צריך לבדוק פעם מתי התחיל השימוש בישראל במונחים "ימין" ו"שמאל" כמגדירי הזהות הפוליטית. המושגים היו קיימים בחברה הישראלית, אבל לא כחלוקה כוללת של המחנות הפוליטיים האידיאולוגיים. החלוקה הזאת של ימין-שמאל השתרשה כתופעת לוואי של הקיטוב הפוליטי שנוצר בארץ אחרי המהפך של 1977 ובעיקר אחרי הסכם אוסלו. מפלגת העבודה, למשל, לא הוגדרה כ"שמאל".
כך גם "ימין" הלך והשתרש כמגדיר זהות, שבשפה הפוליטית הישראלית הקיימת פירושו מבחינת השמאל "פשיזם", בעוד שבעיני הימנים עצמם הימין מסמל טוהר אידיאולוגי לאומי - רצוי כמה שיותר נוקשה וקיצוני. בפועל, המושג "ימין" או "ימני" הפך למעשה לחלק מפוליטיקת הזהויות של ישראל. אנשים וציבורים שלמים מזהים עצמם עם "ימניות" יותר, משהם מזהים את עצמם עם ערכי הימין שהם קודם כל ציונות, לאומיות, שמרנות ערכית, ליברליזם של "חיה ותן לחיות" או אפילו התיישבות. זה לא פלא שאלו פני הדברים, משום שמחנה הימין הפוליטי כיום כולל בתוכו גם חרדים וגם את האגף משיחי של הציונות הדתית שחלקו אף שולל את הציונות.
כך שהרבה גוונים מצויים היום תחת האוהל הימני הגדול; ואפשר רק לקבוע כי בסופו של דבר המחנה הלאומי המוביל, שזו תנועת הליכוד, התפתח היסטורית בכיוון של תנועה פופוליסטית, עממית, דמוקרטית. זו תנועה שהתפתחה במציאות ישראלית נתונה והיא לא דומה לתנועה השמרנית באמריקה ששלטה בעבר במפלגה הרפובליקנית, שהייתה קוהרנטית הרבה יותר מבחינה רעיונית.
לפופוליזם יצא שם רע, אבל זו הדרך היחידה בדמוקרטיות
וכאן אנחנו נכנסים לנושא ההבדלים האמיתיים, הרלוונטיים, בין פלגי "הימין" השונים המכים זה בזה במערכת הבחירות. ההבדל המהותי הוא במנהיגות. למונח פופוליזם יצא שם רע, אבל למעשה זו הדרך היחידה בדמוקרטיות במצבן היום להתמודד עם העוצמה והנטיה לעריצות של "המדינה האדמיניסטרטיבית" או משטר הפקידים.
התמודדותו של ראש הממשלה בנימין נתניהו עם ההבטים המכריעים במגפת הקורונה מציבים מודל קשה לחיקוי. המודל המנהיגותי היעיל היחיד, בייחוד במצבי משבר, הוא של מנהיג העושה את הדברים בעצמו, עם שתי ידיים על ההגה, עם עשר אצבעות על הכפתורים או הלחיצים הנכונים. עבודת מטה לא תעזור לו, "המומחים" יעזרו אך לא יועילו, מנגנוני הניהול יעשו רק מה שהם יודעים לעשות. במקרה של ישראל התברר שהתשתית הארגונית והלוגיסטית של מערכת הבריאות וקופות החולים היא יעילה ואפקטיבית וכך הצליח מבצע החיסונים.
בסופו של דבר כאשר מנהיג של מפלגת ימין מגיע לשלטון, הוא צריך לדאוג לאינטרסים לאומיים ולא לאינטרסים סקטורליאליים; אבל יותר מכל שיקול אידיאולוגי, הוא צריך לזהות מהו היעד החיוני ברגע נתון. צריכה להיות לו תכונה נדירה של ראיית הנולד, לזהות שמשבר מתקרב ולמצוא את הנקודה הארכימדית, שבאמצעותה יגיע לפתרון לפחות חלקי של המשבר.
עדותו של נשיא פייזר אלברט בורלא על 30 שיחות הטלפון מנתניהו מסבירות את הנושא יותר מכל דבר אחר - אין שום סוכן ביצוע חשאי שיעשה את העבודה בשבילך, אם אתה עצמך לא מוכן או לא מסוגל לעבור דרך קירות.
כך שהמנהיג שציבור מצביעי הימין ייקרא לבחור בו, צריך להיות מסוגל לגייס כוחות ציבוריים, שייאזנו את עריצות משטר הפקידים מחד, ולהתגבר במו ידיו על חוסר התפקוד של המנגנונים שאמורים לתמוך בו ולסייע לו כראש ממשלה, מאידך.
במצב הנוכחי, יש אלטרנטיבה ריאלית אחת לנתניהו - וזהו יאיר לפיד; ולפיד יותר משהוא איש מרכז-שמאל, הוא פוליטיקאי שייתן למומחים ולפקידים השונים להוביל אותו בכל תחומי המדיניות, הוא לא יהיה מסוגל לשלוט בהם, לא לכופף אותם ובטח שלא לעקוף אותם.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו