לשבור את מעגל העוני

כמעט כל האזרחים בשכבות החלשות בישראל אינם ממוגנים וגם אינם נכללים בתוכניות פינוי בינוי כמו תושבי המרכז, משום שחלק לא מבוטל מהם גרים בפריפריה הדרומית או הצפונית. הפזמון ידוע: ערך הקרקע נמוך ביותר ולכן אין ליזמים כדאיות כלכלית להשקיע במקומות אלו. אבל איפה המדינה? 

אם רוצים להבין מאיפה מתחיל המחדל, צריך להביט תחילה על נתוני הדיור הציבורי בישראל, המהווה 2% בלבד מסך הדיור במדינה, לעומת 12% באירופה.

קחו לדוגמה את רחל (שם בדוי) מחולון, אם חד הורית לארבעה הממתינה לדיור ציבורי וגרה כיום בדירה שכורה הרוסה עם דליפות מים. בעל הבית מאיים תכופות לפנות אותה ואת ילדיה כי אין לה מספיק כסף לשלם לשכירות ובין היתר היא נאלצת לוותר על שיעורים וחוגים לילדים ולעיתים גם על מזון כדי לשרוד.

במצב הנוכחי אין לה סיכוי לצאת ממעגל העוני כי היא צריכה לטפל בילדים והתור לדיור ציבורי בחולון רק גדל כי לא קונים או בונים בעיר דירות ציבוריות כלל.

"שניים מהילדים שלי על הרצף האוטיסטי ואני ממתינה לדיור ציבורי כבר חמש שנים", מספרת רחל, "המלחמה החמירה את המצב כי הגרוש שלי איבד את עבודתו ואפילו מזונות אני כבר לא מקבלת ממנו. הגיע לפה מפקח ממשרד השיכון ואמר שהדירה השכורה שאני גרה בה לא ראויה למגורים. אני לא מצליחה לקנות אוכל ולשלם חשמל ונאלצת להוציא את כל כספי על שכירות של דירה הרוסה".

הוצאות חסרות פרופורציה

נדמה שעל העוני בישראל כמעט ולא מדברים. מצוקותיהם של המילואימניקים, הזוגות הצעירים, המפוטרים והחל"תים עוברים טוב יותר מסך. העוני לא מספיק פוטוגני וגם כך המצב מדכא, אז למה להוסיף? וכך יוצא שבלי תשומת לב יתרה, תקציבים או תוכניות ממשלתיות, מנסים תמיד לטאטא את הנושא מתחת לשטיח.

בימים האחרונים פורסם דו"ח העוני של הביטוח הלאומי ושל ארגון לתת. שנה אחרי שנה מתפרסמים דו"חות חשובים אלו החושפים נתונים קשים, אבל למרבה הצער הם אינם מציגים פתרונות אמיתיים ונשכחים די מהר. אירועי 7 באוקטובר צפויים להביא להחרפה משמעותית בממדי העוני, וכדי שנוכל בשנים הבאות להתמודד באופן יעיל וממוקד עם מכת המדינה זו, יש צורך אמיתי לבודד את הגורמים לה ולטפל בשורש הבעיה.

אם בעבר סברו שהעוני הוא נחלתם הבלעדית של מובטלים, הרי שכיום כבר ברור שעבודה בישראל לא מוציאה בהכרח ממעגל העוני. בישראל ההוצאות הגבוהות לא עומדות בהלימה עם רמת השכר ופוגעות ביכולת של חלק גדול מהאנשים העובדים לחיות בכבוד וברווחה ולכן, במקום לחלק צדקה ונדבות חייבת הממשלה לטפל בהוצאות הלא פרופורציונליות האלה.

דיור הוא בהחלט אחד מהגורמים המרכזיים להתדרדרות לעוני, מאחר ומדובר בהוצאה הגדולה ביותר של משקי הבית בישראל. בין אם מדובר בשכירות או בתשלום משכנתא, אנשים שהם לא בעלי דירות (חייב משכנתא אינו נחשב לכזה) נאלצים להוציא חלק נכבד וגדול מדי מהמשכורת שלהם על דיור. הוצאה זאת הופכת רבים לעניים בכל הקשור להוצאות אחרות כמו מזון, תרופות, חינוך ורווחה.

בעוד שבעולם נהוג לדבר על דיור בר השגה, שמחירו לא עולה על 30% מהשכר החופשי הממוצע, בישראל ההוצאות על דיור בקרב משפחות עובדות ממעמד הביניים (עשירונים 7-3) עומדות על 35%-60% מהשכר. בקרב שלושת העשירונים הנמוכים ההוצאה הרבה יותר גבוהה ומגיעה ל-60%-70% מההכנסה החופשית - הוצאה שמותירה משפחות רבות ללא משאבים עבור צרכים בסיסיים. 

אפילו לא בחצי הדרך

מאז תחילת המלחמה חלה החמרה במצבם של אלו שגם כך מתקשים לעמוד בתשלומים השוטפים, והשבוע הכריז בנק ישראל על עלייה מדאיגה במספר המשפחות שדחו את תשלומי המשכנתא. בנוסף, יותר מחצי מיליארד שקלים נוספו לכספים בחדלות פירעון עקב חוסר יכולת של משפחות לעמוד בתשלומים.

ב-2016, כאשר הוועדה למלחמה בעוני פרסמה את מסקנותיה, היא הראתה שהוצאות הדיור הן אחד הגורמים המרכזיים לעוני, ואף הציעה להרחיב בצורה משמעותית את נתח הדיור הציבורי. הוועדה בחנה מאות מקרים, ובמסקנותיה העלתה כי 40% מהמשפחות שזכו לדיור ציבורי לא נזקקו עוד לשירותי רווחה ויצאו מהמעגל האכזרי של עוני רב דורי. הקו האדום מבחינת מספר דירות ציבוריות, לשיטתם של חברי הוועדה, צריך לעמוד על 110,000, אבל מאז ועד היום לא נעשה למרבה הצער דבר, וכיום יש בישראל פחות מ-48,000 דירות ציבוריות – אפילו לא מחצית מהמלצת הוועדה.

כמו כן המליצה הוועדה על עלייה משמעותי בתשלומי הסיוע בשכר דירה והצמדתם למחירי השוק. למרבה הצער גם מהמלצה זאת הממשלה התעלמה, ולכן עשרות אלפי משפחות עניות מקבלות סיוע בשכר דירה של 1200,700 שקלים שמסייע יותר לבעלי הדירות המעלים מחירים מאשר לחסרי הדירה.

מעבר לכך התפרסמו דו"חות רבים של מבקר המדינה, של רשות המחקר של הכנסת ושל עמותות שונות שהצביעו על כך שההשקעה של המדינה באופן כללי בסיוע בדיור היא נמוכה מאוד ביחס לעולם, ועוד יותר נמוכה כאשר מדובר באוכלוסיות נזקקות.

יו"ר פורום הדיור הציבורי, דני גיגי, מסכם: "היום יותר מתמיד, כשעשרות אלפי משפחות נעקרו מבתיהן וכשצפויים קיצוצים בתקציבי הרווחה, חשוב שהציבור ידרוש תוכנית חדשה אשר תחזק את מעמד הביניים שעלול להתדרדר לעוני. תוכנית כזו צריכה לכלול בתוכה גם טיפול משמעותי בכל נושא העוני שעולה בדו"חות שנה אחרי שנה, כשבמוקד טיפול בהוצאה הכי גדולה של משקי הבית בישראל – הדיור".