החניך המצטיין מפלוגה ג' בבה"ד 1 ביקש שבטקס הסיום יכריזו "אפי דראי מפרדס כץ". לא "אפי דראי מבני ברק", לא "אפי דראי", אלא "אפי דראי מפרדס כץ", כדי שכולם ישמעו טוב טוב שמפרדס כץ יוצאים גם חניכים מצטיינים בקורס קצינים, ולא רק רוצחים.
כשדראי היה ילד, אבא שלו, יצחק, היה לפעמים אוסר עליו ועל אחיו הקטנים לצאת לשחק בחוץ. במקום לשחק כדורגל הוא היה מקבל ספר ליד, או במקרה הטוב יושב מול הטלוויזיה, כי יצחק לא רצה שהוא יתערבב עם ילדים אחרים, עבריינים. לא פעם הוא נשאר בבית, כי בחוץ היו יריות.
היום דראי בן 33, עורך דין בעל משרד עצמאי בכיכר המדינה. הוא מוזג מים צוננים מתוך בקבוק סן פלגרינו, מיישר את עניבתו הכחולה ומחייך חיוך צחור שיניים כשהוא מביט באחד מקירות המשרד שעליו מתנוססות תעודותיו: סיום לימודי המשפטים, אישור הסמכה מלשכת עורכי הדין, אישור לשמש סנגור בבתי דין צבאיים, וגם תעודת החניך המצטיין ההיא מפלוגה ג' בבה"ד 1. "כמי שגדל בפרדס כץ, נקודת הזינוק שלי לא היתה שווה לשל כולם", הוא אומר, והתחושה היא שהמשפט הזה ישב בליבו שנים והמתין להזדמנות להיאמר. "התחלתי במינוס. אבל בסופו של דבר, כשאתה מיישר קו עם כולם, אתה בעצם מוביל עליהם, כי עברת כברת דרך יותר קשה. בתקופתי קל היה לגדול בפרדס כץ ולהפוך לעבריין. זאת דרך המלך כשאתה גדל בשכונה שיש בה מצוקה ופשע. אבל אם אתה גדל במשפחה ששומרת עליך ומשקיעה בך, אתה יודע ממה להיזהר. מי שגדל בפרדס כץ והצליח לא להידרדר לפשע - ורבים הצליחו - יש לו יתרון על כל העולם. אבל תמיד הייתי צריך להוכיח שאני שווה ערך לאחרים, אפילו כסרן בצבא וכסטודנט למשפטים".
מפרדסים למעברות
תושבי פרדס כץ, שכונה של בני ברק, חרקו שיניים כשהוסר צו איסור הפרסום מחקירת הרצח בברנוער. ארבעת החשודים המרכזיים, התברר, הם תושבי השכונה. שנים שהתושבים מנסים לקרצף מעל מצחם את אות הקין, המקשר אותם דרך קבע עם עולם הפשע והעבריינות - ואז באה עוד פרשה כמו זאת ומנחיתה עליהם מהלומה חדשה.
"בני הנוער בשכונה מעדיפים כל השנים להגיד שהם גרים בבני ברק ולא בפרדס כץ, וזה אומר הכל", מספרת מיכל זהבי, שמנהלת את מתנ"ס פרדס כץ זה 18 שנים, "כשהם אומרים שהם מפרדס כץ חוסמים אותם בכניסה למועדונים ובודקים אותם בכל מקום. אלה ילדים טובים ונורמטיביים שמסומנים מראש, על לא עוול בכפם. כשבוחרים להדגיש שחשוד ברצח הוא מפרדס כץ, זה פוגע בהם. חוטאים פה כלפי אוכלוסייה שלמה. יש הרבה דברים יפים שקורים בפרדס כץ, אבל עליהם לא שומעים. נכון, יש פה נוער שמסתובב ברחובות בלי מסגרות, אבל זה קיים כמעט בכל עיר בארץ. רוב בני הנוער החילונים והדתיים מסיימים תיכון ומתגייסים לצבא".
בשכונה תיכון חילוני אחד, "רמז", שבו נרשמת עלייה עקבית בשיעור הזכאים לבגרות - שעומד היום, לפי נתוני העירייה, על כ־70 אחוזים. בני ברק שומרת בעקביות על המקום האחרון במדינה בשיעור המתגייסים לצה"ל, שעמד השנה על 11.5 אחוזים מקרב הבנים ו־2.9 אחוזים מקרב הבנות. הרוב המוחלט של המתגייסים בני העיר הם תושבי פרדס כץ, החילונים והדתיים, ששיעור גיוסם מוערך ביותר מ־80 אחוזים.
"חלק לא קטן מהמשפחות הן קשות יום", אומרת זהבי, "אבל אנשים שחיים פה אומרים, אין כמו פרדס כץ. פרדס כץ זאת הנשמה. אם למישהו קורה משהו, כולם מתגייסים. אם אישה יולדת וצריכה להישאר בבית החולים עם התינוק, הם ינקו ויכינו אוכל ויטפלו בילדים. תראי לי את זה במקומות אחרים. יש פה דור שני ושלישי ורביעי למצוקה, והם סוחבים בתיק שלהם כמה וכמה אבנים. ואני אומרת, בואו נוריד מהם לפחות את האבן של הסטיגמה. יש פה כל מיני ילדים, כמו שבהרבה מקומות בארץ יש כל מיני ילדים. המאסה הקריטית בפרדס כץ לא מצדיקה את הסטיגמה". סטיגמה תהיה המילה שתהדהד יותר מכל מילה אחרת בשיחות שלנו עם התושבים המתוסכלים.
פרדס כץ הוקמה בשנות החמישים בלב אזור פרדסים, בחלק הצפוני של בני ברק. היא קרויה על שם חיים משה כץ, יהודי ממוצא פולני, שצבר הון בארה"ב של תחילת המאה שעברה ועלה לארץ ישראל ב־1926, רכש פרדס בין בני ברק לפתח תקווה והקים לצידו כמה בניינים. לשכונה הקטנה קרא "תל אפרים", על שם בנו, אך בשנות השישים התקבע השם פרדס כץ. בשכונה הצעירה, שהפרדסים סביבה התמעטו והלכו, הוקמו מעברות עולים, שאוכלסו בעיקר על ידי יוצאי צפון אפריקה ועיראק.
לתקופה מסוימת היא אוכלסה גם על ידי בדואים והפכה לשכונה שהמצוקה הכלכלית ניכרת בה. מכיוון שהיתה בת חילונית חורגת לעיר החרדית בני ברק, היחס אליה היה בהתאם; זה עשרות שנים שהתושבים הוותיקים מבכים את הפניית העורף של הרשויות אל שכונת העולים.
התדמית השלילית של השכונה נוצרה בשנות השמונים והתשעים, כשרחובותיה הקטנים והצפופים הפכו תפאורה למלחמת כנופיות פשע, שבמהלכה נערמה ערימה גבוהה של גופות מחוררות. מצד אחד היתה כנופיית פרדס כץ המפורסמת, בהובלתו של יצחק (חישי) חדיף, ומנגד - כנופיית רמת עמידר של התאומים יוסי ורוני הררי, שצמחו מאימפריית הפשע של יעקב אלפרון שבגבעת שמואל הסמוכה. דמות מרכזית נוספת שצמחה במקביל ברמת גן הסמוכה היתה עמיר מולנר, בנו של קצין משטרה, שעם השנים ניתק מהררי ואלפרון, סלל לעצמו דרך עצמאית והפך ליעד מודיעיני מרכזי של משטרת ישראל.
בשכונה מתעקשים שמאז סוף שנות התשעים המציאות השתנתה. גורמי הפשע הכבדים עזבו את פרדס כץ לטובת מקומות מפנקים ונוצצים יותר. עם זאת רק לפני חצי שנה נורה בן השכונה, המוכר למשטרה, כשצעד בערב ברחוב ז'בוטינסקי, ציר תנועה מרכזי שהוא קו הגבול של פרדס כץ. האיש יצא ממספרה כששני גברים רכובים על אופנוע ירו לעברו, ואז חמקו בחסות החשיכה אל סמטאות השכונה. על פי כתב אישום שהגישה הפרקליטות, פעולת נקם של גורמים אחרים כבר תוכננה לצאת אל הפועל, אך נקטעה על ידי המשטרה.
ועדיין, אומרים בפרדס כץ, השכונה אלימה פחות, וחותמם של הגורמים העברייניים שנותרו בה בטל בשישים. כל היתר הם "קוצים" או "בלאגניסטים", מגוון רחב של כינויים שכוונתם זהה. "אין בשכונה מקרי פשע ואלימות - אולי רק בשוליים, כמו בכל עיר", אומר גדליהו בן שמעון, חבר מועצת העיר מטעם ש"ס, האחראי לשיקום השכונות. הוא מתגורר בפרדס כץ זה עשור ומרגיש שנעשה לה עוול.
"כבן עדות המזרח אני אומר שהמדינה לא דאגה מספיק לבני עדות המזרח, שפחות למדו ופחות רכשו השכלה, וכשאין בשביל מה לקום בבוקר, ואין איפה ללמוד או לעבוד, יש שעמום שמוביל לחטא. זה לאו דווקא רק בפרדס כץ, האזורים הפחות מושקעים במדינה סבלו וסובלים מזה. אז באמת, בעבר לאנשים בפרדס כץ לא היה מה לעשות בבוקר. ונכון, פרדס כץ סבלה שנים מהזנחה. מטבע הדברים, בכל פעם מטפלים באזור אחר, ויש שכונות ששמים עליהן יותר דגש. בני ברק כולה היא עיר מיושנת, ועכשיו תורה של פרדס כץ לקבל את הדגש, ברוך השם. עכשיו זאת פנינת פרדס כץ, כך אני קורא לה. דור הולך ודור בא, והשכונה מתקדמת ורגועה בהרבה".
בבוקר ט' באב לפני שנתיים יצא בן שמעון מדירתו וגילה כי אלמונים ניקבו את הצמיגים במכוניתו ובמכונית של אשתו. הוא לא סיפר על כך בפגישתנו, אלא רק כמה ימים מאוחר יותר, כששאלתי אותו על כך.
"נכון, עבריינים פינצ'רו לנו שישה צמיגים. כל כך התרגזתי אז. אמרתי לעצמי, אני דואג לשכונה וזה מה שאני מקבל בסוף? המשטרה חקרה, אבל עד היום לא יודעים מי עשה את זה. אולי חשבו שאני נגד מישהו, אולי עבריינים ניסו להעביר לי מסר, אבל הוא לא עבר. אני לא פועל נגד עבירות בנייה ולא פועל נגד אנשים, אני חבר מועצה. זה מעשה ונדליזם שעשו עבריינים, ובעיניי, מי שפועל בכוח הזרוע הוא פחדן. יש מעשים כאלה ומעשים אחרים, אבל זאת לא חזות השכונה".
הופכת חרדית בהדרגה
משרד הפרסום של בן שמעון צופה אל רחוב ז'בוטינסקי, שקרוי בפי התושבים "הכביש השחור" בגלל מספר הולכי הרגל שנפגעו בו בעבר, בטרם הוצבו רמזורים ונבנה גשר החוצה אותו. את רחוב אבוחצירא, המוביל מז'בוטינסקי אל תוך פרדס כץ, ביקשו תושבים לסגור לנסיעת רכבים בשבתות - אבל בעצה אחת עם הרבנים הוחלט להשאירו פתוח כדי לשמור על השלום בין קבוצות האוכלוסייה בשכונה. לעומתו, כבישים אחרים כן נסגרו או עתידים להיסגר, מה שמעיד על השינוי הגדול המתרחש בפרדס כץ: היא הופכת חרדית בהדרגה, בעידודם של רבנים הקוראים לעבור להתגורר בה.
היום חיים בפרדס כץ כ־27 אלף תושבים, מתוך 170 אלף תושבי בני ברק. כמחציתם, על פי נתוני העירייה, הם חרדים, 20 אחוזים דתיים, והשאר, 30 אחוזים - חילונים, לרוב שומרי מסורת. צמוד לפרדס כץ צומחת במהירות שכונה קטנה, קריית הרצוג, המונה כ־3,000 תושבים, כולם חרדים. רבים מהשירותים העירוניים משותפים לשתי השכונות.
את הסיפור של פרדס כץ אפשר ללמוד גם ממחירי הנדל"ן בשכונה. דירות שניים וחצי חדרים, שמחירן נאמד לפני שלוש שנים בכ־600 אלף שקלים, נמכרות היום - בעיקר לחרדים - ב־900 אלף, ואפילו ב־1.1 מיליון. "המצב פה לא נורמלי, המחירים מטפסים בלי הצדקה לאזור ולאיכות הדירות", אומר אליהו יהודה, שעובד במשרד "תיווך יצחק", הוותיק ביותר בפרדס כץ, "הסיבה העיקרית היא שהחרדים קיבלו אישור מהרבנים לעבור לגור בשכונה, וזה הכניס את השוק לסחרור בשלוש השנים האחרונות. אנשים חיים בסרט".
לדבריו, השכונה נקלעה למצוקה במלאי הדירות למכירה. "אנשים לא ממהרים למכור כי הם מאמינים שהמחירים יטפסו עוד. בעלי קרקעות בשכונה יכולים באמת להתעשר: מגרש של 250 מ"ר, שערכו לפני שלוש שנים נאמד במיליון וחצי שקלים, שווה היום שלושה וחצי מיליון".
"השכונה עברה מהפך מקצה לקצה מבחינת האוכלוסייה", מתגאה רב השכונה, מנשה זליכה, "לכן כבר פחות שומעים עליה בהקשרים שליליים. עד לפני עשר שנים רוב האוכלוסייה לא היתה שומרת תורה ומצוות. מכיוון שבני ברק היא עיר של שומרי מצוות, השכונה היתה סרח עודף של העירייה; העירייה לא התייחסה אליה כמו שצריך, וזה הוביל לפשיעה. אבל בעשור האחרון התחיל המפנה. מקומות הדיור בבני ברק התמעטו, ואברכים החלו לעבור לפרדס כץ. רחובות שלמים התמלאו בהם, עד כדי כך שלפני חודשיים הוחלט לסגור לתנועת כלי רכב את אחד הרחובות בשבת, בהסכמת כל השכנים. זה ממחיש את המהפך שעוברת השכונה.
"מצד אחר, את העורק הראשי בשכונה, שהאברכים ביקשו לסגור, לא סגרנו ולא נסגור בשום פנים ואופן. לא אנשי מאבקים אנחנו. היום יש בשכונה יותר בתי כנסת, יש ציבור גדול מאוד של שומרי מצוות, הם לא מתנהגים באלימות, וברוך השם, השכונה עלתה על דרך המלך". ואז מחמיץ קולו של הרב זליכה: "מה שסיבך קצת את התמונה הם הזרים שחדרו לשכונה".
הנה שינוי נוסף שהתחולל בפרדס כץ, כמו לא די בכל החבטות שספגה: מהגרי עבודה רבים מסודאן ומאריתריאה עברו בשנים האחרונות לגור בתחומיה. בן שמעון מעריך את מספרם ב־3,000. הם חיים בתת־תנאים, לרוב בדירות קטנטנות שפוצלו נגד החוק. בשעות הערב ובסופי שבוע, כשאינם עובדים, הם יוצאים מדירותיהם החנוקות וממלאים את הרחובות ואת הגינות. תושבי השכונה החרדים רואים בהם סכנה רוחנית וחוששים מהתפשטות "הנוכרים"; תושבים דתיים וחילונים מודים שנוכחותם מעוררת בהם חשש ומונעת מהם להסתובב בחלקים מסוימים של השכונה, הגם שחלק מילדי המהגרים השתלבו במוסדות החינוך המקומיים, לצד הישראלים.
דירות רבות בפרדס כץ מושכרות למהגרי העבודה. שכר הדירה עבור דירת חמישה חדרים עומד על 7,000 שקלים, בדומה לערים אחרות בגוש דן, "ולתוך הדירה נדחסים בקלות לפחות עשרים סודאנים", אומר אחד התושבים.
בפרדס כץ ארבעה גני ילדים ממלכתיים, שבהם משולבים ילדי המהגרים. אחד הגנים מיועד אך ורק להם, "מאחר שהתושבים מעדיפים שהילדים שלהם לא ילמדו עם הזרים", כדברי גורם בעירייה. הגן הזה כבר עולה על גדותיו, ובקרוב עומדת העירייה לפתוח גן נוסף. לעומת זאת, יש 18 גני ילדים ממלכתיים־דתיים ושלושה גנים חרדיים, שמפעילה עמותה חרדית, ובקריית הרצוג יש יותר מ־20 גני ילדים חרדים שמשמשים את דיירי השכונה.
"אני לא מרשה לבנות שלי להסתובב בחוץ בלילות מחשש שיקרה להן משהו", אומרת שרית צמח, מנהלת חשבונות במקצועה ואם לארבעה, שמגדירה את עצמה "חילונית שומרת מסורת". היא גדלה בקריית מלאכי, ולאחר שהתחתנה עם בן השכונה עברה להתגורר בה, לפני 19 שנים. "אין לי שום דבר נגד המהגרים, הם לומדים בבתי הספר שלנו ולא עושים לנו כלום, אבל אני נזהרת. זה לא גורם לאהוב פחות את השכונה. עם יד על הלב - אני אוהבת את השכונה הזאת ואת האנשים שחיים בה. אם היתה לי בעיה אמיתית, לא הייתי פה".
דובר עיריית בני ברק והמזכיר שלה, הרב אברהם טננבוים, מסר לנו כי "הטיפול בבעיית השוהים הבלתי חוקיים הוא ממשלתי ומשטרתי, כמו שנעשה ביישובים אחרים בארץ. המשטרה טוענת שמדובר במאות מהגרי עבודה. הטיפול שנוקטת העירייה הוא בתחום של פיצול בלתי חוקי בדירות, וכבר הוגשו כתבי אישום נגד מי שפיצלו דירות כדי להשכירן לשוהים בלתי חוקיים רבים ככל האפשר. הנושא יטופל בבתי המשפט".
הזנחה ברחובות
בני ברק היא הענייה שבערי הארץ: 40 אחוזים מתושביה חיים מתחת לקו העוני. כרבע מהתושבים מטופלים בלשכת הרווחה. בעירייה מעריכים ששיעור התושבים מתחת לקו העוני בפרדס כץ נמוך מעט יותר, משום שבניגוד לאוכלוסייה החרדית, יש יותר משפחות שבהן שני בני הזוג עובדים. לעומת זאת, שיעור התושבים המטופלים בלשכת הרווחה גבוה יותר, "משום שהאוכלוסיות החילונית והדתית נוטות להיעזר יותר ברשויות מאשר החרדים", מסבירה ארלט מויאל, מנהלת אגף הרווחה בעירייה.
יצחק דרעי ("שיניתי את שם המשפחה מדראי בעקבות המלצה של רב"), אביו של אפי, מסייר בשכונה שבה נולד, וליבו נחמץ. האזורים שאינם מאוכלסים על ידי חרדים סובלים עדיין מהזנחה, ובאופן כללי, השכונה מלאה בנייה לא חוקית, מפגעים בטיחותיים, עזובה ולכלוך. בגינות המשחקים החדשות שהוקמו מוצאים את הזרים או משפחות חרדיות, ובצהרי היום כמה נערים מסתובבים בשכונה חסרי מעש, דבר בלתי נתפס בעיניו. "כשילד גר בפרדס כץ, הסטריאוטיפ יכול לנצח אותו", הוא אומר, "ואם אין תעסוקה ואין טיפוח, זה יכול להחמיר. צריך להיאבק בזה בכל הכוח. יש פה בני נוער נהדרים, והם הרוב, אבל אי אפשר להעלים עין מהמיעוט. יוצאת מפה פשיעה, די להכחיש. אבל אם יטפלו קצת, וכמו שצריך - לא תהיה פשיעה בכלל. אני נאבקתי והתעקשתי שהילדים שלי יתחנכו ויגדלו לתפארת".
"אני אוהב את פרדס כץ יותר משאני אוהב את עצמי", הוא נוהג לומר, "זה המקום הכי מקסים בעולם, ואני לא אעזוב אותו. מפה יוציאו אותי רק לבית הקברות".
דרעי מספר שבשנה שעברה רצו לשנות את שם השכונה ל"נאות פרדס", "וככה כאילו לפתוח דף חדש. זה קשקוש. אנחנו גאים להיות מפרדס כץ, אבל לא גאים כשלא משקיעים בנו מספיק - ברחובות, במוסדות ובילדים שלנו. לאורך השנים עשינו מלחמות להפריד את השכונה מבני ברק, וזה לא הלך. פניתי לכולם - לעירייה, לכנסת, הפעלתי את כל הקשרים שלי. אמרו לי, דרעי, אתה חי בסרט, לא יוותרו לכם. אחר כך הבנתי גם למה: השטחים פה הפכו לאזור עסקים, שמזרים לעיר מיליונים. בסופו של דבר השכונה הופכת להיות חרדית, כי בבני ברק כבר אין מקום".
הוא מכיר את כולם בשכונה, ואין אחד שלא מכבד אותו. כיהן בוועד המקומי, בוועדות הנוער, בהנהלת המתנ"ס. הנהיג מאבקים רבים למען השכונה. חמישה ילדים גידל בפרדס כץ, אפי הוא הבכור שבהם. בנו השני, שרון, נהרג בעת שירותו הצבאי בחיל החימוש. לזכרו הוא הקים בשכונה בית כנסת ומרכז קהילתי "חבצלת השרון", עם שיעורי עזר לילדים ונוער, תוכניות העשרה, לימודי קודש, חלוקת מזון וסיוע לנזקקים. על קיר זיכרון בבית הכנסת הוא מנציח את שמות בני השכונה שהולכים לעולמם.
מוטי גולן, יליד השכונה שמשמש זה 25 שנים אב הבית במתנ"ס, גידל בפרדס כץ שני בנים ובת. "החילונים והדתיים הציונים הולכים ונעלמים מפה", הוא אומר, "הילד הבכור שלי עבר להתגורר בקדומים, הוא לא יחזור לפה. קשה לחנך פה ילדים. לפני שמונה שנים סגרו כאן אחד משני בתי הספר היסודיים הממלכתיים, ונשאר רק אחד. האוכלוסייה החרדית גדלה, הרחובות מוזנחים, אתה משלם מסים לעירייה ולא מקבל הרבה. המתנ"ס פה הוא המעוז החילוני האחרון והוא מכרה זהב, עם כל הפעילויות שנעשות בו וההתנדבות של כולם, אבל אני מרגיש שאנחנו קצת כמו הילד עם האצבע בסכר.
"כשהייתי בצבא, לפני 37 שנים, הייתי צריך להתנצל שאני מפרדס כץ. בתקופה ההיא זה היה מוצדק, התדמית שיצאה לנו. היום זה לא מוצדק. נשארו פה כמה קוצים, כמה משפחות בעייתיות, אבל את יכולה לספור אותם על אצבעות יד אחת. אחד מגיבורי הפרשה של הברנוער גדל אצלנו בבית, אני לקחתי אותו מהרחוב וניסיתי לעזור לו כשהיה ילד. במשך חצי שנה הייתי מביא אותו אלינו לשבת, למרות שהילדים שלי הזהירו אותי ממנו. אבל הוא היה ילד, אפרוח. ניסיתי, ונכשלתי. אבל אם תימשך ההזנחה, הקוצים עלולים להתרבות".
"תמיד נהיה החצר האחורית של בני ברק", נאנחת נ' (33), אם לשלוש בנות, שומרת מסורת, שנולדה וגדלה בשכונה, "פרדס כץ התקבעה כשכונת פשע, שמי שנכנס אליה לא בטוח שייצא בחיים. אז נכון, פעם היו פה אנשים, אללה יוסטור. היום לא. כבר אין פה משפחות פשע, שכשאתה רואה אחד מהן אתה עובר לצד השני של הכביש.
"אני ואחי גדלנו פה, ואף אחד מאיתנו לא יצא עבריין. אני חייתי כמה שנים ביישוב בדרום, מקום יוקרתי, ובכל זאת החלטתי לחזור לגדל פה את הילדים שלי, ליד המשפחה שלי. כשחזרתי, אנשים אמרו לי, את נורמלית? אבל אני אוהבת את האנשים פה ואוהבת את השכונה. יש פה לא מעט אנשים שנתמכים על ידי הרווחה, אבל יש הרבה אחרים, כמונו, שהם אנשים עובדים ונורמטיביים וחיוביים".
גם א', חברתה, מגדלת בפרדס כץ שני ילדים. היא גדלה ביישוב בצפון ועברה להתגורר כאן לפני כחמש שנים, לאחר נישואיה לבן השכונה. "התגובות של ההורים שלי למעבר היו קשות", היא מחייכת, "אבל הם באו לבקר וראו את הילדים, וזה היה מספיק. לחילונים קשה יותר לחיות פה היום, וזה לב העניין. העירייה, שהיא חרדית, עדיין דואגת פחות לשכונה הזאת, לעומת השכונות האחרות בבני ברק. לא משקיעים מספיק באוכלוסייה הלא חרדית. אנחנו מבקשים בקשות פשוטות - שהמדרכות יהיו נקיות, שיהיו בכלל מדרכות. מעבר לזה, המקום פה טוב, אני נשבעת לך שהמקום הזה טוב".
לא' ולנ' יש כמובן שמות מלאים וגם פנים יפות, אבל ברגע האחרון ביקשו שלא נחשוף את זהותן. ככל שהמקום טוב, הסטיגמה עדיין עיקשת. ובכל כמה זמן, למשל - כשמתפוצצת פרשה כמו הברנוער - א' ונ', כמו אנשים טובים אחרים בפרדס כץ, נדרשות להצדיק את בחירתן ולהוכיח את יושרתן. וכל מה שהן רצו זה רק לחיות בשקט.
naamal@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו