"הצעקה", ספרה השני של מעין איתן, מעמיד במרכזו סיפור אהבה לגבר. לגבר קוראים x, לא בכדי, שכן כמעט איננו יודעים עליו דבר. למעשה, גם על סיפור האהבה ביניהם איננו יודעים כמעט דבר של ממש. המספרת אמנם ממעיטה בתיאורים צדדיים ובפרשנויות פסיכולוגיות ומנסה לדבוק בעובדות, אבל האמינות אינה נר לרגליה והרבה מהעובדות שהיא מספקת מתבררות בדיעבד כלא מדויקות. "מאז ומתמיד רחשתי כבוד מסוים לחצאי אמיתות, אולי מפני שאני עצמי הרביתי לספר שקרים על חיי", היא מסגירה ברגע של כנות.
אנחנו יודעים עליה מעט מאוד: היא סופרת בת 33, שמבלה את ימיה בבטלה חלקית. היא נוטה לדיכאון, שותה ומעשנת יותר מדי, ופעם בכמה שבועות היא מרשה לעצמה להסניף הרואין לאורך כל סוף השבוע. הוריה הלכו לעולמם - לא ברור בדיוק מתי, העובדה הזאת נתונה לגרסאות שונות, ופיסות המידע לא מסתדרות. בעוד חברותיה הפכו זה מכבר לאימהות, היא נותרה ללא ילדים - עובדה שמוזכרת כדרך אגב, אבל תיהפך למשמעותית כאשר יתברר שככל הנראה יש לה תוכנית בעניין ילודה, שמנוסחת מבעד למסכת הטעיות וחצאי דברים.
המשפטים של איתן מוקפדים להפליא, חמקניים להפליא. נראה כאילו היא בוררת את המילים שיקימו את המבנה המחורר והרעוע ביותר האפשרי. זה לא ספר מהסוג שמשאיר את הקוראים בתום הקריאה עם סיפור ברור, או עם דמות שאפשר "לקחת החוצה". זה טקסט מוּעד להתפוגגות, אשר הנוכחות המוחשית ביותר שהוא מותיר אחריו היא שובל אוורירי של מוזיקליות, שנשאר גם הרבה אחרי הקריאה.
החשד, מטבע הדברים, מצטבר לאט. לא רק החשד שלנו, הקוראים, במספרת: גם יחסי האהבה שהיא מתארת עם בן זוגה x מצטיירים, בסופו של דבר, יותר מכל דבר, כיחסים של חשד. היא מניחה ש־x עוקב אחרי צריכת האלכוהול והסיגריות שלה. אחרי הדיכאון שלה. היא מסתירה ממנו את שקיק הסמים שלה. היא כותבת על x מאחורי גבו, ללא ידיעתו, וכשהיא נכנסת להיריון לבסוף היא נמנעת מלספר לו על העובר הצומח בבטנה. "כשאנחנו משוחחים אני מרגישה כאילו עמדתי עירומה לפניו. גרוע מכך, כאילו מבטו יוכל לקלף ממני אט־אט את עורי. אין כל טעם לשקר לו", היא כותבת, בעוד היא משקרת לו בנוגע לדברים החשובים ביותר בחייה: הסמים, הכתיבה והעובר שבבטנה.
המספרת של "הצעקה" והמחברת שלו חולקות כמה פרטים אוטוביוגרפיים (אם כי החפיפה חלקית בלבד). בין השאר, כמו איתן, שהרומן הקודם שלה, "אהבה" (רסלינג, 2020), העמיד במרכזו דמות של נערת ליווי, גם המספרת של "הצעקה" הוציאה בעבר ספר על נערת ליווי שעורר, לדבריה, סנסציה. בקרבה האוטוביוגרפית הזאת עשוי היה להיות ממד מסוכן, שמערך השקרים של המספרת מגונן מפניו. כמספרת בלתי אמינה היא יכולה להרשות לעצמה להפריח אמירות שאילו היו נאמרות על ידי דמויות אמינות יותר - היו עשויות להיקרא כחושפניות במיוחד עבור המחברת.
הודות לחוסר האמינות שלה היא יכולה להרשות לעצמה, למשל, להתוודות שספרה הקודם, על נערת הליווי, היה פחות בדיוני מכפי שהציגה אותו. "הרומן הוצג כפרי דמיוני... משום שידעתי היטב שגורלו של טקסט בדיוני באקלים הספרותי של אותה העת ישפר עליו מגורלם של אוטוביוגרפיה או ממואר באותו נושא". זה לא משנה שבמקום אחר בספר היא תכריז על ההפך הגמור - שהיא עמלה במשך שנים על דמותה הפיקטיבית של גיבורת ספרה הראשון. חוסר האמינות שלה מקנה לה את החירות לשחרר מדי פעם אמירות, אמיתיות או לא, שבאקלים הספרותי של ימינו מסוכן מדי להשמיע גם מפי דמות בדיונית.
חוסר האמינות של המספרת ב"הצעקה" יכול להיקרא גם כתשובה ניצחת למהומה שהתעוררה סביב "אהבה" בזמנו, כשאיתן הואשמה בניכוס של חוויית הזנות, מפני שכתבה עליה מבלי שהבהירה אם ועד כמה התנסתה בה בפועל. אכן, יש משהו מגונה, וגם ממד של ניצול, בסופרים הכותבים על חוויותיהם של אנשי שוליים, שאין להם נגיעה אליהם אלא בדמיון (אנשי שוליים שחייהם, צריך להודות, כוללים הרבה יותר פוטנציאל דרמטי מאשר אלה שלהם).
אבל יש ממד אבסורדי בכך שטענת הניכוס הופנתה גם לכתיבה כמו זו של איתן ב"אהבה", שאחיזתה בחומרי המציאות של הדמות שלה רופפת מאוד, והטראומה שתוארה בה חרגה מהספציפיות של נסיבות מסוימות, שכן "אהבה" נכתב תוך מעבר מתעתע בין עובדות חלופיות ("הילדה היתה בת שש. כלומר שש־עשרה. עשרים ושש. כלומר היא לא היתה ילדה כבר") ובין ריאליה ובדיון (הגיבורה שלה קופצת מגובה שבע קומות וקמה להמשיך ללכת).
"הצעקה" יכול להיקרא כפיתוח וכהעמקה של אותה שאלה שהתחילה להתנסח ב"אהבה", על הדרך שבה אפשר לספר סיפור טראומטי כזה. אבל בעוד "אהבה" שיבש את הסיפור בגלוי ובמופגן, באמצעות מניפה גדולה, מנייריסטית לעיתים, של אמצעים ספרותיים, ב"הצעקה" הספק ביחס ליכולת לאחוז בדברים הרבה יותר שורשי. אף על פי שלאורך כל הספר המספרת היא אותה מספרת, והמשפטים שלה, בבידודם, נשמעים מתקבלים על הדעת, הסיפור שלה, ככל שהוא מתקדם, מתחיל להיקרא, למרבה האבסורד, כבדיון גמור.
למעשה, אפשר לקרוא את הספר הזה כולו כסיפור על קריאה של בדיון - על סוג היחסים שנרקמים בין סופרת הבדיון והקורא שלה, קורא x. יש הרבה רמזים לקריאה כזו של הספר: היא מספרת שהיא ו־x מבלים את ערביהם בהקראת סיפורים; שאין לה שום ידיעה ממשית עליו; שהם נפגשו אחרי שהוא קרא את ספרה. באותה תקופה, היא מספרת, היתה נפגשת עם חלק מקוראיה, ועם חלקם המשיכה למיטה. "בסופם של לילות משותפים עם קורא זה או אחר הרגשתי מרוקנת, כאילו הוּרדתי מנכסיי כולם", היא כותבת. הריקון מנכסי ההסוואה הספרותיים, שמאפיין את יחסיה עם x כקורא, הוא המקום שבו הקורא מתבלבל בין קריאה של הסופרת לקיום יחסי מין איתה. הקורא x מצפה מהסופרת שלו להתפשט בפניו אל ממדיה האוטוביוגרפיים, ולא מאפשר לה לשמר את המגננות הספרותיות ההכרחיות לה. היא משקרת לו, בורחת אל הבדיון. יכול להיות שהיא איבדה אותו, שהוא ילך לבלי שוב. ואז היא תכתוב עליו סיפור מאחורי גבו.
מעין איתן, "הצעקה", כתר, 70 עמ'
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו