הניסיון להלביש על משחק הכדורגל מטענים פוליטיים כאלה ואחרים אינו חדש - לא בתחום האקדמי ולא בתחום הספרותי. הכדורגל, אשר מהווה בהרבה מקרים סיסמוגרף מדויק לתהליכים חברתיים כאלה ואחרים, משמש לא אחת כמתלה לתיאוריות אקדמיות, אשר מנסות להפוך את המשחק עצמו למשהו שהוא מעבר לספורט נטו.
במדף הספרים הישראלי חקר הספורט נמצא בשוליים, ומנהל מאבק כדי להיכנס אל מתחת לכנפי המיינסטרים. לכן, כל הופעה של ספר היא אירוע משמח עבור חלק מקהל אוהבי הכדורגל שמושפע רבות מהתרבות האירופית, שבה ספרות בפרט ותרבות בכלל הם חלק מהאהבה למשחק ומהתעשייה הסובבת אותו.
אצלנו, אף ששר הספורט והתרבות חד הם, אין כמעט קשר בין ספורט לתרבות אלא להפך - לעיתים נדמה שהשניים נמצאים בשני קצוות מנוגדים בתוך הזירה שבה הם פועלים. מה בין ארגון "לה פמיליה" ללהקת "בת שבע"? ועם זאת, הספר "עומדים בשער" זכה לתמיכה מהמשרד, ועל כך אפשר בהחלט לשמוח. אם רוצים לייצר פה תרבות ספורטיבית, זהו בדיוק סוג הפעולות העוזרות בכך.
הפעם בחר המחבר, ד"ר עומר עינב מאוניברסיטת תל אביב ומנהל פורום חוקרי המנדט בישראל, לקחת את הקורא הישראלי אל עבר ההיסטוריה המוקדמת של הכדורגל המקומי, ובחן את השנים 1948-1917 מבעד לעיניו של המשחק היפה בתבל. כמו תמיד, כשמדובר בספרים מהסוג הזה בישראל, מדובר בעבודה אקדמית שקיבלה אדפטציה ספרותית. ראינו זאת בעבר בספרים של ד"ר אמיר בן פורת, בפרויקטים שונים של פרופ' משה צימרמן ועוד חוקרים שניצלו את עבודתם האקדמית כדי לקרוץ לעולם הספרותי.
גם במקרה של עינב קשה שלא לשים לב לכתיבה האקדמית הקלאסית, זאת שאינה זורמת כעלילה ספרותית אלא מוצגת מההתחלה כעבודה אקדמית גרידא, עם שאלה מחקרית ותשובה שמגיעה מייד בפרק שלאחריה. עינב נערך בספר זה על ידי אלי שאלתיאל, שלא תהיה זו הגזמה להוסיף לצד שמו את התיאור "מיתולוגי" בכל הקשור לעריכה ספרותית היסטורית בישראל. העניין הוא שגם שאלתיאל עצמו הוא איש אקדמיה, ולכן לא הצליח להרחיב את היריעה ולנסות לייצר מוצר ספרותי שלא נאחז בדידקטיות, המשעממת לעיתים על אף הנושא הכל כך מעניין.
בנו של שאלתיאל, אורי, היה עורך ספורט בעברו, ואולי דווקא נגיעה של עורך ספורטיבי היתה מקנה לספר נופך כבד פחות, שמצליח לפרוץ את קירות האוניברסיטה הכופים חוקים נוקשים. אולי הוא היה מצליח לזמן לקריאה חובבי כדורגל מכל הגזרות, ולא רק קבוצה מצומצמת שקרוב לוודאי תיחשף לספר.
אף שבעבר חוקרים כמו ד"ר חגי חריף עסקו בהיסטוריה של הספורט לפני ובסמוך לקום המדינה, עינב מצליח לייצר תמונה מהימנה ומרתקת של הניסיון הכושל של הבריטים להשתמש בכדורגל כגשר בתוך המקום הסבוך שאליו נקלעו. הניסיון להפוך את הכדורגל לכזה המאחד בין היישוב היהודי לבין התושבים הערבים הנשלטים על ידי הבריטים, הוא ניסיון שעינב רומז לנו כל הזמן כיצד יסתיים: בכישלון צורב. הסכסוך, שאת פצעיו אנחנו מלקקים מדי יום, לא יכול היה לבוא על פתרונו דרך משחק כדורגל (אף שספרו הבדיוני של איתי מאירסון "מלחמת 90 הדקות", שראה אור בשנת 2008, הציע בדיוק את זה: משחק כדורגל שיכריע את הסכסוך הישראלי־פלשתיני).
אבל הטענה המרכזית של עינב היא שאף אחד מהצדדים לא באמת ניסה להשתמש בכדורגל כגשר בין העמים. וגם אם למראית עין היה נדמה שכל הצדדים כן מעוניינים לשחק זה מול זה, הרי לא היתה זו השתדלות רצינית: הבריטים הבינו שהמקום הזה חסר תקנה והיו עסוקים ברבות השנים בקריסתה של האימפריה שלהם, היהודים לא ראו בערבים פרטנרים אמיתיים, והערבים - שהבינו שהכדורגל יכול לשמש גם סמן לאומי - לא הסכימו לשמש עלי התאנה של עסקנות הכדורגל היהודית. הכדורגל, כאמור, היה רק סימפטום למחלה הכואבת המלווה אותנו עד היום.
אחד המקרים המעניינים שבהם עוסק הספר הוא הספורט הירושלמי. הבריטים ניסו לעשות טוב ולייצר פעילות ספורטיבית שתאחד בין יהודים וערבים, וכמובן תאפשר לבריטים לשחק יחד עימם בכדורגל. בפועל, הדבר הוביל להיעלמותו של הספורט הירושלמי ולהעברת מרכז הפעילות שלו לתל אביב, שם היריבות האמיתית בין הפועל למכבי החלה לתפוס את מקומה. ככל שחלף הזמן, השנאה הזו הלכה וגברה ביתר שאת על השנאה לערבים או לבריטיים - וייתכן שהמשפט הזה עדיין רלוונטי גם לימינו אנו.
תל אביב לקחה על עצמה את הניסיון להפוך את הכדורגל למקום שבו ניתן מצד אחד להתמקצע, ומאידך להפוך את הספורט לכזה שדרכו ניתן להעביר אידיאולוגיות, השקפות עולם וזהות אישית. הסכסוך הפוליטי והבעיות הפנים־ארציות היו לעיתים רק רקע למה שהיה חשוב באמת בעיני עסקני התקופה: השליטה בכדורגל המקומי.
עינב מבקש להוכיח שבסופו של דבר, הכדורגל שנשאר כאן בזכות הבריטים כספורט הלאומי - אף שרמתו רחוקה שנות אור מזה המשוחק בממלכה - יכול היה לחולל שינוי כזה או אחר במסלול ההתנגשות הבלתי נמנע בין יושבי הארץ. אבל הבריטים, כאמור, התייאשו טוטאלית מהארץ הזאת, והלכו ללקק את הפצעים שלהם מעבר לים. הרעיון הנכון שלהם קרס עוד בשלב ההתחלתי. מלבד אהבת המשחק והחדרתו כבר 74 שנה כמעט לכל בית בישראל, הוא לא הצליח לגשר על שום פער, והגזענות בכדורגל הישראלי היא עניין שבשגרה במגרשים המקומיים, לצערנו הרב.
ואולי הניסיון לכפות על המשחק עוד תפקיד מלבד זה הראשוני - המשחקי והילדותי במובן החיובי של המילה - הוא זה שמראש נועד לכישלון. בכלים המועטים שהיו לבריטים, במצב הרוח הלאומי בקרב היישוב היהודי שעסוק היה בהישרדות היומיומית ובהבנה הפלשתינית שמה שהיה כבר לא יהיה עוד - כולם בסך הכל רצו את הכדורגל כאסקפיזם נוח, כפי שהוא ממשיך לשמש ברחבי העולם גם בשנת 2022.
האמצעים הדלים, העובדה שהיה, כפי שמציין עינב, הדבר היחיד שנגיש לכל שכבות האוכלוסייה ובכל המקומות בניגוד לשאר הפעילויות החברתיות, הוא זה שהעניק לו את קסמו. על אף כל מה שעבר על המקום הזה במאה השנה האחרונות שמשחקים בו כדורגל, בסוף הכדור תמיד המשיך וימשיך להתגלגל. ובזה כוחו.
עומר עינב / עומדים בשער - כדורגל ויחסי יהודים וערבים בא"י-פלסטין, 1948-1917,
הוצאת עם עובד, 416 עמ'
