מעט 48 שנים חלפו מאז מלחמת יום הכיפורים, אך הן לא הקהו, ולו במעט, את הכאב של משפחת לוטנברג מתל אביב ושל משפחת פוירשטיין מנחלים. למעשה, נדמה שככל שחולף הזמן, רק מתעצם הגעגוע ועימו החשש הנורא - שיום אחד, מבלי משים, יישכח זכר הבנים שנפלו.
יוסק'ה וחנה לוטנברג מביטים בקבר בבית העלמין הצבאי בקריית שאול. זהו קברו של בנם, רב"ט איתן לוטנברג ז"ל, שנפל במלחמת יום הכיפורים. "אחרי המלחמה, כשכבר קברו את כל החללים, היינו נפגשים בכל יום שישי בבית העלמין שהיה מלא משפחות", מספר יוסק'ה (92), "יש כ־740 חללי יום כיפור שקבורים כאן. החלקה הצבאית היתה מלאה. היום רוב ההורים כבר אינם, והשורות התרוקנו; כשאנחנו מגיעים - הכל שומם. זה כואב. החשש הכי גדול שמעסיק את ההורים השכולים של מלחמת יום הכיפורים הוא שזכר הבנים יישכח. זה הדבר הכי מכאיב ומדאיג".
צל"ש לאחר המוות
בחור צעיר ואהוב היה איתן לוטנברג. ילד אמצעי, בין אילן הבכור לאורית הקטנה ממנו. באוקטובר 1972 התגייס לקורס טיס, נפלט ממנו ובחר להמשיך לחיל השריון, שם הוכשר כנהג טנק. האב יוסק'ה, שבעצמו לחם בקרבות מלחמת השחרור ונפצע, זוכר היטב את אי־הוודאות העצומה של מלחמת יום הכיפורים; איך נסע ברכבו הפרטי כדי לאסוף מידע על אודות גורל בנו. "חיפשתי אותו ברמת הגולן, שם לחמה החטיבה שלו, אך נאמר לי שהוא בסיני. כעבור שבועיים הגעתי לבסיס בסיני. שאלתי מה קרה, ואמרו לי שעד השעה 7:00 בבוקר הילד הזה נלחם לבדו. רציתי לחצות את התעלה עם הרכב כדי לחפש אחריו, ואמרו לי, 'מה אתה עושה כאן? יש פה מלחמה. אתה לא שפוי! תעזוב מייד את המקום'. התקשרתי לחנה ואמרתי לה, 'לא מוצאים את הילד'. חזרתי הביתה לתל אביב. היו אז 1,500 נעדרים. היה בלאגן אדיר".
רק בדיעבד התברר סיפור גבורתו הבלתי נתפס של איתן. הכוח שלו נקלע למארב ונתקל במכת אש, והוא נותר החייל היחיד הכשיר להילחם בטנק שבו נהג. במשך כל אותו לילה לחם איתן לבדו בעשרות החיילים המצרים שהיו בשטח, סירב לנטוש את חבריו הפצועים וביקש לפנות אותם לנקודות איסוף. לאורך כל אותו לילה נשמע קולו בקשר; אבל עם עלות השחר, לאחר קרב רימונים נואש, הוא נהרג. הוא הוכרז נעדר, ורק כעבור שמונה חודשים נמצאה גופתו. על תפקודו בקרב קיבל את צל"ש הרמטכ"ל.
"גם אחרי כל כך הרבה שנים, עדיין זולגות הדמעות", אומרת האם חנה, "איתן היה משהו מיוחד, נדיר. עצמאי, אהוב על כולם, לוחם צדק. הוא היה אמור לצאת לקורס קצינים, אבל הכל נגדע". ויוסק'ה מוסיף: "מדברים על יום הזיכרון, אבל הורים לא זקוקים ליום זיכרון. אנחנו זוכרים כל הזמן. לכן הכי חשוב להורים שיזכרו את הילד שלהם. אנחנו עדיין סוחבים את הכאב הנוראי על זה שהילד איננו. הגדולה היא להמשיך עם החיוך - יש לנו ילדים ונכדים נהדרים".
נהרג לצד חברו
נחמה פוירשטיין (93) יושבת בסלון ביתה החמים שבמושב נחלים. על הקיר מאחוריה תלויות תמונות ומזכרות כואבות; היא מפליגה בזיכרון אל מלחמת יום הכיפורים, אל היום שבו קיבלה את ההודעה על נפילת בנה, רב"ט מוטי פוירשטיין ז"ל.
היא שרדה את השואה, הגיעה לארץ כיתומה והקימה משפחה לתפארת. מוטי היה בנה השני, אח לשלוש בנות, שהתגייס לנח"ל במסגרת ישיבת הסדר. "עוד בראש השנה, לפני שפרצה המלחמה, ירדו מוטי וחבריו לשמש שליחי ציבור לקראת החגים", היא נזכרת, "אלא שיום לפני יום הכיפורים הוא התקשר וסיפר שהלוחמים הרווקים התנדבו להחליף את בעלי המשפחות".
ההחלפה הזאת עלתה למוטי בחייו. בן 19 היה כשנפל בקרב עקוב מדם נגד המצרים במעוז אורקל בקו בר־לב. הוא הוכרז כנעדר, ואחרי שלושה חודשים - כחלל שמקום קבורתו לא נודע. בחלוף חודש וחצי נוספים נמצאה גופתו בשטח מצרים; היא זוהתה הודות לטלית מיוחדת במינה, שאותה תפרה לו סבתו. הוא הובא למנוחת עולמים בבית העלמין הצבאי בקריית שאול. "אמנם עברו כמעט 50 שנה, אבל אני זוכרת הכל", אומרת נחמה, "בדיעבד, אני ובעלי הרגשנו ממש זעזוע בגוף ביום שמוטי נהרג. הרגשתי כאילו ברק פוגע בי, התחלתי לרעוד. סיפרתי את זה רק למשפחה המצומצמת, ידעתי שלא יאמינו לי, לא היה טעם לשתף".
"הידידים מזכירים לי אותו"
גם עשורים אחרי נפילתו, היא כמהה לראות אותו יום אחד על מפתן דלת הבית שבו גדל. "בדמיון שלי אני חושבת שאולי מוטי יבוא. כשהחברים שלו היו מגיעים, הייתי רואה אותם בשביל, לבושים במדים, ולרגע נדמה כאילו הוא בא. טבע הדברים הוא שכשאדם הולך, סופו להישכח, אבל אני ובעלי עשינו כל מה שרק אפשר כדי שיזכרו אותו. גם זה שאני מספרת עליו כאן, זה כדי שלא ישכחו אותו".
ביום שבו נגדעו חייו של מוטי - נפל גם חברו, רב"ט מרדכי ינאי ז"ל. השניים למדו יחד בישיבה בנחלים ובישיבת ההסדר בקריית ארבע. הם לחמו ונהרגו זה לצד זה באותו הקרב. בין המשפחות התגבשה חברות אמיצה לאורך שנים רבות, שהמשיכה גם לאחר שהוריו של ינאי הלכו לעולמם. אבל בשעה שהידידות בין המשפחות מתהדקת, הזיכרון של החללים עצמם - בייחוד אלו שהיו רווקים צעירים במותם - דוהה והולך עם השנים. ההורים מזדקנים או הולכים לעולמם, ושימור הזיכרון מוטל על מי שנותר.
"זה לא פשוט", עונה נחמה לשאלה מאין היא שואבת את הכוחות, "שרדתי את השואה, הרוח והנפש שלי מאוד חזקים, אבל הגוף כבר קצת עייף. אחרי שמוטי נהרג לא יצאתי מהמיטה שלושה ימים, גם בעלי איבד את שמחת החיים. בסוף הבנתי שיש לי עוד ילדים לטפל בהם. אצלנו במשפחה יש נכדים ונינים שנושאים את השם מוטי בגאווה גדולה. הם, הילדים שלי וכל השאר - מחזיקים אותי בריאה".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו