הקריאה ב"זמן מיד שנייה: קצו של האדם האדום" היא חוויה פרדוקסלית - זהו ספר בלתי נסבל ומרתק בעת ובעונה אחת, שקשה להחריד להתנתק ממנו. אלכסייביץ', כלת פרס נובל לספרות לשנת 2015, החלה את הקריירה הספרותית שלה כעיתונאית סובייטית המתמחה בראיונות עם "אנשים פשוטים". היא לא מגדירה את הסוגה התיעודית הייחודית שלה כ"היסטוריה שבעל פה" אלא כ"היסטוריה של רגשות".
זו, אכן, הגדרה קולעת למדי לקובץ המונולוגים הארוך והרב־קולי הזה, שמתעד את זיכרונותיהם של אזרחי בריה"מ לשעבר - שבעקבות קריסתה הפתאומית של האימפריה הסובייטית מצאו עצמם חיים במציאות חדשה, קשה ומאיימת.
הספר כולו בנוי, לכאורה, על הניגוד הזה: התמודדותו של "הומו סובייטיקוס" (או, אם תרצו, "האדם האדום") עם המציאות הפוסט־סובייטית - ניגוד שטומן בחובו צרימה מוזרה. הזיכרונות המובעים בו, גם אלה שמתארים את החיים הסובייטיים וגם אלה שמתמקדים ב"חיים החדשים" (רובם ככולם טרגיים ומזוויעים), מצופים נוסטלגיה, אבל הקורא יתקשה להבין את מקורה. והזוועה הסובייטית שנגלית בזיכרונות הללו לא נופלת מהסיוט הכאוטי שלתוכו נקלעו המרואיינים בעידן הפוסט־סובייטי.
דוגמה מאלפת לכך היא המונולוג מפי ילנה יורייבנה ס', 49, שכיהנה כמזכירה השלישית בוועד האזורי של המפלגה הקומוניסטית. יורייבנה לא נמנית עם "מאוכזבי הדמוקרטיה", שכן אמונתה בערכים הסובייטיים לא התערערה מעולם - לא חשוב כמה המציאות הסובייטית טפחה על פניה ועל פני משפחתה. כך היא מספרת על אביה, אידיאליסט סובייטי אף הוא, שנשלח למחנה כפייה מייד עם שחרורו מהשבי הפיני ב־1940:
אלכסייביץ' עורכת את המלל הגולמי של בני שיחה באורח ספרותי, מה שלא גורע מהאותנטיות של העדויות, ואף מעניק להן נופך של פסימיות קוסמית
"בשנת 1940 הסתיימה המערכה הפינית... את שבויי המלחמה הסובייטים החליפו בפינים שנשבו על ידנו. טורים של שבויים צעדו זה לקראת זה. כשהגיעו הפינים לצד שלהם, חיבקו אותם, לחצו להם ידיים... השבויים שלנו זכו לקבלת פנים שונה - קבלת פנים של אויבים. 'אחים יקרים שלנו!' הם זעקו למראה חיילינו. 'עצור! עוד צעד אחד ואנחנו יורים!' הקיפו אותם חיילים עם כלבי רועה גרמני והובילו אותם לצריפים שהכינו מבעוד מועד. הצריפים היו מוקפים בגדר תיל. החלו החקירות... 'איך נפלת בשבי?' שאל החוקר את אבא שלי. 'הפינים משו אותי מהאגם'. 'אתה בוגד! הצלת את התחת שלך במקום את המולדת'. אבא בעצמו חשב שהוא אשם. ככה לימדו אותם... לא היה שום משפט. הוציאו את כולם לרחבה והקריאו את גזר הדין מול כל השורה: שש שנים במחנה בעוון בגידה במולדת. הגלו אותם לוֹוְרקּוָטה. שם הם בנו מסילת ברזל בקרקע קפואת־עד".
קצת אחר כך היא מוסיפה: "זמן־מה הוא הוביל גופות במחנה. מדי יום הצטברו 15-10 גופות. מי שנותר בחיים בסוף יום עבודה חזר לצריף ברגל, המתים חזרו על מזחלות. הורו להם להפשיט את המתים והם היו שוכבים במזחלות עירומים, כמו ירבועים".
תגובתו של האיש - שכל חטאו היה שהניח לחיילים הפינים למשות אותו מתוך מי אגם קפואים - שלחה אותו ל־6 שנים במחנה שמעבר לחוג הארקטי, שבו הוא פינה מדי יום יותר מעשר גופות של חבריו. בתו האוהבת, ששימרה את מסירותה למשטר ההוא, ממשיכה: "מה שהם עברו! אבא זכה לטיהור שמו, לרהביליטציה, שילמו לו שתי משכורות צבאיות כפיצוי על כל הסבל שהוא עבר. למרות זאת, דיוקן גדול של סטלין נותר תלוי על הקיר בבית שלנו עוד זמן רב".
מן הסתם, חלק מהנוסטלגיה הזאת נובע מערגה לימי הנעורים של המרואיינים, הזכורים להם כמלאים בהבטחה - שמעולם לא התממשה. מקצתה, כמו שניתן להבין מהציטוט הזה, מגיע מתוך המיתולוגיה הסובייטית עצמה, שהעניקה דגש רב ונצלני כל כך לחלומות הנעורים האידיאליסטיים.
אלא שחוט השני שעובר בעדויות הללו הוא הכמיהה לחיים באימפריה - חיים דלים, מיוסרים, ובלא מעט מקרים אף קצרים הרבה יותר מדי - אבל כאלה שתחזקו את העליונות הרוסית.
מהעדויות הרבות בספר עולה עד כמה החיים באימפריה היו מכווני מטרה ובעלי משמעות - אף שבעשורים האחרונים לקיומה של בריה"מ פחות ופחות אנשים האמינו במטרה הזאת ונאלצו, כמעט בלית ברירה ובאורח בלעדי, לחפש את משמעות חייהם בניצחון במלחמת העולם השנייה - ניצחון שנקנה במחיר שלא יתואר.
הרגש המרכזי השני שנשפך מתוך עמודי הספר הוא הטינה, על כך שהמטרה והמשמעות האלה, שבשמן הוקרב כל כך הרבה, נלקחו מהם.
הטינה כמנוע
התחושה היא שאלכסייביץ' עורכת את המלל הגולמי של בני שיחה באורח ספרותי, אך הדבר לא גורע מהאותנטיות של העדויות, ולבטח לא מהאותנטיות של רוחן. דווקא האותנטיות הזאת מעניקה ליצירתה נופך של פסימיות קוסמית.
רבים מהמרואיינים מדגישים את השבר הגדול במעבר מההוויה הסובייטית לזו הפוסט־סובייטית, אך הטרגיות של זיכרונותיהם לא פוחתת, וככל שמוסיפים בקריאה כך גם הולכים ומשתכנעים שזה לא עניין של "בריה"מ וקריסתה", אלא של האימפריה הרוסית עצמה: זלזול עמוק ומושרש בכבוד האדם ובחייו; שנאת ה"אחר" והפחד מפניו - שמלווים ברוגז תהומי כלפי פלורליזם; ריבוד מעמדי קיצוני, אלימות, דיכוי כולל ומתמשך - כל אלה נשפכים מכל ראיון בספר.
"העם הרוסי לא מצטיין בטוב לב, כלל לא. זו טעות בסיסית. אנחנו רחמנים, סנטימנטליים, אבל לא טובי לב. שחטו כלב רחוב - צילמו סרטון וידאו. כל הרשת געשה, היו מוכנים לעשות משפט לינץ' בפושע. וכש־17 עובדים זרים נשרפו בשוק - בעל העסק נהג לנעול אותם בלילות בקרוואן מתכת יחד עם הסחורה - רק פעילי זכויות אדם יצאו להגנתם. אלה שמחויבים להגן עליהם מתוקף תפקידם. ודעת הכלל היתה: אלה נהרגו, יבואו אחרים. חסרי פנים, חסרי שפה".
ציטוט זה לאו דווקא מסכם את היחס הרוסי הכללי לחיי העובדים הזרים. הרי "תתפגר אתה היום, ואני מחר!" הוא מוטו עממי מוכר ברוסיה, וחלק לא מבוטל מהמרואיינים נשמעים כאנשים הגונים ורגישים, ועדיין - דבריהם מסגירים את אופן החשיבה שמקיף אותם מכל עבר, ולא מתמול־שלשום אלא מהיום שהם זוכרים את עצמם.
פרידריך ניטשה הקדיש עמודים מעמיקים ומרגשים לתכונותיה ההרסניות של הטינה כתופעה חברתית, ומה שקם במולדתו בשנות ה־30 של המאה ה־20 כתוצאה מהטינה העמוקה שחשו הגרמנים לנוכח הפסדם הצורב במלחמת העולם הראשונה - הדגים באופן מזעזע עד כמה צדק.
מבחינות רבות מצבה של רוסיה המודרנית רע עוד יותר, מאחר שבשונה מגרמניה, הדיכוי החברתי והמשטרי ברוסיה הוא מצב כמעט תמידי. נוסף על כך רוסים רבים מדי, בייחוד אלה שמצויים כיום בקרמלין, מסרבים להודות שקריסת האימפריה הסובייטית (שאותה חוו סביב גילי ה־30) התרחשה בראש ובראשונה בגלל סיבות פנימיות, אינהרנטיות לחלוטין - הטינה הלאומית של הרוסים כלפי ה"מערב".
רבים כל כך מקרבם מאשימים את אותו מערב לא רק בהחרבת בריה"מ, אלא גם בכל צרה שפוקדת את הווייתם, והטינה הזו הצמיחה ברוסיה פשיזם אמיתי לחלוטין ומפושט להחריד - דבר שאיש כמעט לא היה מסוגל להעלות על הדעת בתחילת המאה ה־21.
ספרה של אלכסייביץ' הוא אמצעי מצוין להבנת התופעה המוזרה והמאיימת הזאת, שכן הוא מדגים היטב את צמיחתה והרסנותה של הטינה כתופעה חברתית מפושטת. בישראל של 2023, מקום שטינה חברתית אינה רגש בלתי מוכר בו, הספר הזה עשוי להיות לא רק מרתק, אלא גם מאלף.
זמן מיד שנייה, סבטלנה אלכסייביץ', מרוסית: פולינה ברוקמן. ספריית הפועלים, הקיבוץ המאוחד
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו