשורה אחת עם מיטב העולמות המקוריים של ספרות הפנטזיה לדורותיה.
לא מזמן ראיינתי במוסף זה את הסופרת יהודית קגן, שכתבה את "חרשתא". במבט ראשון יש לא מעט מן המשותף לשני הספרים הללו: שניהם ספרי פנטזיה, מקוריים, לא שגרתיים, המציגים עולם חדשני שמבוסס באופן כמעט בלעדי על המקורות היהודיים.
אולם, נדמה לי שהנקודה המעניינת יותר היא דווקא השוני העמוק שבין שתי היצירות, כמו גם בין שני העולמות שמוצגים בהן: כך, בעוד קגן הציגה עולם פרוע, אנרכיסטי, עכשווי ומלא הומור (אם כי כזה שיש בו גם ממד מסוים של אימה), חיות-מן מצייר עולם אפל, רציני, מדויק מבחינה היסטורית (לפחות בשאיפה) ועמוס רעיונות פילוסופיים ומשמעויות מטפיזיות כבדות ראש.
העובדה שניתן מתוך התבססות על המקורות היהודיים לשרטט עולמות כל כך שונים, והעובדה ששני העולמות השונים מאוד הללו הם בו בזמן גם מעניינים, מסעירים ומלאי חיים וקסם - וכן העובדה ששתי היצירות שמציגות את העולמות הללו הן יצירות פשוט מענגות לקריאה - מלמדות שאולי התרבות היהודית טרם אמרה את המילה האחרונה. ייתכן שעדיין יש לנו תקווה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו