כאשר היסטוריון ניגש לכתוב אוטוביוגרפיה, מובן מאליו שהתוצאה תגלם את השילוב בין הסיפור האישי לסיפור הכללי. אם מדובר בהיסטוריונית מומחית להיסטוריה ציונית כמו אניטה שפירא, שמניין שנותיה קרוב למניין שנות המדינה שהוקמה בידי התנועה הזאת, הרי הציפייה למקשה אחת, השוזרת את חיי הפרט במסכת האומה, מתחדדת ביתר שאת.
התוצאה, יש להודות, אינה אחידה. פרדוקסלי ככל שזה יישמע ביחס למישהי שמקצועה הוא לתאר תהליכים היסטוריים של קולקטיב, דווקא החלקים האישים של "ככה זה היה", אלה שבהם שפירא מסירה מעצמה את האחריות הכבדה של כתיבת היסטוריה של כולנו, מעוררים את העניין הגדול ביותר.
אולי ההסבר נעוץ בנימה הפשוטה והכנה שנושבת מהתיאורים האישיים, בניגוד לרגעים שבהם המחברת מנסה להפוך לקול הקיבוצי של המחנה הפוליטי שאותו הרבתה לחקור. ואולי פשוט כי הסיפור האישי של אניטה הקטנה - שנולדה בוורשה לפני השואה, ניצלה בנס אחרי שאמה מסרה אותה למנזר ואומצה בידי משפחה יהודית אחרת בתום המלחמה - כל כך נוגע ללב.
פתיחת הפרק הראשון, שבה הסצנה של ההיכרות שבסופה יוכרע אם הילדה הקטנה שנותרה לבדה בעולם תישאר אצל אמא רוזה ואבא בנו, אודים מוצלים אף הם ("האירוע המכונן", קוראת לה שפירא ספק ברצינות־ספק בחיוך, ואולי ברצינות המתובלת בחיוך), עומדת מול עיני הקורא ולא מרפה. היא חזקה ועוצמתית מעשרה כרכים של היסטוריה יבשה ומכל מחקר עב כרס.
גם בהמשך של "ככה זה היה" ההצצות לנפשה של שפירא מעניינות יותר מאשר הפרקים שבהם היא משתדלת לשמור על פאסון ולהציג חזות רשמית ומסויגת יותר.
עם זאת, מורגש שהכנות הזאת אינה קלה למחברת, והיא עצמה יודעת זאת. "יש אנשים שמשתפכים ויש אנשים מכונסים, שלא אוהבים להתחלק בחוויותיהם", מאבחנת שפירא, ומייד מודה שהיא שייכת לסוג השני. אף על פי כן, הרגשות מתחלקים לה פה ושם אפילו כאשר היא ניגשת לפרט את עיסוקיה המקצועיים, וטוב שכך. בלעדיהם הניווט בסבך הפוליטיקות הקטנות של החוגים, המרכיבים את הפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטת תל אביב, היה הופך מייגע מדי.
שפירא עומדת ארוכות על נסיבות הכתיבה של ספריה העיקריים ("המאבק הנכזב" שהוקדש למחקר על עבודה עברית; "ברל", הביוגרפיה של ברל כצנלסון; "אביב חלדו", הביוגרפיה של יגאל אלון, ועוד), צוללת אל הוויכוחים שליוו את הופעתם, לא חוסכת במוקשים שעליהם דרכה ופותחת צוהר קטן אל מלאכת היצירה הביוגרפית, שבדרך כלל נשארת רחוקה מעין הציבור. העמוד הראשון הוא לעולם הקשה ביותר לכתיבה, היא מכריזה, ולא שוכחת לדבר בשבחם של עמיתים ומרואיינים, אשר סייעו לה לצלוח את העמודים הראשונים, ואת אלה שבאו אחריהם.
עדויותיה, שנוגעות בעולמות שכבר נעלמו, נושאות ערך מיוחד. כזהו, למשל, סיפור הביקור של שפירא בפולין בשנת 1986, ותיאור של מגוון רגשות שחוותה כאשר ראתה לראשונה את המקום שבו נולדה ושממנו עלתה לישראל עשרות שנים לפני כן. "שמחתי לאידם של הפולנים", היא כותבת בישירות בלתי מצטדקת. "הדלות, העליבות, העזובה, השלטון הדכאני נראו בעיניי נקמה ראויה על האנטישמיות הפולנית".
לצד זאת, דווקא ההתרשמות שלה מן המגעים עם הפולנים, אינטלקטואלים וסתם אנשים מן השורה, חושפת תחושות שונות לחלוטין כלפי ישראל. מילא האינטלקטואלים (את יחסם החיובי כלפי המדינה היהודית היא מייחסת להתנגדותם לממשל הקומוניסטי של ירוזלסקי, אשר החרים את ישראל בהוראת מוסקבה), אבל גם אזרחים רגילים מצאו, לדברי שפירא, דרך מעניינת להביע את אהדתם: זמן קצר לפני כן התנקש איש המוסד בפעיל של פת"ח בוורשה, ואנשים הצביעו בהנאה על הלובי של מלון סמוך כמקום ההתנקשות והתפעלו מהביצוע ה"נקי" שלה.
באותה הזדמנות קבוצת הישראלים שלה ביקרה גם במחנות ההשמדה, הרבה לפני שמסעות מן הסוג הזה הפכו לדבר שבשגרה. משום מה, בבואה להיזכר בכך, שפירא מקמצת במילים ורק מזכירה שהקימה "חומה בצורה מפני היסחפות רגשית". החומה הזאת ככל הנראה נסדקה בעת שהנוכחים סיימו את אחד הטקסים בשירת "התקווה". גשם דק של קרח ירד עליהם, רוח מקפיאת עצמות שרקה, והגרונות נחנקו. "זו היתה 'התקווה' המרגשת ביותר ששרתי אי פעם", כותבת שפירא.
כטבען של לא מעט אוטוביוגרפיות, שפירא לא מצליחה להימנע מאפולוגטיקה מיותרת ומכבידה, במיוחד בפרקים המוקדשים לפעילותה הציבורית, אשר היתה תמיד בשר מבשרה של תנועת העבודה (ואף הוצעו לה כמה פעמים מינויים פוליטיים לרשימה לכנסת ולתפקיד שגרירה במוסקבה). הדברים מגיעים לשיא בעמודים העוסקים בשנים שבהן יזמה את ההקמה של מרכז רבין ועמדה בראשו. יש תחושה שבמקום לגולל את הסיפור המלא של המיזם הזה, שמבקריו ראו בו חלק מפוליטיזציה של הנצחת רבין ואף גלגל הצלה פוליטי של השמאל המתנוון ומקור נוסף של תקציבים ומשרות עבור "אנשי שלומנו", שפירא מבקשת להלבין את תדמיתו הבעייתית, או לכל הפחות להסביר שבעת כהונתה הדברים לא היו רעים כל כך.
הבקיאים באמנות הקריאה בין השורות ימצאו הדים למצב האמיתי ששרר בו. "מעולם לא השתייכתי לפמליית המעריצות שליוותה את לאה רבין", משחררת המחברת רמז דק למחפשי רמזים. אחרים פשוט ידלגו על העמודים העוסקים במרכז, בחיפוש מחודש אחרי כנות.
זו, אגב, תימצא שוב לקראת סוף הספר, כאשר שפירא מסבירה מדוע היא אוהבת היסטוריה, וההסבר שלה לא יכול שלא לעורר סימפתיה מיידית: "דרך הסיפור ההיסטורי אני חיה חיים של אחרים, תפארת שלא היתה לי, הרפתקאות שלא קרו לי, מסירות נפש עד כלות שלא ניחנתי בה. חיי לא היו עשירים בהרפתקאות, בדרמות שוברות לב. ההיסטוריה היא שמאפשרת לי להפליג לעולמות נשגבים בהרבה".
אניטה שפירא / ככה זה היה, עם עובד, 168 עמ'
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו