איראן תוססת. מערכת הבחירות לנשיאות, שיתקיימו ביום שישי הבא (14 ביוני), מציפה על פני השטח שחיתויות, ריקבון, הכרה במצב כלכלי רעוע ואבטלה, איבה עמוקה בין פלגים וביקורת על פסילה שנויה במחלוקת של מתמודדים.
חמינאי על אחמדינג'אד
צילום: רויטרס
686 מועמדים ביקשו להתמודד על תפקיד נשיא איראן הבא, ומתוכם אישרה מועצת שומרי החוקה האיראנית את התמודדותם של שמונה גברים בלבד. השמינייה מבקרת את הממשל היוצא, מלהגת על פתרונות להיחלצות מהאינפלציה, משרטטת תוכניות להורדת יוקר המחיה, מתפלמסת על יחסי החוץ ומבטיחה את שיקום הגאווה. עלי אכבר וליאתי, סעיד ג'לילי, חסן רוחאני, מוחמד רזא עארף, מוחמד באקר קאליבאף, מוחסן רזאי, מוחמד גרזי וגולאם־עלי חדאד־עאדל הם השחקנים שמזיעים כרגע על הבמה. אבל חשיבותם שולית לעומת זאת של הבמאי, המנהיג העליון האייתוללה סייד עלי חמינאי, שיושב בשקט בעמדת הקונטרול, כשצל שחור מוטל על פניו. הוא הבוס הגדול ברפובליקה האיסלאמית, המושך בחוטים, בעל הבית. אבל אם מתקרבים מעט אפשר להבחין גם אצל "המנהיג" באגלי זיעה קטנים המבצבצים מתחת לשולי הטורבן. חמינאי מודע לפריכותו של המצב באיראן. הוא רואה איום ואויב מעבר לכל פינה. בלילה, כשהוא הולך לישון, אחת מעיניו לעולם נותרת פקוחה.
קם על יוצרו
האייתוללה עלי חמינאי בן ה־74 מרשה לעצמו לחייך מעט לנוכח העובדה שהוא עומד להיפטר בקרוב ממחמוד אחמדינג'אד, המסיים שתי כהונות כנשיא איראן. אחמדינג'אד החל את דרכו כנשיא כשחסותו של חמינאי פרוסה מעליו, אך עם השנים הפך בהדרגה לגורם שנחשב בעיני המנהיג למציק, מפריע ומזיק: אחמדינג'אד היה ועודנו פופוליסט, דמגוג, רברבן וקולני, ששואף להשגת כמויות של עוצמה והשפעה אישיות שהמנהיג העליון לא מסכים להכיל, ודאי שלא על חשבונו. כיוון שהחוקה האיראנית אינה מאפשרת לו להתמודד לכהונה שלישית ברצף קיווה אחמדינג'אד להריץ לתפקיד הנשיא את מקורבו, אספנדיאר רחים משאאי. את משאאי מכנה אחמדינג'אד "אחי", אבל הוא למעשה חותנו ובעבר שימש גם ראש המטה שלו. הוא היה אמור לחמם לאחמדינג'אד את הכיסא עד שיוכל לשוב אל הזירה, אך מועצת שומרי החוקה - שחמינאי מחזיק בסמכות לבחור באופן ישיר ועקיף את חבריה - פסלה את מועמדותו של משאאי. כך נפקד מקומם של אנשי אחמדינג'אד, נציגי המחנה הניאו־שמרני, מרשימת המועמדים הסופית. נשיא איראן הבא, כך מעריכים, יהיה ממושמע ושקט, ישתדל לפעול מתחת לרדאר ויאמר אמן להתוויית דרכו של המנהיג: בקידום פרויקט הגרעין, בחיזוק הכוחות השמרנים הרדיקליים, בהידוק מעורבות הדת במדינה, בליבוי המאבק מול ארה"ב והמערב ובהעמקת השנאה ל"ישות הציונית הפיקטיבית", שיסללו את הדרך להתעצמות כלל־אזורית, כלל־איסלאמית, כלל־עולמית. חמינאי לפחות מקווה שזה מה שיקרה.
"המחאה ההמונית שלאחר הבחירות ב־2009, עקב טענות לזיוף, גרמו לחמינאי ולאנשי המשטר להקפיד מאוד הפעם על זהות המתמודדים", מסבירה סימה שיין, ראש אגף איראן במשרד לנושאים אסטרטגיים ולשעבר ראש חטיבת המחקר במוסד. "כמובן לא באמת מדובר בבחירות דמוקרטיות אלא בחיזוק של המשטר הקיים, אך יש בהן פוטנציאל נפיצות מסוים: הציבור כבר עשה משהו ב־2009 ויש חוסר אמון והבנה שהדברים לא מתנהלים באופן נקי. בנושאים האלה קשה להתנבא, במיוחד באזור שלנו, אבל למרות הכל, נראה שמשמרות המהפכה מחזיקות חזק מאוד את המדינה, כך שהתקוממות לא נראית מאוד אפשרית. בנוסף, מה שקורה בסוריה בוודאי לא מעודד כרגע לצאת לרחובות".
אחד הצעדים הבולטים שעשה חמינאי כשהפך למנהיג העליון ב־1989, לאחר מותו של האייתוללה רוחאללה חומייני, הוא חיזוק משמרות המהפכה, שהמערך הכולל שלהם מונה כ־11 מיליון איש, הנאמנים לערכי המהפכה האיסלאמית ולמנהיג העליון ותפקידם הוא בראש ובראשונה לשמור, בכל דרך, על יציבות המשטר. בנוסף, הוא שיבץ את אנשיו, שרבים מהם נמנים עם אנשי המשמרות, במוקדי הכוח ברפובליקה: בפרלמנט האיראני (המכונה מג'לס), במערכת המשפט, ברשויות הערים, בגופי המודיעין, בצבא, במשטרה, בין מובילי תפילות יום השישי, בחלק ניכר מכלי התקשורת וכן בסמינרים דתיים, בארגוני צדקה ובמוסדות עסקיים.
"היחסים עם משמרות המהפכה מייצבים אותו, אבל בסימביוזה הזאת מקופלת גם תלות גוברת שלו בהם. ה"סידור" הזה יכול להוות בעיה עבורו לאורך זמן, כיוון שמשמרות המהפכה הולכים וצוברים עוצמה אדירה, כלכלית ופוליטית", מבהיר סא"ל (מיל') מיכאל (מיקי) סגל, לשעבר ראש ענף איראן באמ"ן, וכיום חוקר במרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה ובחברת מחקרי הטרור טרוג'נס. העוצמה של משמרות המהפכה מתורגמת לשליטה בלתי נתפסת בגודלה על הון ונכסים, לסיאוב ולשחיתות והיא עשויה להפוך לחרב פיפיות שתכוון כלפי חמינאי, או לפחות תחשק אותו או תקשה עליו מאוד. אבל הוא היה זקוק להם כדי לבסס את עצמו כמנהיג, בין היתר משום שהתאמתו לתפקיד לא היתה מובנת מאליה.
דת ועינויים
סייד עלי חוסייני חמינאי נולד ביולי 1939 בעיר הקדושה לשיעים משהד, שהיא העיר השנייה בגודלה באיראן. חמינאי הוא בנו השני, מתוך שמונה, של סייד ג'אווד חמינאי, איש דת עני והוא מקפיד להדגיש בקורות חייו את היותו של אביו עני ודתי מאוד. "חמינאי מוצג כצנוע ובעל קדושה והילה. המנהיג הוא כל־יכול ויש לו ברכה אלוהית" אומר ד"ר אלדד פרדו, חוקר בכיר במכון טרומן שבאוניברסיטה העברית. "חמינאי מנסה לתפוס את המקל משני קצותיו. מצד אחד הוא מעין מסכן, עממי, לא מתנשא, ומצד שני הוא מאוד מרוחק ואלוהי. זה חלק מהאידיאולוגיה המהפכנית ומתפיסות המשטר הרשמי: המנהיג האיראני הוא מנהיג המוסלמים בעולם, ונוסף על כך רואים בו כמנהיג המקופחים בעולם, ובסופו של יום, כמנהיג העולם כולו. בגלל שהוא מקושר לכוח האלוהי הוא אמור להנהיג את כל בני האדם בעולם. לכן יש אסטרטגיה מרכזית לאיראן לערער את מעמדה של ארה"ב ובין היתר לסלק אותה מהמזרח התיכון ולהפוך אותה לעוד מדינה בצפון יבשת אמריקה".
חמינאי אולי מתנהל בצניעות ואינו מנקר עיניים, אך על פי דיווחים שונים, הוא צובר הון משמעותי שמגיע על פי הערכות לעשרות מיליארדי דולרים. כך או אחרת, בהתאם לדימויים שהוא מנסה לטפח, בביוגרפיה הרשמית שלו מספר חמינאי על ילדותו כי "למרות שהיה דמות דתית ידועה, אבא שלי היה אדם סגפן. חיינו חיים קשים. לפעמים היינו אוכלים לארוחת ערב רק לחם ומעט צימוקים שאמא שלי הצליחה לאלתר בדרך כלשהי. ביתנו, ששטחו היה כ־65 מטרים רבועים, כלל חדר בודד ומרתף אפל. בבית לא היו שירותים. כאשר מבקרים היו מגיעים אל אבי כדי להתייעץ איתו, כאיש הדת המקומי, על בעיותיהם, כל תשעת בני המשפחה האחרים נאלצו לרדת אל המרתף ולהמתין שם עד תום הביקור. לאחר שנים רכשו את החלקה הסמוכה לביתנו כמה אנשים נדיבי לב, מה שאיפשר לנו לבנות שני חדרים נוספים".
בהשפעת אביו החל בלימודי דת בגיל 4 והתקדם עד לרמות גבוהות, לומד בעיראק ובהמשך בעיר קום, הקדושה אף היא לשיעים. באמצע שנות השישים, בעקבות התעוורותו של אביו באחת מעיניו, חזר לעיר הולדתו משהד כדי לסייע לאביו וללמוד ממנו ומאנשי דת בכירים נוספים. כשהגיע לדרגה הדתית של מוג'תהיד היה יכול להעביר שיעורי דת, ועשה זאת בסמינרים במשהד.
החוקר האמריקני ממוצא איראני מהדי חאלג'י כתב בספרו "מדיניות קץ הימים: על הרציונליות של המדיניות האיראנית" כי "במאה ה־20 היו הסמינרים של משהד מרכזים של מדעים מסתוריים וכיתות נסתרות שהיו בהשפעה של תיאולוגים אנטי רציונליים ואנטי פילוסופיים. באקלים דתי כזה היה המאמין בוטח יותר באימאם השיעי מאשר בתבונה כדי לפתור את בעיות העולם. בבתי הספר התיאולוגיים של משהד", מדגיש חאלג'י, "אין בכלל מקום לחשיבה רציונלית בתהליך קבלת ההחלטות".
בד בבד עם התחזקותו הדתית הפך חמינאי מעורב מאוד מבחינה פוליטית. הימים היו ימי שלטונו המושחת והראוותני של השאה האחרון משושלת פהלווי, ומתחת לפני הקרקע ביעבעו במשך שנים ארוכות כוחות המהפכה שביקשו לסלקו. "בתחומי הפוליטיקה והרעיונות המהפכניים ובתורת המשפט האיסלאמית, אני ללא ספק חסידו של האימאם חומייני", מבהיר חמינאי באתר האינטרנט שלו. "עם זאת", הוא מוסיף, "הניצוצות הראשונים של המודעות לרעיונות האיסלאמיים מהפכניים ולחובה להיאבק בעריצות השאה ובתומכיו הבריטים ניצתו בנשמתי בגיל 13, כשאיש דת אמיץ, שבהמשך עונה על ידי כוחותיו של השאה, הגיע לשאת הרצאה יוקדת בבית ספרי במשהד נגד מדיניותו הנכלולית והאנטי איסלאמית של השאה". האיבה כלפי ארה"ב היתה בשיאה כבר אז, כחלק מעיסקת חבילה עם ההתנגדות לשאה. חמינאי הצטרף אל שורת חסידיו של חומייני שהתנגדו למשטרו "הפרו אמריקני והאנטי איסלאמי של השאה. מסור ונטול מורא הוא פסע בדרך זאת במשך 16 שנים. רדיפה, עינויים, מאסרים ושבי לא גרמו לו להסס, אף לא לרגע", נכתב באתרו הרשמי.
בשנת 1964, למשל, חמינאי וכמה חברים קרובים נסעו לקרמאן וזהדאן שבדרום־מזרח איראן כדי "לחשוף את המשאל המזויף שערך השאה על הרפורמות שלכאורה יזם". חמינאי, אז בן 25, נשא סידרה של הרצאות פומביות שבהן ביקש "לחשוף את המדיניות האמריקנית השטנית" של משטר השאה, ובעקבותיהן נעצר על ידי המשטרה החשאית של השאה, הסאוואכ, הוטס לטהרן ושם הושלך לצינוק ועבר עינויים קשים במשך חודשיים.
כששוחרר התמקד בהעברת שיעורי דת, שהפכו פופולריים בקרב צעירי המהפכה האיראנים ועד מהרה נאלץ להעבירם באופן מחתרתי, הרחק מעינם הפקוחה של סוכני הסאוואכ. עד אמצע שנות השבעים המשיך להעביר את שיעוריו מול "אלפי צעירים בעלי מודעות פוליטית". חמינאי גם תירגם מכתביו של סייד קוטב, אחד האידיאולוגים החשובים של תנועת האחים המוסלמים, שהשפיע על אל־קאעידה ועל האיסלאם הרדיקלי בעולם הערבי. תוכני שיעוריו של חמינאי הופצו על ידי תלמידיו לערים נוספות באיראן, מה שעורר את חששם של סוכני הסאוואכ, ובחורף של שנת 1975 הם פרצו אל ביתו במשהד, עצרו אותו בפעם השישית, החרימו את כל כתביו וספריו והוא נכלא למשך חודשים ארוכים. כששוחרר בסתיו 1975 שב למשהד, אך נאסר עליו להעביר שיעורי דת. פעילויותיו נמשכו בחשאי והביאו את הסאוואכ לעצור אותו בחורף 1976 ולהגלות אותו מאיראן. לאחר כשנה וחצי, בזכות התנאים הפוליטיים המשתנים, הצליח לשוב אל משהד, זמן קצר לפני ניצחון המהפכה האיסלאמית.
כעת פעולותיו הדתיות ובעיקר הפוליטיות תפסו אחיזה משמעותית, ו"לאחר שנים שבהן סבל מהתעללויות סוכני משטר השאה צמא הדם", חזה בהתרסקותו בפברואר 1979 ובעלייתה של הרפובליקה האיסלאמית. השיא של אלה היה, עבורו, שובו לאיראן של חומייני, הנערץ עליו, שמייד קירב אותו אליו וסימן אותו כבן טיפוחיו. חמינאי מונה לחבר במועצת המהפכה האיסלאמית, כמוביל תפילות יום השישי בטהרן ושימש סגן שר ההגנה ואחראי על משמרות המהפכה. ביוני 1981 ניצל מניסיון התנקשות שלו היתה אחראית קבוצת האופוזיציה מוג'הידין א־חלק: פצצה שהוטמנה במכשיר הקלטה שהיה מונח לצידו במהלך מסיבת עיתונאים התפוצצה, מותירה את חמינאי משותק בידו הימנית. בסוף שנת 1981 נבחר לנשיאות איראן, ושימש בתפקיד במהלך שתי קדנציות שחפפו כמעט לגמרי את מלחמת איראן־עיראק העקובה מדם, שהסתכמה באובדן חייהם של כמיליון חיילים ובמספר גבוה בהרבה של פצועים ושבויים, משני הצדדים, אבל לא השיגה דבר. עם מותו של חומייני בשנת 1989 נבחר חמינאי למנהיג העליון.
הוקפץ בדרגה
חמינאי מתואר כאדם קפדן, זהיר, פרגמטי וחשדן מאוד. "הוא רואה אויבים בכל מקום", נכתב ב"וושינגטון פוסט". "מתנגדי המשטר ששואפים לקדם רפורמות ברפובליקה, מדינות סוניות, ארה"ב. הפחד הגדול ביותר שלו הוא איחוד כוחות בין אויביו מבית לאויביו מחוץ".
מתחת לבגדיו המסורתיים מסתיר חמינאי גיבנת גדולה, והיא הכשרתו הדתית שנופלת מזאת של חומייני ושל אייתוללות נוספים באיראן ומחוצה לה. עם עלייתו ביסס חומייני את עקרון ה"ולאית אלפקיה" - שלטונו של חכם הדת שמאחד בין שליטה דתית לשליטה פוליטית. זהו נושא שעדיין נתון במחלוקת, ואנשי דת רבים מתנגדים לאיחוד התפקידים, שגורם למשל לכך שכשלים כלכליים וחברתיים ידבקו בגורמים הדתיים.
מטעמים פוליטיים, לצורך מילוי תפקיד המנהיג העליון "הוקפץ" חמינאי בן לילה בדרגה הדתית לאחר מות חומייני, אבל זה לא מחק את הספק שמעל לכשירותו כמנהיג הדתי, ולא רק הפוליטי, של הרפובליקה. החולשה הדתית שלו היא אחת הסיבות לכך שטיפח וניפח את משמרות המהפכה ונשען עליהן, אך גם בשל החשש התמידי ליציבות שלטונו.
"הוא היה ועודנו אייתוללה, ולא אייתוללה בכיר", מדגיש מיכאל סגל. "האייתוללה עלי סיסתאני בעיראק הוא המנהיג השיעי הגדול ביותר בעולם. חמינאי רוצה מאוד להגיע למקום הזה, אבל הוא לא שם. לחמינאי אין את הסמכות העוצמתית של חומייני כמנהיג פוליטי וכסמכות דתית בשיעה. גם את הסמכות המדינית הוא לא באמת הרוויח, כמו חומייני לפניו, שהוגלה, נדד ברחבי העולם ושילם מחיר כבד עבור התפקיד. חמינאי מנסה לצבור את העוצמה היתרה הזאת, אבל הוא בהחלט פחות כריזמטי ובעל סמכות. קשה לאפיין את הרחוב האיראני, אבל להבנתי, אין הערכה עמוקה אליו ברחוב, גם בגלל היעדר הסמכות הדתית וגם כי הבינו שהוא נבחר משום שהוא פוליטיקאי חומייניסט".
"רק בעזרת משמרות המהפכה חמינאי מצליח לשמר את כוחו, בשעה שהוא לא אהוד ומקובל בקרב השיעים מחוץ לאיראן, ובתוך איראן מטילים ספק רב בכשירותו הדתית", מסכים מנשה אמיר, מומחה לענייני איראן ולשעבר מנהל שידורי קול ישראל בפרסית. "הוא רואה את עצמו כמנהיג העולם המוסלמי, כאשר הסונים, שהם תשעים אחוזים מהאוכלוסייה האיסלאמית בעולם, צוחקים עליו. וגם בקרב השיעים יש טובים בהרבה ממנו".
הם מפחדים
גורם נוסף וקרוב המסייע לחמינאי לשמור על כוחו הוא מוג'תבא חמינאי (43), בנו השני מתוך שישה, הלוחש על אוזנו ועוסק בתחומים הקריטיים לחמינאי של ביטחון הפנים והמודיעין. מוג'תבא לחם במלחמת איראן־עיראק ומכאן קשריו ההדוקים למשמרות המהפכה. הוא גם נשוי לבתו של יו"ר הפרלנט לשעבר גולאם־עלי חדאד־עאדל, אחד המתמודדים בבחירות הקרובות. מוג'תבא, הנחשב לקיצוני אף יותר מאביו, מילא תפקיד מרכזי בדיכוי האכזרי של המהומות לאחר בחירות 2009. יש האומרים שהוא מסומן כיורשו של אביו, הגם שהשיטה האיראנית אינה מאפשרת העברה דורית של התפקיד.
אבל מאז 2009 לא נדרשו מוג'תבא והמנגנון המקיף אותו לדכא מהומות משמעותיות, מה שתורם מאוד למעמדו של אביו והמשטר האיראני. "למרות שמרבית הפרמטרים שהיו קיימים במדינות ערב שבהן היו התקוממויות קיימים גם באיראן: אבטלה גבוהה, דור צעיר מתוסכל שרואה את המשטר כמושחת, דיכוי של זכויות הפרט. ההנחה של מי שעוסק בנושאים האלה היא שהציבור מפחד להתקומם", אומרת סימה שיין. "אין ספק שבאיראן הדור הצעיר גולש באינטרנט באופן אינטנסיבי - כמות הבלוגים באיראן היא הגדולה ביותר במזרח התיכון ובקרב הצעירים יש רצון לצרוך תרבות מערבית. אבל התחושה היא שהצעירים לא מאורגנים, הם מפחדים, וההורים שלהם מפחדים שהילדים ייצאו לרחובות וייהרגו".
"המשטר באיראן פועל בצורה מתוחכמת", מוסיף מנשה אמיר. "הוא לא תמיד הורג אלא נוקט פעולות אלימות שממאיסות את החיים על המתנגדים ודואג לנטרל אותם באמצעות כליאה, מעצר בית, פגיעה במעמדם, בגופם, במשפחתם וכדומה. האיראנים פוחדים להתקומם כי ירמסו אותם. ואכן, איראן כרגע שקטה".
ד"ר אלדד פרדו, המתמחה גם בחקר מהפכות, אומר על חמינאי כי "הוא אדם קורא ואני משוכנע שהוא מכיר מצוין את הספרות שקשורה בניהול ובדיכוי מהפכות, בניגוד להרבה מנהיגים אחרים. ב־2009 הוא ניתח נכון את המציאות והבין שזה הזמן לפעול כדיקטטורה מוחלטת ולהיות החלטי עד הסוף, ואז חזר למצב של דיקטטורה נושמת יותר. מה שניתן לקרוא בספרות המחקרית על מהפכות - חמינאי מבצע בשטח. למשל, הוא אמנם מנהיג שנתפס כבעל ברכה אלוהית, אבל בפועל ההתנהגות שלו מדודה מאוד, זהירה וחכמה, והוא מבין שהוא בן אדם ולכן לומד כל הזמן וער מאוד למה שמתרחש בשטח ולמקורות ההתנגדות. מנהיגים אחרים בעלי עוצמה כמו שלו מתרגלים למשרה הבכירה ובאמת מתחילים להאמין שהם מורמים מכולם, הופכים זחוחים, מקיפים את עצמם בחנפנים ומאבדים את קרקע המציאות עד שהקרקע פוערת את פיה ובולעת אותם.
"אחד העקרונות החשובים הוא לוודא שלא הופכים למטרה. מובארק הפך למטרה כי השלטון שלו היה למעשה מפלגה אחת שבראשה עומד אדם אחד, כך שכל האש מופנית כלפיו. מנהיגים חכמים יותר דוגמת המלך חוסיין וחמינאי תמיד דאגו ודואגים שיהיו בחירות, ויהיו כמה מפלגות ומועמדים שיריבו ביניהם. היריבויות שיש כרגע באיראן והביקורת שמטיחים זה בזה יוצרת מראית עין של סוג של דמוקרטיה. התמונה נראית כאילו מורכבת. את הביקורת על המדיניות הכלכלית, למשל, מפנים כלפי אחמדינג'אד, לא כלפי חמינאי, וכל מועמד מציע תוכנית כלכלית אחרת. חמינאי הוא בעל חושים פוליטיים חדים ולכן הוא מאפשר חופש פעולה מסוים ומאבקים פוליטיים פנימיים. הוא משחרר מעט את הדיקטטורה וזה שומר עליו".
האויב של כ־ו־ל־ם
"המכנה המשותף העיקרי, או היחיד, שיש לאיראן עם כלל העולם הערבי, הוא היחס לישראל", טוען סגל. "איראן נצמדת אל הסוגיה הפלשתינית, כי היא מאחדת אותה עם יתר העולם הערבי וממצבת אותה כמובילה. לכן מזה הם לא ירפו". בהמשך לכך, הגרעין נועד להעצים מאוד את מעמדה של איראן ולתת תוקף ומשקל לדברי התוכחה נגד המשטר הציוני והמערב.
אמיר מסביר שלעמדה האנטי ישראלית ואנטי ציונית יש היבטים דתיים, אידיאולוגיים ופרגמטיים. "מבחינה דתית, השיעים מאמינים במשיח, במהדי. כאשר המהדי שלהם יגיע, כל העולם ייהפך למוסלמי. היהודים הם עם מורד שניסה ומנסה להכשיל את האיסלאם. לפי ההלכה השיעית, הם נחשבים טמאים. ואם לא די בכך, הטמאים הללו יושבים על אדמה איסלאמית שנקראת פלשתין ומחזיקים במפתחות של אל־אקצה וכיפת הסלע ולכן צריך להשמיד אותם.
"מבחינה פרגמטית, איראן רוצה להגיע למעמד של מנהיגת העולם האיסלאמי ולכן רוצה להראות שהיא המדינה היחידה שעומדת על זכותם המלאה של הפלשתינים המוסלמים ולא מוכנה להתפשר עם ישראל. הבעת התמיכה הזאת משמשת לה הזדמנות ותירוץ להגיש סיוע לכל ארגוני הטרור שרוצים בהשמדתה של ישראל, ובאמצעות הארגונים האלה איראן מקדמת את האינטרסים שלה.
"אין מוצא מהעמדה האנטי ציונית של איראן", הוא אומר, ומדגיש שגם בימים אלה שבהם יש במדינה משבר כלכלי ומחסור קיצוני במטבע זר ממשיכים האיראנים "לספק לחיזבאללה אמצעי לחימה, לחמש את חמאס ולתמוך בסוריה בשיא המרץ. כאילו השמדת ישראל היא הצו העליון באידיאולוגיה ובאמונה השיעית".
מכּתביו ומנאומיו של חמינאי מצטיירת ישראל כמדינה פושעת ופיקטיבית, המאוכלסת על ידי ציונים זוממי מזימות, רמאים, אכזרים, חמדנים, לא אנושיים, נכלולים, אלימים וזאבים תאבי דם. אלה המושגים שמופיעים באופן קבוע בטקסטים של המנהיג העליון לצד ציטוט מדבריו של חומייני כי "ישראל חייבת להיעלם".
ישראל, כך הסביר חמינאי לאלפי חסידיו באחת מתפילות יום השישי בטהרן, הוקמה על אדמת פלשתין כיוון שהבריטים רצו בנוכחות קבוצת היהודים באזור הזה של המזרח התיכון, שנהנה ממיקום אסטרטגי כביר. כבעלי בריתם, הבריטים האמינו שהתיישבותם של היהודים בפלשתין "תמנע מהעולם המוסלמי, ובמיוחד ממדינות ערב, להתאחד לכוח אחד", כך חמינאי.
לשליטה על הפלשתינים, מתאר חמינאי, יש שלושה מימדים: האחד - "ברוטליות ואכזריות כלפי הערבים": הציונים "היכו והרגו בני אדם בכל אשר פנו". המימד השני הוא עיוות של דעת הקהל העולמית: "שקריהם לקהילה העולמית הם באמת מהממים", נסער חמינאי. "הישראלים תמיד מנסים לצייר את עצמם כחפים מפשע. במגזינים אמריקניים כמו 'טיים' ו'ניוזוויק', שאני קורא לעיתים, כל פגיעה במשפחה יהודית מתוארת לפרטי פרטים ומודגש בהפרזה עד כמה חפים מפשע הם. אבל את אלפי מקרי האכזריות והברוטליות כלפי הפלשתינים - צעירים, ילדים, נשים ומשפחות - הם לא לעולם לא מתארים". המימד השלישי הוא "הקונספירציות של הציונים, או אם להשתמש במילים שלהם, 'הלובי'. הישראלים נפגשים עם ממשלות, אינטלקטואלים, פוליטיקאים, סופרים ומשוררים, כשבראשם קונספירציות". בכך הוא מכוון, בין היתר, לנושא הגרעין.
לדברי חמינאי, "כל אומה בעולם הערבי שעושה את הטעות ומכירה במשטר הציוני, לא רק שהיא מטילה על עצמה חרפה וקלון, אלא היא נוקטת צעד שהוא לחלוטין לחינם, כיוון שהמשטר הציוני לא ישרוד לנצח", הוא מדגיש. "הציונים חשבו שהם הצליחו לפלוש לפלשתין ושהארץ תהיה שלהם. הם טועים לגמרי. הפלשתינים יילחמו על אדמתם, וזהו תפקידן של המדינות והממשלות בעולם האיסלאמי להבטיח שהפלשתינים ישיגו את מטרתם בהקדם האפשרי".
יש שתי דרכים עיקריות לטפל במשטר הציוני ה"מנשל", לדידו של חמינאי: האחת, לכלוא אותו בתוך גבולות פלשתין הכבושה, להפעיל עליו לחץ פוליטי וכלכלי ולבודד אותו מהעולם. בד בבד, להבטיח את הצלחתה של ההתקוממות הפלשתינית על ידי הגשת כל סיוע, כולל אמצעי לחימה.
חמינאי, אגב, לא דבק רק בדרך ההתקוממות האלימה. יש פתרון, דמוקרטי לכאורה, שאותו הוא שב ומציע: "כל הפלשתינים שנותרו מחוסרי בית בלבנון, כוויית, ירדן, מצרים ומדינות ערביות נוספות צריכים לקבל את האפשרות לחזור לאדמתם. ואז, מי שחי בפלשתין לפני קום המשטר הציוני 'הפיקטיבי' - מוסלמים, נוצרים ויהודים - צריך להשתתף במשאל עם שיקבע את זהות המשטר בפלשתין. המשטר שייבחר במשאל העם יחליט מה יעלה בגורלם של מי שהגיעו לפלשתין לאחר 1948 ויש לציית להחלטתו. אם יוחלט שעליהם לעזוב, הם צריכים לעזוב. זאת משמעותה האמיתית של הדמוקרטיה, וזוהי הכרה אמיתית בזכויות אדם, החופפת את התפיסה הקיימת בעולם", הוא קובע. מאידך, "הפתרון השגוי הוא ניהול משא ומתן להשגת הסדר או הסכם עם ישראל המנשלת שאינה מכבדת זכויות אדם, חוקים בינלאומיים והחלטות של האו"ם".
"מדובר בעמדות הקיצוניות ביותר כלפי ישראל", אומר רונן כהן, לשעבר סגן ראש חטיבת המחקר באמ"ן. "זה לא רק לא להכיר בקיומה של המדינה, אלא חשיבה שבטווח הארוך אפשר וצריך להעלים את המדינה. אני חושב שחמינאי למד לקח לא קטן מאחמדינג'אד. הדרך הנכונה בעיניו היא הדרך הערמומית והשקטה, ולא ההתרברבות הכוחנית והרועשת של אחמדינג'אד. יש לשחק את המשחק הדיפלומטי על פני השטח, ובינתיים לנהל חשיבה מעמיקה ומתוכננת לטווח הארוך. יש לאיראנים סבלנות. בזמן הזה הם משקיעים השקעה אסטרטגית בחיזבאללה, שהיא זרוע איראנית, ובמשטר של אסד".
"אנחנו פוגשים את איראן בהרבה מקומות", מסכמת שיין. "ולא רק בכל מה שקשור לסוגיית הגרעין. אנחנו פוגשים אותה בגבולות שלנו, אנחנו פוגשים אותה במדינות המפרץ, בטרור ברחבי העולם כולו. החיכוך של ישראל עם איראן הוא בהרבה הקשרים נוסף על הגרעין. אם יום אחד יהיה שינוי של המשטר באיראן, כל המזרח התיכון ייראה אחרת", היא אומרת. "האיראנים הם עם בעל היסטוריה מפוארת ותרבות מפוארת, שחבורה של פריקים דתיים השתלטה עליהם ומבודדת אותם מכל העולם. אלה לא דברי תעמולה. אני באמת מאמינה בהם".
naamal@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו