ושוב דפיקה בדלת: כשהשכול הכה פעמיים

במאי 1974, שבעה חודשים לאחר שנהרגו, הובאו יחדיו למנוחת עולמים האחים תלי (נפתלי) ואשי (אשר) סידרר בחלקה הצבאית בקיבוצם, משמר השרון. זו היתה הלוויה אחת משותפת לשני האחים שבחייהם עברו מסלול חיים כמעט זהה, הוכרזו יחדיו כנעדרים אחרי שעקבותיהם נעלמו בחולות סיני במלחמת יום הכיפורים, וגם במותם לא נפרדו ונטמנו באותו יום ובאותה שעה בקבר אחד משותף כשהם צמודים זה לזה. 

​

סגן בר נחום, קצינה בצה"ל בת 23 מכרמיאל, שכלה שני אחים. ניר, הבן השני, היה לוחם בתותחנים ונפל באוקטובר 2002. "הוא עלה לאוטובוס בצומת כרכור, ובאותו זמן עלה לאוטובוס מחבל מתאבד והפעיל את חגורת הנפץ", מספרת בר, האחות החמישית במשפחה. "בפיגוע הזה נרצחו 14 אנשים, ובהם שני חיילים, אחי וחייל נוסף. הוא היה בן 20". 

אביחי, הבן השלישי במשפחה, נפל חמש שנים לאחר מכן, בשנת 2007. "הוא רצה מאוד להתגייס לשירות קרבי אחרי שאחי נהרג. הוא ביקש מההורים שיחתמו לו ולבסוף אישרו לו והוא סופח לחטיבת הנחל. הוא היה במסלול ייעודי לקצונה. ביוני 2007 הוא נהרג בפעילות מבצעית בצפון, ליד כפר ע'ג'ר. הוא היה בן 19". 

על הנוכחות בקברים בימי הזיכרון בר משתפת: "בימי הזיכרון אני תמיד מלווה את אמא שלי בתור בת הזקונים. באזכרות אנחנו תמיד הולכים קודם לקבר של מי שבאותו יום זו האזכרה שלו ואחר כך לקבר של האח השני. הם קבורים באותה חלקה צבאית בבית העלמין בכרמיאל, מרחק של 100 מטר בלבד זה מזה. בטקס יום הזיכרון אנחנו לא עומדים ליד שום קבר, כי אי אפשר לבחור אחד מהם. אי אפשר לבחור, זה לא משהו שבוחרים. חשוב לי להדגיש שהזיכרון והכאב הם יומיומיים, ולא רק ביום הזיכרון". 

"בגלל הפרשי הגילים אני בעיקר זוכרת את ניר כאחי הגדול שחוזר מהצבא. היה לנו חיבור מיוחד, שהתחיל בזה שהוא הציע להורים שלי את השם שלי (בר במשמעות של: ב' - בת, ר' - ראשונה) ועד לכך שבכל שישי שהוא היה בבית, הוא היה מושיב אותי על החלון והיינו מאזינים יחד למוזיקה וצופים בשכונה. 

"מאביחי אני זוכרת את אהבתו לעולם הבמה והתקשורת, הוא אהב ריקודים סלוניים ונהג לצלם ולערוך סרטונים. אחד הזיכרונות היותר גדולים שלי ממנו זה שהיינו הולכים יחד לפארק, והוא היה עושה לי תסרוקת ואיפור והיה מצלם סרטון ומכין ועורך אותו בהשקעה וברצינות".

"יש מעט מאוד משפחות ששכלו שני בנים. קשה להסביר איך זה מרגיש. ברור שזה קשה יותר, כי זה כפול. כל דבר הוא כפול - ודאי שהכאב".  

​

אלי טהר הוא אב שכול ואח שכול. בשנת 1981 הוא איבד את אחיו, סא"ל יוסף טהר ז"ל, ו־20 שנה אחרי שכל את בנו רועי. "התגייסתי לצנחנים, ומחזור אחד לפני השחרור שלי יוסי התגייס. זה היה טבעי שהוא הולך בעקבותיי. אנחנו לא היינו רק אחים, היינו גם חברים טובים. בערך חודש לפני שיוסי נהרג, הייתי בלבנון בפעילות מבצעית (במילואים) וגם הוא היה באזור. הוא קרא לי בקשר: 'א.טייח כאן י.טייח, מה נשמע? מה העניינים? שמור על עצמך, אל תעשה שטויות וניפגש'. זהו, לא נפגשנו מאז".

אלי מספר על הרגע שבו הבין שאחיו נהרג: "בוקר אחד יצאתי לעבודה ושמעתי בחדשות שהיתה פשיטה של צה"ל ויש הרוג. חבר צלצל אלי ואמר שהוא צריך לבוא לדבר איתי. הוא אמר לי 'אחיך נפצע ואני רוצה שתבוא הביתה'. אמרתי לו, תשמע - אחי נהרג. הוא אמר לי לא, לא יכול להיות, אמרתי לו 'שמעתי בבוקר שיש הרוג אחד, אז זה אחי נהרג'".

יוסי התגייס לצה"ל בתחילת מאי 1971, והתנדב לשרת בחטיבת הצנחנים, שבה גם סיים את דרכו כרס"ן וכקצין אג"ם בשירות קבע. יוסף היה בן 28 במותו. לאחר נפילתו, הוא הועלה לדרגת סגן־אלוף. הוא השאיר אחריו אישה ובן, הורים, ארבעה אחים ושתי אחיות.

שלושה חודשים לפני מותו של יוסף, נולד לאלי בנו רועי. "הצעתי לאשתי לשנות את שמו ליוסי, אך היא לא הסכימה. כעבור 20 שנה הוא נהרג לי. הוא גמר מסלול לוחם, קיבל את הדרגות והיתה לו בעיה בברך. הוא לא רצה לעזוב את החבר'ה מהגדוד ונשאר כתומך לחימה". 

​

אלי משחזר את התאונה של בנו: "הוא יצא מהבית ואחרי פחות מ־3 ק"מ באו חבר'ה מהיישוב ליד, עלו על השביל בשטח בלי לעצור, ופשוט הפכו אותו. שביל שבו ימים שלמים עוברים מבלי שעולים עליו רכבים". רועי נהרג במקום והוא בן עשרים. הוא הותיר אחריו הורים, ארבעה אחים ואחות.

גם יוסף וגם רועי קבורים בבית העלמין הצבאי בכפר ורבורג. "אני משתדל לבוא יותר מוקדם, לעבור אצל אח שלי ולעמוד ליד הבן שלי. הילדים שלי ומזל אשתי עומדים ליד הבן שלי. בשנים הראשונות, היה קשה גם לי וגם להם איך לחלק ואיך לעמוד, עד שאמרתי להם שהכל בסדר, שהם יהיו ליד יוסי ואני אהיה ליד רועי ובבית אנחנו ניפגש כולם. בכל שנה זה נעשה יותר קשה ועמוק, אני כתבתי באחד השנים הספד לאחי באזכרה שלו ואמרתי לו שבהתחלה חשבתי שהעולם נגמר, הכל קורס, ובעצם כשרועי נהרג, הבנתי שה־20 שנה של יוסי זה היה רק היומן, הסרט התחיל כשרועי נהרג. זה היה חלק בי שמת, למדתי לחיות עם החלק החי, ולשמור על החלק המת".