השעות המוקדמות של 7 באוקטובר בחייו של ארתור אסבג לא היו שונות מאלה של הישראלי הממוצע. שיחת טלפון מבנו שחי בישראל ומתגורר בתל אביב העירה אותו בבוקר, והביאה אותו לשבת שעות ארוכות מול מסך הטלוויזיה מזועזע והמום, ולקום מהספה רק ב־20:00 בערב.
הוא אמנם חי בצרפת, אבל כיהודי גם הוא חווה את קשת הרגשות השלמה שחוו בני עמו היושבים בציון. ההבדל בינו לבינם הוא שלו יש פלטפורמה שבועית להפיץ בה את דבר הטבח, לדון במלחמה ולהמשיך לפמפם בתודעה הציבורית האירופית את אירועי אותו יום.
הוא עושה זאת במסגרת התוכנית השבועית שלו בטלוויזיה הצרפתית, שזוכה לשיעורי צפייה גבוהים ושהפכה אותו לאחד מאנשי הטלוויזיה המצליחים והמפורסמים בארצו. הכוח התדמיתי והכלכלי שצבר הביא אותו להגות את "אני לא רוצה לשכוח" - תערוכה שאצרה מרי שק, המוצגת במוזיאון תל אביב החל מאתמול ועד 14 בדצמבר.
התערוכה מציינת שנה לאירועי 7 באוקטובר. מדובר ביצירות שאספו ארתור ובת זוגו מראווה (דוגמנית, זמרת ודמות מוכרת גם היא בצרפת), במטרה להעלות את המודעות לזוועות הטבח - במיוחד נוכח התגובות שעימן הוא נאלץ להתמודד בארץ מגוריו.
"אני אספן אמנות כבר 35 שנה", הוא אומר, "ובימים שאחרי 7 באוקטובר התמודדתי מול הכחשה מוחלטת של כל מה שקרה. אנשים אמרו לי שמדובר בשקרים, אמרו שישראל בעצמה הרגה את באי הנובה. שבועיים מאוחר יותר, במגזין האמנות 'ארט פורם' פורסמה עצומה נגד ישראל, ובמיוחד נגד הסצנה האמנותית שלה, ש־8,000 אמנים אירופאים חתמו עליה.
"אני נותרתי פעור פה, בעיקר כי האמנים הישראלים לרוב מזוהים יותר עם השמאל. זה הוביל אותי לחשוב על דרך שבה נוכל לחשוף בפני כולם את האמת של מה שקרה, ולהסביר את תחושת הפחד, הזעם, המתח והעצבות. אמרתי לעצמי - אמנים, באמנות שלהם, אף פעם לא משקרים".
אחרי שהחל לרכוש מכספו יצירות מאמנים ישראלים רק כדי לספק להם פרנסה, התערוכה החלה להירקם בראשו. "אני לא רוצה לשכוח" מציגה פרשנות אמנותית לאסון אוקטובר. חלק מהאמנים המשתתפים בה עושים זאת באופן מפורש, בוטה וישיר, בעוד אחרים מתייחסים אליו במרומז בלבד.
עם משתתפיה ניתן למנות שמות כמו ניר הוד, שי אזולאי, מיכל רובנר, גדעון רובין, יפעת בצלאל, מרים כבסה, סיגלית לנדאו ורבים אחרים. את חלקם אסבג לא הכיר ממש, ולכן הוא נאלץ לפנות אליהם בדרכים לא לגמרי קונבנציונליות בתחום, במטרה לגייס אותם לפרויקט.
"היו אמנים שלא ידעתי איך להגיע אליהם, אז פשוט כתבתי להם באינסטגרם ואמרתי שאני רוצה לקנות מהם יצירה לבחירתם", הוא מספר. "הם חשבו לעצמם: 'מי זה המשוגע הזה? לא רק שהוא לא עושה מו"מ על המחיר, אלא הוא גם לא רוצה לבחור את היצירה'. רציתי שהם יבחרו בעצמם את מה שהם רוצים להציג על מה שהם חשו ועדיין חשים בעקבות האירועים".
כיהודי באירופה, האם אתה חרד לביטחונך האישי עכשיו?
"כן, יש סביבי אבטחה 24 שעות ביממה, וגם סביב משפחתי. באופן נורמלי, היית מצפה שאחרי מה שקרה היהודים יזכו לחיבוק ולתמיכה, אבל במקום זה מספר מקרי האנטישמיות זינק ב־1,000%. מדי שבוע אני מביא לתוכנית שלי משפחות חטופים. כולם יודעים שאני תומך ישראל, ושאני כל הזמן מזכיר בטלוויזיה את מה שעובר על הקהילה היהודית, ולכן אני מקבל המון איומים. פוליטיקאים ומשפיענים קראו להחרים את התוכנית שלי, אבל הרייטינג שלי רק עלה מאז ב־%20".
כרגע התערוכה בישראל מוצגת בפני קהל של משוכנעים.
"נכון, אבל אנחנו רוצים לקחת את התערוכה הזו לפריז, אולי ללונדון, לברלין ולניו יורק. בינתיים אני מביא לישראל אנשי תקשורת זרה, שיחזו בה וישובו לארצותיהם עם רשמים".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו