שיר אהבה בדואי: מסע בערבות הקפה הקדום

תשאלו מסביב מאיפה מגיע הקפה שלגמתם לפני כמה דקות. "דרום אמריקה", תענה חוכמת ההמונים. ברזיל, קולומביה, הונדורס, חלק אולי יידעו לספר על המזרח הרחוק - וייטנאם, אינדונזיה, הודו.

צודקים, אלו יצרניות הקפה הגדולות בעולם כיום. אך אם מעמיקים מעבר לבוץ שבתחתית מתגלה שבמקרה הזה להצלחה הענקית של הקפה בעולם יש בעיקר אימהות חורגות ומעט אבות נעלמים. נכון, יש מלחמות מיתולוגיות על המקום הראשון, אבל אין ספק שקפה, אחד המשקאות הנצרכים ביותר בעולם, הוא המצאה ערבית. מחצי האי ערב.

"מה פתאום", נזעקים האתיופים, הקפה זה בכלל הסיפור של רועה עיזים בשם קלדי, שאם נעשה ממוצע מכל האגדות עליו מתקבל סיפור כזה: יום אחד ראה הרועה את העיזים שלו נלהבות ורוקדות משמחה, לאחר שאכלו פירות מוזרים. קלדי התקנא, החליט לאכול גם כן, וגם גופו התמלא שמחה נמרצת. נלהב, הוא לקח את הפירות המוזרים אל איש הדת המקומי. נאמן למסורת ההתנגדות הדתית לכל דבר חדש, איש הדת זרק את הפירות בשאט נפש אל האש. הריח שעלה מן הלהבות כשזרעי הפרי נחרכו שיגע את הרועה. הוא הושיט ידיים אל האש, לקח את הזרעים, טחן, הוסיף מים חמים, וכך נולדה כוס הקפה הראשונה בעולם.

עד כאן אגדה, ומכאן - מלחמת גרסאות ותבלינים. החל מהמאה ה־10 ואילך יש תיעוד שהקפה נדד אל מעבר לים האדום והגיע לתימן, שם טופח ושוכלל כמשקה מעורר בצירוף תבלינים מקומיים כמו חווייג', או הל בערב הסעודית. שם הוא קיבל את שמו המקורי - קהווה, ומשם הקול קרא לנדוד, לנדוד.

חכמי דת סוּפים השתמשו בקפה כחלק מהפולחן הדתי, כדי לצום ולהישאר ערים כל הלילה. כשהעות'מאנים כבשו את תימן הם נדלקו מהמשקה המעורר, ועוד הרבה לפני ההיפסטרים הוסיפו לו את הקאימק - שומן החלב, שילוב שהמריץ את החיילים להילחם. כמה חיילים עות'מאנים שנפלו בשבי גילו את הסוד הצבאי לשוביהם האירופאים, וכך נדד הקפה לאירופה. שם, בשל מוצאו, נחשב לעיתים משקה השטן, ומתחרה מסוכן לבירה המסורתית.

כמה זרעים שהוברחו מתימן הגיעו לקולוניות האירופיות בדרום אמריקה ובמזרח הרחוק. אותם זרעים הם הבסיס לזן המכונה ערביקה. משם - הכל היסטוריה והיסטריה של פולים ואדי אספרסו, ועוד גרסאות ואגדות ושלל המצאות משונות.

בין סעודיה לנגב

אבל אם באותנטיות עסקינן, סביר להניח שהקפה הבדואי קרוב יותר לקפה שהיה נפוץ בחצי האי ערב בטרם יצא לעולם. לגרסה הבסיסית ביותר קוראים הבדואים "סאדה". הפירוש המילולי - מר. ולאחר טעימת כמה עשרות אצבעוני קפה, השם הולם מאוד - הוא אכן מר.

"קפה ערבי זה לא קפה טורקי. אי אפשר לעשות אותו בוץ, הגרגירים לא יורדים", מסביר לי קאיד אבו לטיף, שחקן ומנהל אמנותי בתיאטרון "אלימאמה", מרצה ומדריך סיורי אוכל ברהט, בעת ביקורי בעיר.

"בניגוד לפולים השחורים, הפולים הירוקים לא מתקלקלים. הבדואים במדבר היו לוקחים כאמשי, חופן, וקולים אותו במחבת עד שהוא נשרף. ומי שהיה מכין היה טוחן את הפולים השרופים במכתש ועלי, עושה את המקצב של הדחייה, כמו הריקוד. עד שכל זה נהיה אבק, וככה שומעים במדבר הפתוח את דפיקות העלי במכתש למרחקים. העובדה שזה נכתש במקצב היתה כמו הזמנה לאנשים, הודעה שמישהו מכין קפה, והם הולכים אל מקור המקצב. עצם טחינת הקפה זו הזמנה למפגש באמצע המדבר".

זה לא מזכיר לך את נוודי המדבר מהספר "חולית", שדופקים באדמת המדבר כדי לזמן את "שייח' חולוד"?

"בול", הוא צוחק. אך גם מבלי ללכת לעולמות המדע הבדיוני מתברר שהקפה הבדואי המסורתי לא קופא על תבליניו. "היום", אומר קאיד, "כבר יש גרסת קפה עם תבלין חדש. בזכות טיקטוק התחילה להגיע לנגב גרסה חדשה של קפה מסעודיה - קפה לבן עם תוספת של זעפרן".

לשתות מבלי לפחד

החברה הבדואית עוברת שינוי גדול. בין היתר, ניתן לראותו בפריחה של בתי קפה ממינים שונים ומשונים, כפי שראיתי במסע הזה. אגב, מעניין לראות שבכל פעם שבה המסורת נמצאת במאבק מול המודרנה הדוברים הבדואים השונים מתייחסים אל ההתקדמות לעבר הישראליות כ"השתכנזות". לכן, בהתאמה, פניתי אל האשכנזי האותנטי של רהט עם התהייה מה יקרה לסאדה המסורתי.

"אל דאגה, קפה הוא דבר כל כך בסיסי בחברה הבדואית", אומר דניאל אלטר. "בכל מקום שבו תלך, אפילו בחנות בגדים, יגישו לך את הסאדה. זה לא ייעלם". על פעילותו התרבותית ברהט הוא מוסיף: "הפקתי עשרות פסטיבלים בחיי, והחיים אחרי הפסטיבל אף פעם לא נראו כמו החיים לפניו. זה משפיע על התרבות, על האמנות ועל כל החברה. רצינו לערב קהלים יהודיים וערביים, שיתחברו ויבקרו זה אצל זה.

"כשהתחלתי לעבוד בפריפריה הצעתי שנעשה פסטיבל קפה ומוזיקה ברהט, כדי להרחיב את הקשר בין הקהילות השונות. הקמנו אוהל אחווה. ישבנו ודיברנו - בדואים ויהודים. אני מודה ומתוודה שאת הרעיון הזה גנבתי מעצמי, לאחר שהפקתי את פסטיבל הזית בצפון. אבל כאן, בדרום, מה שמייחד את הכל וקושר את הכל - זה הקפה".

ביום־יום אלטר הוא יועץ אסטרטגי לתרבות ולאמנות. אך בלילה־לילה הוא מפיק את פסטיבל הקפה השנתי ועוד שלל אירועים ברהט. "גם בפסטיבל הקולנוע שאנחנו עושים עכשיו הדבר הראשון שאנחנו דואגים לו זה הסאדה".

ועם מה מגישים אותו - בקלאווה? כנאפה?

עליזה עבד אלקדר, ממארגנות פסטיבל הקפה: "כנאפה זה לא ממש של בדואים, לבדואים לא היה מתוק. פעם היו מגישים את הסאדה עם תמר, שזה יכול לסמל גם אבל, או עם עוגיות סולת עם מעמול תמר, אבל היום זה השתנה לגמרי. ההתערבבות עם הערבים מהצפון, תוכניות הבישול והאפייה והאינטרנט - היום כולם רוצים מתוק ליד, נהיינו אשכנזים. פעם הייתי באה לאמא שלי ודבר ראשון עושה קפה, והיינו כותשים תבלינים במכתש ועלי. היום הכל חשמלי".

בכניסה למתנ"ס ברהט מתנהל כנס נגישות וסביבה תומכת. העובדים עומדים בחוץ, מחכים שאנשי משרד המשפטים יגיעו מירושלים. ביניהם עומדת אחלאם אבו יחיא, ובידה כוס קפה גדולה במיוחד: "בשבילי לשתות קפה - זה רק נס. זה באמת מרגיע אותי. תמיד בשעה 10, ואחר כך עוד כמה פעמים. בשביל הכיף, לשבת לבד או עם חברה בלי שאף אחד יציק לנו - אני נוסעת לבית קפה בבאר שבע. אני הכי אוהבת לשתות קפה נמס, אבל גם לאטה ואספרסו חזק זה בסדר, ואין לנו מה להתבייש מול הטורקים. הייתי באיסטנבול שבוע - ואף קפה לא היה לי טעים! הכי טעים זה הנס קפה של ישראל".

בהיכל התרבות החדש שבעיר, על המדרגות בחוץ, אברהים אלעוברה מעלה אדים בשמש החורפית. מכשיר נייד ביד אחת, ובידו השנייה כוס סאדה.

הבעלים של בית הקפה המודרני הראשון ברהט, וזה מה שאתה שותה? אני תוהה. אברהים מחייך - "אספרסו או לאטה זה טוב, אבל וואלה - ככה אני ביום־יום, אני מת על זה, אני לא יכול בלי זה. הסאדה זה מה אני שותה כל היום".

הוא מכניס אותנו לחצר בית הקפה. יפה, מטופח וחדש פה. כמה נערות יושבות מול מחשב, נשים מתלבטות מה להזמין לארוחת הצהריים, מלצר עם תספורת אופנתית ממתין בנינוחות לידן. לכאורה הכל רגיל, לכאורה עוד בית קפה רשתי בעיר גדולה - אבל זו רהט, והכל כאן מורכב. השלט בכניסה לסניף ה"קפה קפה" הכי מפורסם ברשת מספר סיפור בפני עצמו, כשהוא מצהיר: "הכניסה רק למשפחות".

תסביר, אני מבקש מאברהים. "הבילוי שלי זה לא טיולים בטבע. מה שהכי עושה לי את זה זה לקחת את המשפחה, לשבת באיזה מקום טוב כמה שעות, לאכול טוב וליהנות. וחשבתי לעצמי, למה צריך לנסוע מחוץ לרהט? למה אין את זה בעיר שלי? הלכתי לדבר עם רשתות של בתי קפה, לפתוח סניף. ברשת הראשונה בכלל לא התייחסו אלי. שמעו 'רהט' - אמרו לי 'בוא, לך'. שיחקו איתי.

"עזבתי אותם והלכתי לרשתות אחרות, עד שהגעתי ל'קפה קפה'. הם ראו שאני רציני, באו לכאן - והסכימו. שמתי פה הרבה כסף, שיהיה הכי טוב שיש, ופתחנו. זה היה כמו חלום. היה מעולה, מלא אנשים באו לבלות, משפחות, היה יפה מאוד. אבל...".

מבטו של אברהים נודד אל מעל לדלת הכניסה. כמה בלונים סגולים וצהובים מאירוע נשכח עדיין לכודים בפינה הרחוקה. החורים כבר מולאו, החלונות נצבעו כדי להסתיר את הסדקים, אך מסלולי הקליעים שחדרו אל הסניף עדיין בולטים בלבן על לבן קודר במיוחד.

השמועות דיברו על התנגדות להעסקת מלצריות בסניף. אחרים אמרו סכסוך עסקי. כך או אחרת, המשא ומתן התנהל בסגנון רהט - עם קליעים. גם לאחר שהדי היריות נשכחו, הדברים לא חזרו להיות כפי שהיו.

"הלקוחות מפחדים, והיהודים שמעו שירו ולא באים. אבל מאז גברים לא יכולים להיכנס לכאן לבד. אני לא רוצה שבחורה תשב פה ותרגיש מאוימת. לא שמישהו ייגע בה, אבל גם אם מישהו יסתכל עליה כל הערב, והמבט שלו תקוע - זה לא לעניין. לכן גברים יכולים להיכנס לכאן רק עם משפחה, אף פעם לא לבד. מבחינתי, הדבר הכי חשוב שיכול להיות זה שבאות לכאן בחורות עם המחשב שלהן ולומדות, ולא מפריע לי אפילו שיישבו כאן כל היום".

אברהים הוא חלוץ, וכדרכם של חלוצים הם תמיד משלמים מחיר כבד על ראשוניות. הסניף עדיין נאבק לשרוד, אך אברהים לא חוסך בהוצאות. אף שמדובר ברשת, ניכר פה האירוח השופע. אף פעם לא ראיתי שולחנות עמוסים כל כך בצלחות מלאות. "98% מהחברה הבדואית רוצים להתקדם. לא לעזוב את המסורת, לחיות טוב, כמו בעולם. אבל 2% בחברה שלנו פשוט מושכים אותנו אחורה בכל הכוח. גוררים אותנו עמוק לתוך הבור. והאמת היא שלפעמים אני מיואש. שני האחוזים האלו הורגים את כולנו". הוא מביט החוצה, על קריית התרבות שהולכת ונבנית סביב בית הקפה שלו.

קפה מבוקר ועד ערב

"אצל הבדואים קפה הוא שפה", אומרת עליזה. "אם בא אורח לשיג, שזה אוהל האירוח שלנו, כמו סלון אצלכם, ובעל הבית מגיש לו קפה, אבל לאורח יש עניין לדון בו עם בעל הבית - הוא ירים את הכוס ביד, יניף אותה באוויר ויחזיר אותה לשולחן. זה אומר לבעל הבית 'אני לא שותה אצלך עד שאני מקבל ממך תשובה, או מסיים את העניין שלי איתך'. רק אז מוזגים קפה מחדש, והאורח שותה".

אחרי השיעור הזה מעליזה אני ממשיך בסיור. יש כאן הרבה בתי קפה, ואפשר לחלק אותם לפי שעות היום. המוזרים ביותר הם המוקדמים ביותר. אלה בתי קפה שנפתחים ב־3 וב־4 לפנות בוקר ונסגרים בשעה 8 או 9 בבוקר: בתי הקפה של נהגי המשאיות, אנשי שוק העבודה שמתייצבים בערים רחוקות בשעה 7, וכל שאר משרתי הלילה.

קל לזהות את בתי הקפה המשכימים. הם מאוד צבעוניים ומוארים, אך נדמה שהם תמיד סגורים. שעתם הגדולה היא חודש הרמדאן, שבו כל משכימי הקום מגיעים לשתות את הקפה האחרון בטרם יעלה השחר ויחל הצום.

בערב מגיע הזמן של בתי הקפה עם הנרגילות, והם רבים במיוחד. לכאן מגיעים כל מסיימי יום העבודה, היושבים ודנים בדברים ברומו של עשן. שוב ושוב אמרו לי נשים בדואיות שהן לעולם לא ייכנסו לבתי הקפה האלו, כי הן לא מרגישות בנוח לשבת בהם עם כל הגברים המביטים.

"הפעם היחידה שנכנסתי לאחד כזה היתה במונדיאל. הם ישבו וראו כדורגל, אז לא הסתכלו עלי", אומרת אישה מקומית. זו כנראה הסיבה לפופולריות העצומה של הקפה הנמס בקרב נשים בדואיות - היכולת לשתות קפה בבית, בלי לעבור דרך עיניהם של חבורות גברים מעושנים. "יותר טוב לי מכל אספרסו", מסבירה לי אחרת, "אבל אם אתה רוצה קפה - לך אין מה לדאוג, אתה גבר ויהודי, לך לא יקרה כלום".

האדם לפני המכונה

חבר מתקשר, ואני מספר לו שאני עושה כתבה על בתי הקפה ברהט. "שלא תעז לפספס את הקינוח פלזיר סוכרה!", הוא כמעט צועק עלי, ומייד שולח לי את כתובת ותמונה של קונדיטוריה פריזאית ממש כמה מטרים ליד המסגד. אני מגיע אל הכתובת באחד הרחובות הצדדיים של רהט, ושולח לו הודעה: "זה לא כל כך נעים לראות קונדיטוריה סגורה".

כמה דקות לאחר מכן, מתברר שהבחור עבר מקום והחליף שם. אני מתחיל לנווט אל "פוקס קפה". ברגע שאני לוגם את ההפוך שלו, משהו בי מתהפך משמחה. זה לגמרי הדבר הכי טוב ששתיתי במסע הזה, וזו רק ההתחלה. כי אחרי כמה דקות של שיחה וטעימות, אין לי ספק שעומר אבו אלחסן, רק בן 28, הוא שועל הטעמים של רהט.

"קפה זה דבר בסיסי אצלנו, אבל רציתי להביא משהו אחר, שיהיה כמו בפריז. אני הראשון בעיר שפתח בית קפה מכובד, ללא נרגילות. הייתי מכין את הקרואסונים מא' ועד ת', הכל לבד, לא מחפף בחומרי הגלם, לא מקצר תהליכים.

"אבל בסוף - זה מגזר מאוד מיוחד. מאוד קשה לעבוד איתו ולמכור לו קרואסון שקדים ב־18 שקלים, כשבן אדם יכול לקנות חצי קילו בורקס במאפייה במחיר הזה. אצלנו לא מבינים יוקרה. יש משפט שאומר: 'מרצדס וטויוטה זה אותו הדבר'. התחלתי טוב במקום הקודם, אבל בדיוק באה הקורונה וגמרה אותי לגמרי, אז חיפשתי מקום קטן וטוב ברחוב המרכזי.

"הרבה חבר'ה מהמגזר עבדו בארומה, אז הם חושבים 'מה הבעיה, מביאים מכונה ועושים קפה ככה וככה'. כשאני רוצה משהו, אני הולך ללמוד אותו לעומק. אני קונדיטור, חלמתי על קרואסונים, וכשרציתי לפתוח בית קפה הלכתי ללמוד קפה. זה לא קשור למי יש את המכונה האיטלקית הכי טובה, זה איך שאתה עושה את זה. והנה, עכשיו אני פה, עושה את הקינוחים שלי".

ומה עם קרואסונים?

"לא, אחי, זה יותר מדי עבודה. אבל עכשיו אני מייצר גלידות, וזה ממש טוב. אתה רוצה לטעום?".

עומר כבר שולף גלידת מנגו, פירות יער וטירמיסו. קיוויתי שיהיה בסדר - והיה פנומנלי. אם זה קפה, כריכים או גלידה, כל מה שהוא מכין בעצמו מעיד שהאיש מוכשר ברמות־על - כל אחת מהגלידות יותר נפלאה מהאחרת.

"אני מנסה עכשיו לעשות גלידות בטעם בקלאווה וכנאפה, ולקראת הרמדאן אני רוצה לצאת עם גלידה בטעם קפה בדואי עם הל".

גלידת סאדה?

"כן, אבל לא מר, אין דבר כזה גלידה בלי סוכר".

תיקון תרבותי

"יש אצלנו משפט שאומר שאם אתה בא לבדואי, אז כוס הקפה הראשונה היא למארח, ששותה אותה כדי שתדע שאין בו רעל, והכוס השנייה לאורח", אומר כרים פואז הייב, המורה שלי לערבית משבט אלהייב. "הכוס השלישית היא הכי חשובה, כי אם אתה שותה אותה - אתה תחת ההגנה של בעל הבית. ורק הכוס הרביעית היא לכיף".

ואם בעל הבית לא מגיש לי את הכוס השלישית?

"תברח, ומהר", הוא צוחק.

שעת צהריים, קאיד לוקח אותי לתחנה הבאה במסע הקפה. לא רחוק מהיכל התרבות, בין עורך דין למינימרקט, ממוקם בית הקפה "מרשמלו". חכו, זה רק נהיה יותר משונה. בחוץ יש מעין פעמון(!) אירוח שקוף, ובתוכו כורסה ושולחן עגולים. שם יושבים השחקן צדיק אבו דוגוש והמנהל האמנותי של תיאטרון "אלמהבאש" מוחמד עיד, ודנים בנסיעה הקרובה ללוס אנג'לס.

פנים בית הקפה מעוצב כמו מה שהיה קורה אם דאלי היה נולד בקהיר. מחשב ישן הופך למראת זהב, קוף רוכב על אופניים תלוי הפוך מהתקרה. שלטים בערבית מתחברים עם גרפיטי של די.ג'יי מרשמלו, ובחדר השחור שליד - ערסלי ישיבה ורודים תלויים מהתקרה. שלוש צעירות חולקות ביניהן ופל בלגי ושותות קפוצ'ינו בעודן מתנדנדות לכל עבר. הכל מרגיש כמו הכלאה של היפסטריות ערבית והיפסטריות מערבית, ובקיצור - הגעתם אל קפה ההיפסטרים של רהט.

את הקפה מנהלים האחים אבו עלאן, באשיר ועבדאללה. כשהוא לא עסוק בהכנת קפה, עבדאללה לומד ב"גודמן", בית הספר למשחק בבאר שבע.

פיכחון הקפה מעודד מפגש אינטלקטואלי הרבה יותר מאשר זחיחות האלכוהול. כל עיר צריכה לפחות קפה אחד של יוצרים ואנשי אמנות, כדי שיהיה מקום להיפגש, לרגל, לרכל, לריב ולהתאהב. שכן מהי תרבות אם לא מפגש עם האחר? ואם אתם רוצים לפגוש את רהט האחרת - אין מקום טוב יותר מאשר הקפה ובר המתוקים "מרשמלו".

אנחנו מתיישבים, ובפעם הראשונה לא מציעים לנו מייד סאדה, שבשלב הזה של המסע אני קורא לו "בדואינו". עד שהאמריקנו והלאטה מגיעים, קאיד מהרהר על תפקידם של בתי הקפה.

"תראה", הוא אומר, "אני למעשה חקלאי בענף התרבות. באנגלית קוראים לתרבות culture, ולחקלאות - agriculture. תרבות, אם אתה לא חושב עליה במונחים של חקלאות - הלך עליך. אז תחשוב על אברהים, האחים אבו עלאן, עומר - כולם חלוצים שעושים שינוי. אז עכשיו זו עונת הקפה, ואחר כך תהיה עונת הספרים, ועוד מעט עונת התיאטרון והקולנוע, וביחד - כל זה, זה התיקון התרבותי הקטן שבן אדם מביא איתו לעולם".

אנחנו שוקעים בהרהורי קפה מר ומתוק, עד שקאיד שובר שתיקה. "אתה יודע איך אנחנו עושים בתיאטרון אלימאמה אודישן לשחקן חדש?".

אני מניח שאתם מקריאים קטע מההצגה?

"לא. כל אחד יכול לבוא מוכן עם קטע שהוא עבד עליו הרבה זמן. אבל אז מה אתה יודע על הבנאדם? רק את מה שהוא הכין. אז אני ואילן פופקו, השותף שלי בתיאטרון, מעדיפים לעשות 'אודישן קפה'".

מה זה?

"מכינים קפה ביחד! כמה זמן שחקן משחק? - עשר דקות, רבע שעה. אבל אם אני מכין ושותה קפה עם בן אדם - זה שלוש שעות לפחות. ללמוד קטע מהצגה אפשר לזייף, קפה - אי אפשר".