1. כשור בזירה עומד נתניהו ומנגד מרקדים-מפזזים זה ארבע מערכות בחירות שחקני משנה, ללא מטדור אמיתי שיעלה לזירה ויילחם נגדו.
פעם אחר פעם מגיחים מפה ומשם שחקני ספסל, בלי אומץ להסתכל בעיניים, שלא בפנים גלויות, אבל עם חרב בידם. הם מנסים לדקור, פעם מפה ופעם משם, פעם מלמעלה ופעם מלמטה, עוד דקירה, עוד הטלת חנית, בתקווה שיקרוס. את משימת הדקירה הם מעבירים מזה לזה. בתקווה שנחיל יתושים חסר צורה יכריע את השור. אין ביניהם חברות, אך הם חולקים תאוות שנאה. והם כושלים, והם נידפים, והם קוראים לעזרת התקשורת ומייחלים לסיוע מצד מערכות האכיפה, שאולי יעשו עבורם את העבודה. וגם זה לא מצליח. בצר להם, הם משנים כללים, מנסחים חוקים חדשים, מחליפים זהויות, מותחים גבולות, בזים לנורמות. כשל ליברמן, כשל גם סער. כשלו גנץ ולפיד, וכשל גם אהוד ברק. כשל מנדלבליט וכשל שי ניצן.
עכשיו, במערכה הרביעית, נזרק לזירה רועד נפתלי בנט, וסכיני כולם ניתנות בידיו. "גמור את המלאכה בשבילנו!" הם זועקים. שתהיה לנו הסכין השימושית, בנט. חסל את השור, והזירה תהיה שלנו. בתמורה נמליך אותך לפרק זמן קצוב. אצלנו, הם מבטיחים, כל ממזר מלך (זו כמובן, רק מטאפורה, ואין לייחס לדברים כל משמעות מילולית).
2. הם ניסו בתחילה חרב אידיאולוגית - וכשלו. ניסו חרב משפטית - והתבדו. ניסו חרב תקשורתית - וקרסו. עכשיו כבר ויתרו על הכל: אין אידיאולוגיה, אין ערכים, אין עקרונות. רק שילך.
השבוע צייצה יפעת שאשא-ביטון: "נתניהו, יש רק דרך אחת להזניק את ישראל קדימה - זוז הצידה! ותן להנהיג את ישראל לחוף מבטחים". המודעות העצמית קפצה מראש מגדל. המנהיג שהזניק את ישראל קדימה בכל מישור אפשרי, כלכלית ומדינית, האיש שעקשנותו האינסופית הביאה את ישראל לחוף מבטחים אחרי הקורונה, מתבקש על ידי מספר 2 במפלגה של שישה מנדטים "לזוז" כדי שיהיה אפשר סוף-סוף להזניק את ישראל ולהביא אותה לחוף מבטחים. אז זו התוכנית? קודם לחסל אותו, ואז לקחת בעלות על הישגיו? שלא יהיו אשליות: בתוך תוכם הם יודעים שאין חורבות לשקם ושאין חברה להבריא. הסכמי שלום נחתמים ובריתות אזוריות נכרתות. הם זלזלו ב"אובססיה" לחיסונים, אבל ישראל יוצאת ראשונה מהקורונה בזמן שצרפת וגרמניה צועדות לגל חדש ולסגר נוסף.
3. אבל הם נחושים - והם יודעים למה. זה לא נתניהו, זה מה שסילוקו מבטיח. סער מבין את זה, אבל הוא איבד כל מחויבות תנועתית. הוא יכין פופקורן ויצפה בהנאה בקריסת הליכוד. גם בנט בתוך תוכו מבין זאת. הפיתוי - ראשות ממשלה, ראשון, לשנה, אולי שנתיים - מפתה. אבל הוא יודע את המחיר - והמחיר הוא הקרסת הימין.
חבל ללכת סחור-סחור, המשמעות של ממשלת "ריפוי" ברורה: דווקא כשאידיאולוגיית השמאל שווה 13 מנדטים ומגיעה לכנסת בגרסתה הקיצונית וההזויה ביותר - הימין יושיט לה יד ויהפוך את יאיר גולן ואת אבתיסאם מראענה לרלוונטיים יותר מיריב לוין ומיובל שטייניץ. דווקא ברגע הקריטי הזה, כשהוא קרוב כל כך לרפורמות הנחוצות, הימין יציל את צלאח א-דין מעצמו, ינשים את ממלכת הפקידים ויהפוך את הניסנקורנים למיניהם מיש עתיד ומכחול לבן למשפיעים פי כמה מאריה דרעי ומנתניהו. והדבר החשוב ביותר: דווקא כשהוא בשיא כוחו האלקטורלי, יאבד את הימין את מרכז הכובד המנהיגותי שלו, את הליכוד בהנהגת נתניהו, שחרף כל מלחמות השוורים - משיג 30 מנדטים.
שלא יהיו אשליות: סילוק נתניהו פירושו, בשלב המיידי, אובדן ההגמוניה של הימין. שִכחו מזה. אי אפשר להוביל לאורך זמן קווי יסוד אידיאולוגיים מעמדה של שבעה מנדטים, וגם לא מ-13. לא איראן ולא חיזבאללה יחכו ל"ריפוי", לא ביידן ולא ביה"ד בהאג. לא מערכת המשפט ולא פקידי האוצר. כל אלה כבר עכשיו דואים מעל הזירה ורק מחכים שהשור יתפנה ממנה. ושום דבר לא יעניק להם סיפוק גדול יותר מאשר לראות את הימין עצמו מפנה את השור מהזירה, בשבילם. וכל מה שיצטרכו לשלם לו זה שנה-שנתיים בראשות ממשלה שבה הוא נמצא ממילא בנחיתות אידיאולוגית? זה כסף קטן בשביל לנצח את השור; זה ממש גרושים בשביל להביא את הימין והליכוד לקריסה.
ואם אתם שואלים אותי, גם אלה הבטחות בעלמא. ברגע שתדקור את השור, הסכין כבר לא תהיה שימושית. וסכין חד-פעמית אין טעם לשמור. עדיף להשליך לפח המיחזור.