מקובלת על כולם: סוד הכוכבות של ג'יין אוסטן

מן המפורסמות הוא שזומבי בעל מוח זקוק למוח נוסף". לא, לא ג'יין אוסטן כתבה את המשפט הזה, אבל הוא נולד בהשראתה, ומותר לנחש שאילו היתה אוסטן קוראת את היצירה שאותה הוא פותח, "גאווה, דעה קדומה וזומבים" מאת סת' גראהם סמית' - היא היתה צוחקת בקול רם.

הווריאציה הזו על הפתיח האיקוני של אוסטן ב"גאווה ודעה קדומה" ("מן המפורסמות הוא שרווק בעל אמצעים זקוק לרעיה") היא אחת מאינספור שנכתבו ב־211 השנים מאז ראה אור לראשונה. הרומן, לכל השלושה שפחות מכירים, פורס את קורותיהם של אליזבת בנט, מחזריה מר קולינס ומר דארסי, וחבורת דמויות המשנה המקיפות אותם, אי־אז באנגליה של המאה ה־19, שהחיים בה התנהלו בצל שאלות של מעמד, כסף, ירושה, נישואים ותככים, פערי כוח ופטריארכיה. בדיוק כפי שהם מתנהלים היום, למעשה, למעט המלמלות, הכרכרות והנשפים.

הסוף תמיד טוב

אוסטן, הנחשבת לאם הגדולה, השנונה, המחוננת של הרומן הרומנטי, הקדימה את זמנה בכל הקשור לתודעה הפמיניסטית של גיבורותיה. אף שגם הקדימה להסתלק מן העולם - בשנת 1817, בהיותה בת 41 בלבד - ספריה, רבי־המכר הנצחיים, מעובדים ללא הרף לבמה ולקולנוע, מתורגמים שוב ושוב לכל שפה אפשרית וזוכים לא רק לגרסאות גדושות בזומבים, אלא גם לכאלה שמככבים בהן, לצד בני האצולה הזעירה במרחביה המוריקים של אנגליה - גם מפלצות ימיות, חייזרים, רוצחים סדרתיים וסתם שכנים, קרובים ומשרתים, שמוסרים לקוראים את הרכילות העסיסית שאוסטן, כנראה, לא הספיקה למסור בעצמה.

נועה מנהיים: "כשאנחנו חושבות על התקופה שבה מתרחשים הסיפורים של אוסטן, יש לנו בראש דימויים של כרי דשא מוריקים, אחוזות מרהיבות, שמלות מלמלה. בעצם, מדובר באחת התקופות הסוערות בחייה של בריטניה, שהיתה אז האימפריה הגדולה בעולם"

נדמה שהעיסוק באוסטן מעולם לא פסק, ובימים אלה מצטרף לרשימה גם תרגום חדש לעברית של "גאווה ודעה קדומה", הכולל 458 הערות פרשניות, מעין מילון תקופתי־תרבותי עשיר, ספר בתוך ספר, שהופך את הקריאה ברומן הקלאסי למעניינת ולמשעשעת גם בפעם המי־יודעת־כמה. התרגום החדש הוא החמישי במספר, מאז תורגם הספר לראשונה לעברית בשנת 1952. קטיה בנוביץ' (המתרגמת) ואביגיל קנטורוביץ' (שהוסיפה הערות) הצטרפו לרשימה הכוללת את שושנה שרירא, אהרן אמיר, טלה בר ועירית לינור, שתרגמו את הרומן הקלאסי לפניהן.

התרגום הקודם, של עירית לינור, זכה לשבחים רבים בזכות השפה הרעננה, השנינות והמשחקיות האקטואלית. מאז יצא חלפו רק 16 שנים. אז, לינור הקפידה על קצב מהיר ועל שפה דיבורית מאוד, השופעת ביטויים כמו "ועוד איך", "עובדה ש" או "למה אתה מעצבן אותי?" למשפט הפותח האיקוני ההוא היא הוסיפה פרשנות יצירתית משלה, "אמת המקובלת על כולם היא שרווק בעל רכוש גדול מן הסתם חש רכוש ברעיה".

בנוביץ', לעומתה, בחרה בסגנון מאופק יותר: "אכן כן", "איזו בשורה נפלאה" ו"לפעמים אתה מייגע כל כך", הן בין הדוגמאות. ונדמה שמדובר בשאלה של טעם. שני התרגומים מוצלחים, ושניהם מצליחים לשמר את ההומור האוסטני ואת המבט האירוני שלה, בחברה שבתוכה היא חיה.
העותק המוער שלפנינו הוא גם גולת הכותרת של עשר שנות שיתוף פעולה בין שתי הוצאות עצמאיות, "ספרים בעלמא" ו"אהבות", שהניחו על המדף סדרה מיצירות אוסטן: "השפעה", "נורת'נגר אֶבּי", "מנספילד פארק", "אהבה וידידות", "אמה" ו"תבונה ורגישות".

ורד רווה־שמואל, מבעלי הוצאת "אהבות", אומרת שאוסטן היא מבחינתה "האורים ותומים של הספרות, ושל הרומנטיקה בפרט". "גאווה ודעה קדומה", הרומן השני של אוסטן, הוא בעיניה פסגת היצירה שלה.

"אוסטן כתבה על נושאים שלא משתנים", היא אומרת, "היא והאחיות ברונטה טבעו את הארכיטיפים הרומנטיים שכולנו קוראות וכותבות עד היום: משונאים לאוהבים, מידידים לאוהבים, סיכוי שני לרומן ישן. אלא שאצל האחיות ברונטה היה ממד יותר טרגי והרבה יותר דרמטי, ואצל אוסטן יש קלילות, הומור עצמי וכל כך הרבה אהבה לדמויות שלה, שבולטת גם כשהיא מבקרת אותן ומציגה את הפנים הלפעמים מגוחכות שלהן".

את אומרת שאוסטן יצרה את השלד שעליו נבנים עד היום סיפורים רומנטיים, אבל נדמה שהיא היתה אפילו נועזת יותר מהכותבות של היום.

"אוסטן באמת היתה ביקורתית מאוד וידעה לכתוב את הביקורת הזו בצורה מאוד מתוחכמת. כשהיא מתארת את המצב העגום של האחיות בנט שאביהן מת, ואיזה בן דוד עומד לרשת את הרכוש ולהשאיר אותן חסרות כל רק משום שהן נשים - היא אפילו לא צריכה לומר שזה נורא, היא פשוט מספרת את הדברים כמו שהם. היא מציגה את הצביעות, את רדיפת הבצע, את היוהרה של בני המעמד הזה בלי להתחנף, כך שהקוראים שלה יצחקו, אבל יבינו לגמרי שמשהו פה לא בסדר. במאה ה־19 זאת היתה כתיבה חריגה. לכן גם לא מפתיע שבזמן אמת היא לא חתמה על הספר בשמה, אלא בחרה לפרסם אותו עם הקרדיט 'נכתב על ידי גברת'".

האם גם היום הביקורת הזו, שמאפשרת לדבר על הנושאים שמעסיקים ומטרידים נשים בצורה פתוחה וכמעט בדלת האחורית - קיימת בספרי הז'אנר?

"היום המנעד הרומנטי רחב מאוד וחולש על הרבה תתי־ז'אנרים, כך שיש גם ספרים שיש בהם ביקורת חברתית. לדאבון הלב, קוראות רבות חושבות שטקסט נועז הוא רק כזה שיש בו מין בוטה, אבל מאוסטן אפשר ללמוד שאפשר להחזיק מתח על פני מאות עמודים בלי שום מימוש גופני של ארוטיקה, בלי מה שקרוי smut, כי בסוף־בסוף נמצא הסיפור. היום מתבקש שתהיה מיניות בעלילה, כי המיניות היא חלק מרכזי בחיים שלנו, אבל הספרים הטובים באמת משתמשים בסצנות המין כדי לדבר על הזכות של אישה ליהנות ממין, להחליט מה היא עושה בגופה".

אפשר לדמיין את ליזי בנט של המאה ה־21 מובילה קמפיין בנוסח מי־טו.

"היא ידעה לעמוד על שלה ולהגדיר את הגבולות שלה. הגורל הכלכלי של המשפחה שלה תלוי בה, ולמרות זאת היא מסרבת להתחתן עם מי שמייעדים לה. זה היה עניין גדול בתקופה שבה אישה לא היתה אמורה להעדיף אהבה על פני שיקולים של מעמד. אוסטן נתנה לכל הגיבורות שלה את הכוח להחליט איך לנהל את החיים שלהן, ואולי זה נובע מכך שבחייה האישיים נמנע ממנה להתחתן עם מי שהיא התאהבה בו, כי משפחתו לא הסכימה, והיא נותרה לבד. בספרים שלה היא נתנה לגיבורות לממש את רגשותיהן, והסוף שלהן תמיד טוב".

הסוף הטוב הזה לא אחראי להרבה מפחי נפש שלנו, הקוראות?

"השאלה היא מה היה קודם - הנטייה הנשית לרצות סופים טובים, או הספרים שהציגו סופים טובים? זה כנראה ביטוי למשהו שהלב שלנו קורא לו. גם היום, כשהרומנים לא תמיד נגמרים בנישואים, כשהם כבר מזמן לא מוגבלים ליחסים בין גברים לנשים בלבד, הם עדיין משקפים איזה צורך עמוק שלנו באהבה, שלא משתנה לאורך התקופות".

"אוסטן לא צריכה הסברים"

לפני כ־20 שנה אביגיל קנטורוביץ' היתה בדרכה לדוקטורט בספרות אנגלית. כנכדתו של העיתונאי וחוקר הספרות א.ב. יפה (שהיה, בין השאר, עורך הספרות של "על המשמר" וחיבר ספרים על שלונסקי, מולייר, לאה גולדברג, בלזאק ועוד), היה לה ברור שהיא תהיה חוקרת ספרות, אך לבסוף פרשה מהאקדמיה לטובת עריכה ותרגום.

אבל, היא אומרת, היא השתמשה בכל כישורי התחקיר והקריאה האקדמית שרכשה כדי להוסיף ל"גאווה ודעה קדומה" יותר מ־700 הערות וביאורים. קצת יותר ממחצית מאלה נכנסו למהדורה הסופית, וכך אנו למדות שנערות בנות 18 עלולות היו להיחשב בימי אוסטן לרווקות זקנות ולסכן גם את האפשרות של אחיותיהן הצעירות להינשא; שפאי בשר הוא בכלל מאכל מתוק; שהעתקת קטעי שירה במחברות מיוחדות היתה תחביב נשי נפוץ; שבניגוד למה שראינו בסרטים, הריקודים בנשפים היו דווקא קופצניים ומהירים; שהכינוי "ג'נטלמן" נועד להבהיר את מעמדו הכלכלי של הגבר, ולאו דווקא את אופיו; שריקודי שורות דומים למה שאנחנו מכירות כ"יש לנו תיש"; ושהלהיט האלכוהולי של התקופה היה יין פורט אדום מחוזק.

לעומת זאת, מכ־300 ההערות שלא נכנסו לספר אפשר היה ללמוד, למשל, שקריאת עיתונים נחשבה בלתי הולמת עבור נשים, משום שהעניין בהתרחשויות בזירה הציבורית נחשב מסוכן לבריאותן הנפשית; שבתקופה האמורה איש לא לבש תחתונים; ושנשים השתמשו בימי הדימום החודשיים בבדים מוחזקים בחגורה מגושמת ולא מאוד נוחה, והעדיפו, מטעמים פרקטיים, תחתוניות אדומות. הערות אלה, אף שהן מעניינות כשלעצמן, הושמטו כדי לא להכביד על הקריאה.

"ההערות שלי לא נועדו בשום שלב להסביר את אוסטן", אומרת קנטורוביץ', "אוסטן לא צריכה אותי. היא כתבה טוב מכפי שאכתוב בחלומותיי הוורודים ביותר, וגם אחרי יותר מ־200 שנה הטקסט שלה יפה ומצחיק וחריף, וכל קוראת יכולה ליהנות ממנו, אבל היא גם תפספס המון כי אנחנו חיות בתרבות אחרת ולא מכירות את הניואנסים הקטנים. יש משפטים שהיום יישמעו לנו שגרתיים, אבל כשאוסטן כתבה אותם הם היו מאוד לא מנומסים. הרעיון הוא לתת לקוראים ולקוראות את הידע הנחוץ כדי לקרוא את הספר קרוב ככל האפשר לצורה המקורית שבה הוא נכתב".

ויכול להיות שבלי להבין את כל אלה, הספרים של אוסטן כבר הופכים אנכרוניסטיים?

"לגמרי לא. אוסטן היתה חריפה ואינטליגנטית בצורה יוצאת דופן, והיא כותבת על נושאים על־זמניים שמאוד רלוונטיים לנו היום. נוסף על כך, הסוף הטוב כאן מובטח. באחד המכתבים לאחייניתה היא כותבת במפורש 'לדמויות שלי יהיה בסוף מה שליבן חפץ בו'. מעבר לזה, השאלות החריפות שהיא מעלה על מעמד חברתי, זכויות נשים, המשפחה מול הפרט, חרדות כלכליות ומה שהן גורמות לנו לעשות, אלה דברים שהעסיקו אותנו תמיד, ולהערכתי, אם תחזרי לספרים שלה בעוד 250 שנה, תגלי שגם אז הם יהיו רלוונטיים".

המתרגמת ענבל שגיב־נקדימון, בעלת הבלוג "מה תלבשי למסע בזמן", סייעה לקנטורוביץ' בכל הקשור למלמלות, לכובעים, לתחתוניות, לסרטי משי ולעקבי נעליים. בעיניה, יש להיבטים הללו של הסיפור חשיבות גדולה, וגם מי שאינה מודעת לכל ההבדלים בין פריטי לבוש משנת 1830 לאלה של 1820, חשוב שתהיה מודעת לכך שנשים נהגו לקשט את נעליהן בסרטים כדי לשוות להן מראה שונה בכל יציאה מן הבית, שכובעים גוּנדרו באופן דומה, בסיכות ובנוצות ובסרטים, כי למרבית הנשים היתה מלתחה מוגבלת וכובע חדש היה יקר ונדיר, וששמלות נתפרו בהתאמה מיוחדת עבור "הלובשת הראשונה" שלהן (וזו, בתורה, הורישה אותה לעניות ממנה כעבור זמן).

"בגדים אומרים המון על הלובשת, ואוסטן יודעת שמספיק אזכור של בגד כדי למסור המון מידע", היא אומרת, "הבגדים שלנו היום שונים מאוד מאלה, אבל אופנה היא עדיין תחום מרכזי מאוד בתרבות, וזה חלק מהכוח שיש לכתיבה האוסטנית גם היום".

ספר מעבר

חוקרת הספרות ד"ר רתם פרגר־וגנר רואה בספריה של אוסטן סוג של מעבר בטוח, מרופד, מספרות הילדים לספרות המבוגרים. בנותיה, שאחת מהן שקועה היום בכתיבת דוקטורט בספרות באוניברסיטת אוקספורד, גדלו על "גאווה ודעה קדומה", היא אומרת, "והוא נורא מצוטט אצלנו בבית. העובדה שהן התאהבו בג'יין אוסטן חסכה מהן את המשבר שאני רואה אצל הרבה נערות שמתקשות להיפרד מספרי הילדוּת ולכן נאחזות ברומנים רומנטיים, שבהם עדיין מובטחים סופים טובים, אין אכזריות בוטה והשפה יותר נגישה. אצל אוסטן הן קיבלו את כל אלה, בתוך ספרות טובה ממש, מעוררת מחשבה, מהנה מאוד, שדרכה אפשר היה להעלות שאלות פמיניסטיות".

ורד רווה־שמואל: "אוסטן הציגה את הצביעות, רדיפת הבצע, היוהרה של בני המעמד הזה, בלי להתחנף. במאה ה־19 זאת היתה כתיבה חריגה. לכן גם לא מפתיע שבזמן אמת היא לא חתמה על הספר בשמה, אלא בחרה לפרסם אותו עם הקרדיט 'נכתב על ידי גברת'"

על האיכויות הבלתי מתפוגגות של אוסטן עמדה כבר וירג'יניה וולף, שב"חדר משלך" כתבה כי ללא אוסטן, ובפרט "גאווה ודעה קדומה" (וגם ללא האחיות ברונטה וג'ורג' אליוט), לא היתה מתאפשרת ספרות הנשים של המאה ה־20, ממש כפי ששייקספיר לא יכול היה לכתוב ללא מרלו וצ'וסר שקדמו לו, "כי יצירות מופת אינן בנות יחידות, אלא תוצר של שנים רבות של מחשבה".

בהמשך, אגב, וולף מציינת כי אוסטן בולטת בהבנתה את הנשים והנשיות, וכי הברק המופלא בכתיבתה נובע, בין השאר, מכך שהיא מבקרת חריפה של תקופתה, המצליחה לכתוב מנקודת מבט נשית, שלא מתוך מרירות וכעס, וכך אינה נופלת לבור ההופך את ספריה למניפסטים במקום ליצירות ספרות.

"ככל שהתפתחה ביקורת הספרות הפמיניסטית, אוסטן זכתה לפופולריות עוד הרבה יותר גדולה מכפי שהיתה לה במאה ה־19", אומרת פרגר־וגנר. "כפי שוולף ציינה, אצל אוסטן אין חרון, כי היא עושה שימוש אדיר בהומור, ולכן מטען הדיכוי והמרירות של חוויותיה כאישה לא נוכח בכתיבה שלה".

"כשאנחנו חושבות על התקופה שבה מתרחשים הסיפורים של אוסטן", אומרת נועה מנהיים, מסאית וראש מחלקת ספרות המקור בהוצאת כנרת זמורה דביר, "יש לנו בראש דימויים של כרי דשא מוריקים, אחוזות מרהיבות, שמלות מלמלה. בעצם, מדובר באחת התקופות הסוערות בחייה של בריטניה, שהיתה אז האימפריה הגדולה בעולם. בעולם התרחשו המהפכה הצרפתית, המהפכה האמריקנית והמהפכה התעשייתית, ובהמשך גם עניין קטן - מלחמות נפוליאון, שהיו בעצם מלחמת עולם. כל זה לא קיים בספרים שלה. היא כותבת במנותק מזמנה, מהרגע הפוליטי שבו היא חיה, וזה מאפשר לטקסטים שלה להמשיך להיות רלוונטיים 200 שנה מאוחר יותר".

מנהיים השלימה בימים אלה את כתיבת ספרה "הרשת הספרותית - מסות על חיבורים ומחברים, יצירות ויוצרות", שיראה אור בספטמבר וכולל גם פרק המוקדש לאוסטן. "ספרות אמנם לא תמיד עוסקת בפוליטיקה של התקופה", היא אומרת, "אבל אם תחשבי על דיקנס ועל 'אוליבר טוויסט' או 'דיוויד קופרפילד' שלו, תגלי שיש בהם מציאות שהיא מבחינתנו בדיונית כמעט כמו 'משחקי הכס'. דיקנס כותב על מאבקי מעמדות, אבל שום דבר מהעולם שלו לא קיים בעולם שלנו, במערב. כשמנקים מאוסטן את המלמלות ומלבישים אותה בג'ינס, הדברים שעליהם היא מדברת הם נצחיים".

גם שייקספיר, בניקוי התלבושות והתפאורה, כותב על דברים שמעסיקים אותנו היום.

"וכמו אוסטן, גם שייקספיר לא כותב על זמנו ותקופתו, ואנחנו קוראים את שניהם היום כאילו נכתבו כאן ועכשיו. אוסטן כתבה מגיל מאוד צעיר, אנחנו יודעים שהיא עבדה מאוד קשה על הטקסטים שלה. הדימוי הקליל של הטקסטים הללו נובע בדיוק מכך שהיא שכתבה שוב ושוב וכתבה מחדש, עד שהיא יצרה מרחק מושלם בין הקוראת למספרת ולדמויות, מרחק שקשה להגדיר אבל הוא ברור מאוד כשקוראים את הטקסט, כמו יחס הזהב באמנות. הקוראות שומעות את השנינות והאירוניה של המספרת, הקולות של הדמויות מאוד מדויקים, ומצד שני הן מקבלות את הזכות לגבש דעה משל עצמן על כל דמות. לכן הספרים לא מתיישנים לעולם, ואנחנו יכולות להמשיך לקרוא אותם כאילו נכתבו בשבילנו. אוסטן כותבת לא רק כאילו היא ממתיקה סוד עם הקוראות, היא כותבת כך שברור לך שהיא האדם שאת הכי רוצה להתיישב לידו במסיבה ולשמוע מה יש לו להגיד על כל אחד מהאנשים שנכנסים לחדר".