בימים שבהם שוק הספרים כולו סובל משפע אינפלציוני ומכשלי תחרות קשים, ולהוצאות עצמאיות כמעט אין דריסת רגל בחנויות הספרים של שתי הרשתות הגדולות, המשבר לא פוסח על תחום ספרי הילדים, שבעבר נחשב בטוח יחסית - בין היתר בשל עלויות ההפקה העצומות של ספרים מאוירים (Picture books) והרגלי הקנייה השמרניים של ההורים, שלנוכח שפע ההיצע דבקים דווקא בקלאסי ובמוּכר.

"כדי להיכנס לתחום הזה חייבת להיות לך המון תשוקה לספרות ילדים", אומר אסף אזולאי מהוצאת "סֶשָׁת" שהחלה לפעול בתחילת השנה. "אבל אתה גם עלול למצוא את עצמך שבוי בקונספציות שיסתברו כשגויות. אנשים לפעמים חושבים שפתחתי הוצאה בתור הובי. בפועל מכרתי דירה והשקעתי בהוצאה את כל הרווח - יכול להיות שזה ייגמר בקטסטרופה כלכלית. לא נעים לי לקחת את זה בחשבון, אבל זאת אפשרות".

אזולאי, שלו עצמו אין ילדים, התוודע לתחום כשהיה מעורב במיזם שעסק בתכנים דיגיטליים לילדים. "ראיתי בעולם ספרים שהאסתטיקה שלהם שומטת לסתות, ולא מצאתי סיבה שהם לא יהיו גם בישראל". עד כה יצאו בהוצאה חמישה ספרים, שכל אחד מהם ראה אור בעברית ובערבית. "בעיני רוחי ראיתי שני ילדים, אחד דובר עברית ואחד דובר ערבית, שקוראים אותו ספר. עשיתי את זה למען השוויון. אולי זה מנותק מהמציאות, אבל חשבתי שאם הילדים יקראו אותם ספרים, אולי זה יגיע בהמשך לכדי דיאלוג".

אנחנו חיים בעולם של אובדן ההיררכיה, וזה אסון בעיניי, כי יש סטנדרטים וחייבים לנסות לעמוד בהם. תראי, ברגע שאנשים רואים את הספרים, כשהם מרגישים את הנייר, הם אומרים לי 'ברור מה אתה עושה פה'. לא חייבים לאהוב כל מה שסשת מוציאה, מספיק לי שאנשים ירצו לראות מה היא מוציאה. לשם אני רוצה להגיע"

כדי להשאיר לספרים את הניחוח של התרבויות מהן תורגמו, הוחלט למשל להשאיר בתרגום את השמות המקוריים של האנשים והמקומות. "אם מוזכרת בספר 'כיכר הדואומו' במילאנו, לא נשנה ל'כיכר המרכזית', ואם יש דודה בשם דְיוֹמירה, לא נשנה ל'דודה מירה'. ילדים צריכים להבין שיש בעולם ילדים שונים מהם. לא מזמן, בהקראה בחיפה לקבוצת ילדות ערביות, כשהסבירו להן שכיכר הדואומו היא באיטליה, שאלה אחת הילדות 'איפה? באנטליה?', כי את טורקיה היא הכירה, אבל את איטליה לא. מבחינתי אם היא תחזור הביתה ותשאל את ההורים שלה איפה זה איטליה, הספר לימד אותה משהו".

זה עובד כלכלית? ההדפסה בשתי שפות מכפילה את העלויות.
"נכון, אבל עוד לא הוכחתי לעצמי שזה חסר סיכוי. הרעיון הוא להביא ספרות ילדים יפהפייה לילדים דוברי עברית וערבית. אני יודע שלא אצליח בכל ספר שאוציא, אבל אני לא רוצה להיות פסימי. שאלתי בחנויות הפרטיות איך נמכרים ספרי סשת ביחס להוצאות אחרות, ואחת המוכרות אמרה 'אתה לא מבין שזאת סנסציה?'".
אתה מרגיש את זה בכיס, שזאת סנסציה?
"לא".

בינתיים המסקנה של אזולאי היא לא להנמיך את הסטנדרטים - להפך. "אני חושב שאם יש סיכוי, ולו קלוש, להצלחה כלכלית, זה רק בדרך הזאת, של שמירה על סטנדרטים גבוהים. רק אתמול אמרה לי מישהי 'אולי תגמיש את הסטנדרטים, תהיה יותר מסחרי', ואני אומר: אם אהפוך לשעטנז, זה לא יעבוד. זה יכול להצליח רק אם אבדל את עצמי, רק ככה אנשים יוכלו לשים לב להוצאה בתוך כל השפע, ולעקוב אחרי מה שהיא מוציאה".

אז זה לא שאתה מתעלם מהתנאים הכלכליים - להפך, אתה אומר שדווקא בתנאים כלכליים קשים כאלה יש הצדקה רק להוצאה שיש לה מובחנות אסתטית.
"כן, רק כך אני אוכל לשרוד. אחרת אף אחד לא יבין מה זה סשת - ולמה שיבינו? אנחנו חיים בעולם של אובדן ההיררכיה, וזה אסון בעיניי, כי יש סטנדרטים וחייבים לנסות לעמוד בהם. תראי, ברגע שאנשים רואים את הספרים, כשהם מרגישים את הנייר, הם אומרים לי 'ברור מה אתה עושה פה'. לא חייבים לאהוב כל מה שסשת מוציאה, מספיק לי שאנשים ירצו לראות מה היא מוציאה. לשם אני רוצה להגיע".

סיפורים לא מתנחמדים

גם אמיר שרפמן מהוצאת "פֶּה" הגיע לתחום מתוך רצון לפתוח בפני ילדים ישראלים עולמות תרבותיים לא מוכרים: ההוצאה שהקים לפני כארבע שנים עוסקת בתרגום של סיפורים עתיקים המועברים בעל פה.
אחרי שני ספרים שעוסקים בתרבות האינואיטית ("אסקימואית"), הספר השלישי עוסק בעמי הבלאקפוט (Blackfoot) שחיים בקנדה ובצפון ארה"ב, שאת סיפוריהם הוא שואב מתוך ספרים שהוציאו בני התרבות הילידית עצמה, ומעבד אותם תוך השוואה עם מקורות אנתרופולוגיים.
"אלה לא סיפורים קלאסים לילדים - הם לא מתנחמדים. אמנם סיננתי החוצה סיפורים שיש בהם אלימות קשה או מיניות בוטה, אבל הרבה פעמים מבוגרים קונים את הסיפורים עבור עצמם. למעשה, הספר הבא של ההוצאה מיועד למבוגרים, ועבורי יש בזה הקלה".

אז למה התחלת עם ספרי ילדים דווקא?
"חשבתי שתחום ספרי ילדים הוא יותר כלכלי. תכננתי לבנות קהל מילדים ואז לעבור למבוגרים, אבל זאת היתה בחירה אינטואיטיבית, או - אם נהיה פחות מחמיאים - בחירה שלא באה מהבנה עמוקה של השוק. יכול להיות שזאת היתה טעות, אבל אני מברך עליה כי היא גרמה לי להוסיף איורים שנתנו לספרים נראוּת יפה. עכשיו, כשאני מוציא ספר למבוגרים, אני מוסיף בו איורים".

"אם המוטיבציה שלי היתה כלכלית, סביר להניח שהייתי סוגר. עלות ההפקה ל־1,000 עותקים נעה סביב 30 אלף שקל, כך שהמכירות של ההדפסה הראשונה מיועדות בעיקר לכיסוי העלויות. אבל אני מקווה שלאורך זמן זה יוכל להיות כלכלי, יש לי אורך נשימה"

שרפמן נחשף לסיפורים הילידיים כשטייל עם משפחתו בצפון אמריקה במשך שנה. "עמדנו מול הטבע המדהים, והתחלנו לשאול איך המקום נראה לפני שהוא יושב על ידי מערביים. מצאתי ספר של סיפורים ילידיים, ומשם זה התגלגל. מאוד משך אותי עולמם של הציידים־לקטים שקדמו לתרבות החקלאית. תפיסת העולם שלהם היתה אנימיסטית - הם האמינו שהכוחות של האדם באים מתוך הקשר עם הטבע, שלאדם אין כוחות קסם מולדים, אלא הטבע הוא שיש בו כוחות".

לילדים ישראלים יש כלים להבין את העולם הזה?
"ילדים מאוד מוקסמים מהסיפורים האלה, הם בעצם הרבה יותר פתוחים מהמבוגרים. הרי בעיני ילד כל הדברים מוזרים, והסיפורים האלה לא הרבה יותר מוזרים מסיפורים אחרים. אני לא משנה יותר מדי את הסיפורים. בעיקר אני נותן להם מעטפת, הסבר קצר על התרבות, מילון מונחים בסוף.
"בהתחלה ניסיתי למצוא מאיירים מתוך התרבויות הילידיות, אבל זה היה מורכב, אז המאיירים הם ישראלים, אבל אנחנו עושים יחד מחקר ויזואלי כדי שהבגדים המצוירים יהיו מבוססים על מה שלבשו בפועל, והאיורים יהיו מושפעים מהאסתטיקה של התרבות הילידית".

גם הספרים של הוצאת פה, כמו אלה של סשת, לא נמכרים בחנויות הספרים של הרשתות, אלא בחנויות ספרים פרטיות, חנויות מוזיאונים, חנויות חפצי אמנות, ירידים של עבודות פרינט וכמובן באתר ההוצאה. "זה לא קל כשאתה לא יכול להגיע ל־80 אחוז מהשוק, שקונים ברשתות, אבל לא כלכלי עבורי למכור דרכן. כדי להיכנס לרשתות אצטרך לעבוד עם מפיץ, שירצה לקחת נתח גם מהספרים שנמכרים בחנויות הפרטיות, מה גם שהרשתות עובדות בקונסיגנציה (כלומר, הן לא קונות את הספרים אלא מחזירות למו"ל את המלאי שלא נמכר - ק"ד), ואני לא רוצה לקבל חזרה ספרים עם בלאי".

אפשר לשרוד ככה כלכלית?
"אם המוטיבציה שלי היתה כלכלית, סביר להניח שהייתי סוגר. עלות ההפקה ל־1,000 עותקים נעה סביב 30 אלף שקל, כך שהמכירות של ההדפסה הראשונה מיועדות בעיקר לכיסוי העלויות. אבל אני מקווה שלאורך זמן זה יוכל להיות כלכלי, יש לי אורך נשימה".

לעומת סשת ופֶּה, הספרים של הוצאת "דֹב", שהקימו חן לב־ארי ונדב שלו, דווקא מצליחים להיכנס לרשתות, אבל לדברי לב־ארי הם נשארים על המדפים ולא מגיעים לשולחנות במרכז החנות: "אם חושבים על זה בהיגיון, זה לא כל כך הגיוני להיכנס לשוק הזה", היא אומרת, "אבל אנחנו מקווים שלאט־לאט זה יכסה את עצמו. אנחנו לא פילנטרופים".

השניים פתחו את ההוצאה בזמן הקורונה. "הספר הראשון שהוצאנו היה תרגום של ספר באנגלית שהייתי מספרת לבן שלי, שהיום הוא בן 13, ושמרתי אותו לאורך השנים כי ידעתי שיום אחד ארצה לתרגם אותו. כשבקורונה התפנה לנו זמן, הבנתי שאני רוצה להוציא את הספר בעצמי ולא בהוצאה אחרת. ככה הוצאנו את 'העץ של פלצ'ר'. אחרי שפניתי להוצאה האנגלית כדי לקבל את הזכויות גיליתי שזאת סדרה מצליחה, ויש בה עוד ספרים, אז הוצאנו גם את 'פלצ'ר וחגיגת האביב'. כשאני מוציאה את הספר בעצמי אני יכולה להקפיד בין השאר שהאיורים יהיו בצבעים פסטליים ורגועים, שיתארו עולם רך שלא 'יפציץ' בקווי מתאר ובצבעים, כמו הספרים שאני גדלתי עליהם".

"תקבולים נמוכים מהחנויות"

גם אצל רינת פרימו מהוצאת "המבוך" נקודת המפנה היתה בקורונה - עד אז היא עבדה במשך 12 שנים כעורכת ב"ידיעות ספרים" ופרסמה בה את ספריה כסופרת ילדים. אלא שפרימו פנתה להקמת הוצאה קטנה דווקא מתוך שיקולים של כדאיות כלכלית. "ראיתי שהוצאות עצמאיות עברו את הקורונה בצורה יותר יצירתית, וזה כרסם בי. אנחנו לא יודעים מתי יקרה השינוי הגדול, ורוב הרכישות יהיו אונליין, אבל ההרגשה היא שזה הולך לשם, כי התקבולים מהחנויות נמוכים".

פרימו אומרת שהיא מצליחה להתפרנס יפה כהוצאה קטנה, בעיקר בתור סופרת שיכולה להרוויח יותר בזכות הקשר הישיר לצרכן, אלא שבניגוד להוצאות האחרות בכתבה היא לא מוציאה ספרים מאוירים לילדים קטנים, תחום שהוא לדבריה בעייתי כבר שנים בשל ההפקה היקרה ודפוסי הקנייה של ההורים, שקונים בעיקר קלאסיקות.

"מאוד קשה לפרוץ בשוק הזה ומאוד קשה ליצור קלאסיקה חדשה. אני מעדיפה ספרים לנוער צעיר, בגילים 12-8, שבהם הילדים עדיין קוראים. אחר כך, בגיל נוער, התחרות עם המכשירים הדיגיטליים כבר ניכרת יותר. אני מנסה להוציא ספרים שיהיו לילדים חוויה שהיא לא פחות מסעירה מהחוויה שהם מקבלים אצל היריבים הדיגיטליים של הספר.

"לפעמים אומרים 'אם הייתם רוצים להתפרנס לא הייתם הולכים לתחום של ספרים', אבל זה שטויות. הרבה קלאסיקות, לדוגמה 'נשים קטנות' ו'טרזן', נכתבו מתוך מוטיבציה של פרנסה. אפשר להתפרנס מספרים גם בהוצאות קטנות. אם בעבר הסופרים שהוציאו בהוצאה עצמית היו כאלה שלא התקבלו בהוצאות מובילות, היום גם סופרים וסופרות טובים ומצליחים עברו למודל ההוצאה העצמית".