בית המשפט המחוזי בבאר שבע החליט בצעד חריג להחמיר את עונשו של בעל שהפר צו הרחקה והגיע למקלט לנשים מוכות, שבו שהו אישתו וילדיו. זאת לאחר שבית משפט השלום באילת "הסתפק" בעונש מינימלי של 21 יום מאסר ופיצוי ע"ס 2,000 שקלים.
לפי כתב האישום, שאח"כ הוביל להרשעה של הגבר על פ הודאתו, הפר הנאשם צו הרחקה שהוציא צו בית המשפט, על פיו אסור היה לו ליצור קשר, במישרין או בעקיפין, עם המתלוננת למשך 90 ימים. לפי הצו, נאסר עליו להתקרב למתלוננת במרחק של פחות מ-100 מטרים.
למרות הצו, הגיע הנאשם למקלט לנשים מוכות בו שהתה אישתו עם ילדיה, עלה לגג בית הכנסת הסמוך יחד עם אדם נוסף וקרא לילדיו. המתלוננת יצאה למדרגות המקלט ושאלה את המשיב למעשיו, והוא השיב לה "מי זה אסי?", ונמלט מהמקום. נוכח מעשים אלו, הורשע כאמור הבעל בעבירת הפרת צו בית משפט שנועד להגן על אדם.
במשפטו בבית המשפט השלום באילת, הסתפק השופט ב-21 ימי מאסר ו-2,000 שקלים פיצוי לאשה. מחלקת התביעות של מחוז דרום במשטרה לא ויתרה, הגישה ערעור על ההחלטה והרכב שופטי בית המשפט המחוזי בבאר שבע, וזה החליט להחמיר את עונשו לתשעה חודשי מאסר.
הרכב שופטי בית משפט המחוזי בראשות הנשיאה, רויטל יפה כ"ץ, קיבלו את הבקשה לערעור וקבעו כי בית משפט השלום טעה באופן הטיפול בתיק ובמסקנות אליהן הגיע: "לא צריך שעובדות כתב האישום יכללו את החרדה שחשה המתלוננת כתוצאה ממעשי המשיב. כל בר דעת יכול להבין, כי מי שברחה מביתה והגיעה למעון לנשים מוכות עם 5 ילדים, לא עושה כן אלא כדי לקבל הגנה, וכשהתברר לה שאפילו במקום זה לא תוכל להיות מוגנת מפני המשיב, בוודאי חשה חרדה, אימה וייאוש; אך ברור שאחזה בה אימה כשהבינה, כי המשיב יודע היכן היא מסתתרת, ודברים אלה לא חייבים להיות רשומים בכתב האישום כדי שביהמ"ש יוכל להבין זאת", נכתב בהחלטת השופטים.
עוד הוסיפו השופטים: "בית המשפט שגה בקביעת מתחם הענישה מבלי לתת משקל לאופן הפרת הצו, צו שנועד להגן על חיי אדם, על ידי הגעה למקום אשר היה אמור להיות מקלט עבור המתלוננת מפני הנאשם, תוך שימוש בילדים הקטינים, הנמצאים ממילא, שלא בטובתם, בעין הסערה המשפחתית והמשפטית ובית המשפט שגה כאשר לא מצא לנכון להחמיר עם הנאשם גם על מנת להגן על נשים אחרות שמבקשות הגנה במקלטים דומים".
"ערכאת הערעור אינה נוטה למצות את הדין עם הנאשם. עם זאת, המקרה שבפנינו נמנה עם אותם מקרים חריגים, המצדיקים התערבות בגזר דינה של הערכאה הדיונית בעיקר בשל היעדר קיומו של יחס הולם בין חומרת מעשי העבירה בנסיבותיה ומידת אשמו של המשיב, לבין סוג ומידת העונש שהוטל עליו".