יובל עזרזר מוחה דמעה סוררת שזולגת על לחייה. "אני שונאת לבכות, זה כאילו מראה על חולשה", היא אומרת. טון הדיבור שלה חותך, אבל המילים יוצאות מהלב. "אני אדם סגור רגשית, וכשהסכר נפרץ, אני מרגישה חולשה. כן, זה אולי מצחיק שאני דווקא מעודדת את החניכים שלי לבכות, לשחרר, אבל לא מיישמת על עצמי. אני יודעת שאני עוד צריכה לעבוד על זה, ובטוחה שלהם זה יכול לעזור. אני הרי הייתי שם, במקום שבו הם נמצאים, ואם אני הצלחתי לעבוד על עצמי, גם הם יכולים".
כבר שבעה חודשים שיובל, שגדלה בעצמה בפנימייה לנערים ולנערות המתמודדים עם קשיים נפשיים ורגשיים, עובדת כמדריכה בפנימיית אורנים, שהיא בעלת אופי דומה. שבעה חודשים שבהם היא לומדת בכל יום משהו גם על עצמה, מתמודדת עם השדים הכי עמוקים שלה. מסתכלת על חניכיה ורואה את יובל של פעם: זאת שמתקשה להתמודד עם מסגרות, שמגיבה באלימות, שבועטת במוסכמות.
"הייתי במקומות דומים, ואני יודעת מה עובר להם בראש כשהם כועסים, כשהם מרגישים שלא הולך להם, כשהם מרגישים לבד. כשחניך שלי בא ומבקש משהו לאכול באמצע הלילה אני נזכרת איך אני הייתי עושה בדיוק אותו הדבר. לא תמיד מרעב, גם בשביל תשומת לב, בשביל להרגיש שייכות. אז ברור שאני נותנת לו.
"אני כל הזמן משקפת להם מה טוב בהם, מה הם יכולים לעשות טוב. הם ילדים של אהבה, ואני דואגת שהם ירגישו ככה כל הזמן. אם הייתי רואה עכשיו את יובל של פעם, הייתי אומרת לה שלא תנסה להיות מישהי אחרת. שתהיה מה שהיא, מה שחינכו אותה בבית, שתקום ותראה לכולם כמה העולם הזה יפה. הייתי אומרת לה את המשפט שלמדתי מהחיים: גם אם הדרך לא קלה, בסופו של דבר הכל מסתדר לטובה".
יש לה שיער שחור ארוך, עיניים גדולות וצחוק שממלא את החדר. עונדת כמה טבעות בכל יד, ונזם קטן מעטר את אפה. גדלה ברחובות, בת שלישית במשפחה בת ארבעה ילדים. שני אחיה הגדולים נולדו מנישואיה הקודמים של אמה רותי (50). היא ואחותה הקטנה נולדו מאותו אב. כשהיתה בת 3 נפרדו הוריה, ואמה נישאה שוב לארול (56), ש"הוא אבא שלי לכל דבר". אמה עובדת כמדריכת שיקום למבוגרים הלוקים בנפשם.
כבר כילדה היא התנהגה באלימות. "נוטה להתנהגות אלימה על רקע רגשי", הגדירו אותה אנשי המקצוע שטיפלו בה, אבל יובל משוכנעת עד היום שהתנהגותה לא היתה קשורה לבעיה רגשית. "לא קרה משהו ספציפי בבית שהביא אותי להתנהגות הזאת, להפוך למישהי שמרביצה על כל הערה קטנה. ההורים שלי תמיד נתנו לי את ההרגשה שאני הכל עבורם, ולמרות זאת לא מצאתי את עצמי, לא בבית ולא בבית הספר. הייתי עצמאית מגיל צעיר, ידעתי להכין לעצמי אוכל וגם להסתובב לבד, וחיפשתי את הדרך שלי להתבלט. משום מה בחרתי להתבלט בדרך השלילית, בשפה בוטה ובאלימות".
היא מדליקה סיגריה, אחת מני רבות שאותן תעשן כמעט ברצף במהלך השיחה. "בגיל 8 התחלתי להרים בדלי סיגריות מהרצפה. להרגיש מה זה סיגריה. אבל לעשן באופן רציף התחלתי רק בגיל 18, בתחילת הצבא".
כשהיתה בת 12 הועברה לפנימיית עדנים בנגב, המיועדת לנערים ולנערות המתמודדים עם קשיים נפשיים ורגשיים. אחיה הגדול ואחותה הקטנה הועברו לפנימיות אחרות, בשל בעיות דומות.
"לא כעסתי. הבנתי שזו יכולה להיות חוויה טובה. לא הצלחתי להחזיק מעמד בשום מסגרת אחרת, לא בבית הספר, לא בבית. עד שהגעתי לפנימייה לא מצאתי מסגרת שמתאימה לי, וגם ההתחלה ב'עדנים' לא היתה ממש טובה".
פנימיית עדנים, שבה גדלה, כמו פנימיית אורנים, שבה היא עובדת, שייכות לקבוצת גיא ומעניקות טיפולים פסיכולוגיים ופרה־רפואיים. הנערים השוהים בהן לומדים במסגרת חיצונית. יובל למדה בבית אקשטיין באופקים.
"למדתי", היא מסמנת מירכאות באצבעותיה. "לא באמת השקעתי בלימודים, בקושי הלכתי לבית הספר, ואם כבר הלכתי, לא הייתי מקשיבה. היום, בדיעבד, אני יודעת לומר שבזבזתי שנתיים מהחיים שלי".
היא נעה באי נוחות בכיסא, מנסה להתחמק מהסודות השחורים של עברה הלא רחוק. "הייתי מחכה שמישהו יקלל אותי כדי שאוכל להרביץ לו. הייתי מחפשת את זה. ילדים אחרים הרגיזו אותי בכוונה, כל דבר הרגיז אותי. היום, כשאני מסתכלת על הדברים שהרגיזו אותי אז, הם מצחיקים אותי. אבל אם מישהו היה זורק סתם הערה שנראית לי לא במקום, הייתי מרביצה לו. זה היה מקום הפריקה שלי.
"אפילו הגישו נגדי תלונה במשטרה על אלימות, אחרי שבעטתי בילדה שדיברה לא יפה על המשפחה שלי. היא הגיעה לבית החולים והיתה מאושפזת כמה ימים. התלונה נסגרה באזהרה במשטרה.
"בסוף העבירו אותי לבית הספר ברנקו וייס בבאר שבע, עם ילדים שסובלים מבעיות קשות בלימודים ומבעיות חברתיות. רציתי לצאת משם, כי הרגשתי שאני ילדה נורמטיבית לעומת האחרים. היו שם כאלה עם בעיות התפתחותיות, נטיות אובדניות, דיכאון, מה לא. לי היו בסך הכל קצת בעיות אלימות, מה לי ולילדים האלה.
"הבנתי שאני מבזבזת את הזמן והחלטתי לעשות סוויץ' בראש. לסתום את הפה, לא להגיב לכל הערה טיפשית. זה היה קשה, כי מבחינתי לסתום את הפה זה סימן לחולשה, סימן שאני סופגת. אבל היתה לי מטרה, להתקדם בחיים. להראות שאני יכולה.
"אני זוכרת מקרה שמורה תפסה אותי בחולצה, וזה כמעט חנק אותי. תפסתי את המעקה במדרגות חזק־חזק, אמרתי לעצמי שאני לא משחררת את המעקה כדי שלא אעשה משהו שאצטער עליו, והצלחתי לעצור את עצמי".
איך היה הקשר עם ההורים שלך בכל הזמן הזה?
"הם מעולם לא נתנו לי את ההרגשה שאני מאכזבת אותם. אמא שלי אף פעם לא ויתרה עלי. היא תמיד נתנה לי נקודות אור ופינוקים, תמיד ידעה לגרום לי להרגיש אהובה. היא ידעה שאני לא מסתדרת במסגרת, ולכן יהיה לי טוב בפנימייה. וגם בפנימייה הם לא החסירו אף פגישה, אף ביקור. כשהייתי חוזרת הביתה, זה היה כמו לחזור לפינוק של בית מלון".
בפנימייה פגשה יובל את דור פרימו, שהיה מדריך מתחיל. ההתחלה, כמו תמיד אצלה, היתה קשה.
"הוא היה קורא לי לקחת קונצרטה (כדור לסיוע בקשב וריכוז), ולא הייתי באה. היה מבקש ממני דברים, ואני מתעלמת. אמרתי לעצמי, למה שאקשיב לו? אחרי שמונה חודשים הוא הפך למנהל הבית, מה שנחשב קידום משמעותי וזריז, והבנתי שאולי אני טועה בנוגע אליו. אולי יש בו משהו אחר, וכדאי לי להקשיב לו.
"רוצה לראות כמה משמעותי הוא היה בסוף? הנה, זה דור ואני", היא חושפת את שוק רגלה הימנית, שעליה מקועקע פרח סביון שהעלים שלו מתפזרים, לצד ציפורים מתעופפות.
"הזרעים של הסביון לא מתפזרים אם לא נושפים עליהם, ואחרי שהם עפים ונוחתים על האדמה, צומחים מהם הרבה סביונים חדשים.
"מבחינתי, דור היה זה שעזר לי לפזר את הזרעים שלי כדי לפרוח. הוא ראה גם את הדברים הטובים שיש בי. ידע גם להעמיד אותי במקום וגם להרים אותי למעלה. בזכותו הגעתי לשלבים גבוהים בפנימייה, השתניתי לטובה".
לצד דור היתה גם מריאלה גיליס, אז מנהלת בית בפנימייה. "היה לנו חיבור טוב", מספרת יובל. "כשדור לא היה, היא היתה האוזן הקשבת שלי. אפילו שהיא לא היתה מנהלת הבית שלי, אלא בית אחר. הייתי נכנסת אליה למשרד ואומרת לה 'מריאלה, ק.ש'. ככה, באותיות, שהמשמעות שלהן היא - קשה לי. לא הייתי מסוגלת להגיד שקשה לי, אז מצאתי דרכים יצירתיות. רק אצלה הייתי בוכה, נפתחת. חיבור טוב כזה לא היה לי בחיים".
בכיתה י"א, עם תמיכה מדור, ממריאלה ומצוות הפנימייה, החליטה יובל לעשות שינוי משמעותי בחייה. התלמידה שכמעט לא הלכה לבית הספר סיימה בגרות עם ממוצע 82, לאחר שהרחיבה בלימודי גיאוגרפיה ובמדעי הטכנולוגיה. התנהגותה בפנימייה השתנתה פלאים, ומילדה כועסת היא הפכה לקשובה ולמשקיענית. היא סיימה את הפנימייה כשבליבה חלום: להיות מסוגלת לעזור לילדים במצבה.
ביולי 2017 התגייסה לצה"ל כנערת מקא"ם (מרכז קידום אוכלוסיות מיוחדות) ושירתה כלוחמת משמר הגבול בסיירות בירושלים.
"שנתיים מהחיים שלי נתתי לירושלים", היא צוחקת. "זה היה תפקיד קשוח בגזרה לא פשוטה. השתתפתי בפשיטות למציאת סמים, במעצרים של שוהים בלתי חוקיים. היה הרבה אקשן, לצד סיטואציות לא קלות לעיכול. מצד אחד יכולתי לפרוק שם את האנרגיות שלי, אבל מצד שני, היתה לי כל הזמן תחושה שעוקבים אחריי, שרוצים להרע לי.
"גרתי אצל ההורים בשכונה לא טובה, ולפני שהייתי חוזרת הביתה הייתי מחליפה בגדים לאזרחי ומחביאה את הנשק, כי כל הזמן פחדתי שיגנבו לי אותו. עד היום אני הולכת ברחוב ומסתכלת כמה פעמים לאחור כדי לוודא שאף אחד לא עוקב אחריי, כמו שקרה לי בצבא. זו תחושה לא נעימה".
בדצמבר 2018, בזמן שירותה הצבאי, נפטר אביה הביולוגי, זה שלא ראתה מאז גיל שנתיים. "לא הלכתי להלוויה שלו", היא אומרת, "רק לפני שנה עליתי לקבר שלו בפעם הראשונה, אחרי שחלמתי בלילה שהוא אומר שאני צריכה לסלוח לו על כל השנים שהוא לא היה בחיים שלי, שהוא לא היה עם אמא שלי. התעוררתי מהסיוט והחלטתי לנסוע לקבר שלו בנתיבות עם חברה.
"זה היה בשעה 1 בלילה, ירד מבול, ואני מתיישבת ליד הקבר שלו ומתחילה לפרוק את כל מה שיש לי על הלב. בכיתי אולי שלוש שעות, בעיקר מכעס שהיה לי עליו. בסוף הנחתי אבן על הקבר, אמרתי פעמיים שאני מוחלת, ויצאתי. מאז הוא כבר לא בא אלי בחלומות".
ביולי 2019, שבוע אחרי שסיימה את השירות הצבאי, קיבלה יובל שיחת טלפון ממריאלה, שכבר היתה רכזת חברה וחינוך בפנימיית אורנים. "היא אמרה לי: 'בואי, אני רוצה אותך פה', והזמינה אותי להיות מדריכה בפנימייה. סיפרה לי שדור הוא סגן מנהל הפנימייה. אמרתי לה שאני צריכה את הזמן שלי, אבל הרעיון התחיל לחלחל".
היא עברה לגור בדירה שכורה בראשון לציון עם שותפה, ובתחילת ינואר 2020 החלה לעבוד כמאבטחת במועדון בראשון לציון, שארגן בעיקר מסיבות לבני 40 פלוס. "אמרתי לעצמי, 'בואי, תראי את האסרטיביות שלך'. הייתי פספוסה בת 20, וראיתי אנשים עושים סמים, הולכים מכות. ראיתי בחורות צעירות שמוכנות ללכת עם גברים תמורת כוס אלכוהול.
"בהתחלה אנשים היו בהלם ממני. הייתי הבחורה היחידה בצוות, ועוד בעמדה הכי קשוחה, עמדת השירותים. הכל קורה בשירותים של מועדונים, כי אנשים חושבים שהכל שם פרטי, אבל זה לא. מהר מאוד הראיתי שכשאני במשמרת, אף אחד לא עושה דברים אסורים. אני אולי נראית עדינה, אבל אני חזקה ויש לי ידיים חזקות. היתה לי נוכחות מספיק קשוחה כדי שהמבלים יבינו שלידי לא תהיה אלימות ולא תהיה זנות. אנשים היו בהלם כשראו שילדה קטנה יכולה לעשות סדר במועדון של גדולים. כיבדו אותי".
במשך שלושה חודשים עבדה יובל במועדון, עד שנסגר בגלל הקורונה. היא חזרה לגור עם ההורים ברחובות. בסוף הסגר הראשון החליטה לנסות להתמודד עם המקום הכי עמוק שלה.
"התקשרתי למריאלה, והיא שמחה מאוד. קבעה לי ראיון לכמה ימים אחרי. בראיון עצמו ישבו דור ומנהלת נוספת, וידעתי שזה הולך להיות כמו בבית משפט, שהם יסתכלו ויבחנו מה עשיתי בחיים עד עכשיו. זה הלחיץ אותי.
"דור מכיר אותי, אבל היו שאלות שהוא חייב לשאול כדי לדעת איך אהיה בתור מדריכה - למשל, לראות אם אני יודעת לנהל קבוצה. עניתי שכן, הרי בצבא פיקדתי על חיילים, וזה נתן לי המון ניסיון. סיפרתי על התהליך שעברתי בפנימייה, וגם בצבא. הם רצו לוודא שיש לי מה לתרום, שאני יודעת מה אני רוצה לעשות, ולי היה ברור שאני רוצה להיות שם בשביל הילדים, כמו שדור ומריאלה היו שם בשבילי. זה היה מאוד מרגש ומאוד מלחיץ גם יחד.
"כשיצאתי, התהפכה לי הבטן. לא ידעתי אם אני במקום הנכון, אבל ידעתי שאני רוצה לעשות את זה, שזה אתגר בשבילי. למרות שדור מכיר אותי, והם אלה שהציעו לי את התפקיד, לא הייתי בטוחה עד הרגע האחרון שהתקבלתי.
"יומיים אחרי הראיון דור התקשר אלי ואמר שרוצים שאבוא לתצפיות, כדי שאלמד את העבודה. התקבלתי. הרגשתי שאני עוברת עוד שלב בהליך ההתבגרות שלי, הליך שעדיין לא השלמתי עד היום. כל כך חיכיתי להיכנס לכפר, כל כך התרגשתי להתחיל לעבוד.
"בשבועות הראשונים הייתי אמורה להיכנס לבתים, לצפות במדריכים ובחניכים ולא להתערב, כדי ללמוד איך מתנהגים ומה מומלץ ולא מומלץ לעשות בכל מיני סיטואציות. אבל אני אדם שעושה, אז מייד נכנסתי לעבודה. נתתי תגובות לחניכים, שזה אומר מחמאה ופינוקים כשהם מתנהגים טוב, אבל גם עונשים כשהם לא מתנהגים בהתאם לכללים. נכנסתי מהר מאוד לעניינים. כל יום אני לומדת משהו חדש.
"יש פה חניכים אלימים, שיכולים לפגוע אפילו בי, ואני רואה את עצמי בכל סיטואציה שבה הם מגלים אלימות. אני חושבת שזאת הסיבה שאני מצליחה לגשת אליהם: כי גם אני הייתי שם. כשאני מניחה לחניך יד על הגב ואומרת לו 'אני מבינה אותך', זה שונה מאשר מישהו אחר שאומר לו את זה, עם כל הכבוד לכל אנשי המקצוע. כשאני רואה חניך כועס, נסגר, מתחיל לבעוט בדברים, אני מנסה לחשוב מה עזר לי באותם רגעים - ומנסה לעזור לו באותה דרך".
"הקבלה של יובל לפנימייה היא אחד האירועים הכי מרגשים שקרו לי בעשייה החינוכית", אומר דור פרימו. "האופן שבו היא ראתה את התהליך שעברה בפנימייה שבה למדה מלמד על הבגרות ועל הבשלות הרגשית שלה, וגורם לי להרגיש סיפוק גם באופן אישי. זו הסיבה שראינו אותה כמתאימה לתפקיד אצלנו, כמי שמסוגלת להיות דמות של מבוגר מיטיב לנערים ולנערות שלנו. אין לי ספק שמדריכה כמו יובל, שמכירה היטב את האתגרים שעומדים בפניהם, תוכל לתרום להם המון".
על הקיר במשרד של דור בפנימייה תלויה מסגרת גדולה, שנתנה לו יובל במתנה כשהתגייסה, ובה תמונות משותפות שלהם מימיהם בעדנים. בצד המסגרת, בכתב יד מעוגל, היא הוסיפה מילות תודה נרגשות למדריך שהשפיע עליה רבות. "אני בטוחה שנשמור על קשר!", כתבה, בלי לשער שאחרי שלוש שנים הם יעבדו ביחד.
פנימיית אורנים היא פנימייה פוסט־אשפוזית וטיפולית לנערים ונערות בני 18-12, המתמודדים עם קשיים נפשיים ורגשיים. הפנימייה, כמו פנימיית עדנים שבה גדלה יובל, מופעלת במימון ובפיקוח האגף החוץ ביתי במשרד הרווחה. התפיסה בשתיהן היא שיש לשלב את הנערים והנערות בחיי היום־יום כדי לסייע להם לגדול להיות בוגרים נורמטיביים ומתפקדים בקהילה.
יובל מדריכה ב"בית גלים", אחד הבתים בפנימייה, המיועד ל־20 חניכים. בכל חדר ישנים שלושה חניכים, שיובל קוראת להם נסיכים, ולכל אחד מהם יש לצד המיטה ארון, שולחן כתיבה ומדף אישי.
במרכז הבית נמצאת פינת המנוחה והטלוויזיה. משחקי קופסה ודיסקים עם סרטים ממלאים את הארונית הגדולה, וגם ברכת יום הולדת לאחת הבנות, שחגגה לאחרונה. על אחד הקירות תלוי לוח תורנויות, ובקיר שמולו חוקי הבית, העונשים הצפויים למי שיעבור עליהם, וגם טבלת מצטיינים.
יובל מתהלכת זקופה, כבעלת בית גאה. "אני בת 21, אבל מתאים לי להיות בת 34", היא צוחקת. "להיות מיושבת, עם בית משלי. מאז ומתמיד היה לי אינסטינקט אימהי שלמדתי מאמא שלי".
היא עוצרת ליד חניכה שלא יצאה היום ללימודים כדי לשאול לשלומה, מוודאת שחניך אחר ביצע את מטלות השגרה שלו ומחמיאה לו כשהוא מאשר שסיים את כולן. אחר כך תוביל אותי למרפסת הגדולה, הפונה מערבה. בימים בהירים רואים מכאן את השקיעה בצבעים מרהיבים.
"ההישג המדהים של יובל הוא שהצליחה לעלות על דרך המלך בעזרת עבודה קשה שלה ושל אנשי המקצוע הסובבים אותה", אומר אבישי פריזדה, מנכ"ל קבוצת גיא, הכוללת מערך פנימיות והוסטלים המהווים מסגרת תומכת לבעלי קשיים נפשיים והתנהגותיים. "אני גאה על סגירת המעגל שלה, ועל העובדה שהיא מדריכה את הדור הבא של הנערים והנערות שמגיעים אלינו ומנסה לשנות את מסלול חייהם, ממש כפי שמסלול חייה השתנה".
הלו"ז שלה בפנימייה עמוס. היא אחראית לסדר היום של החניכים, דואגת שכולם יגיעו ללימודים, למסגרות הטיפוליות ולחוגים, ולקראת הערב מעבירה שיחות קבוצתיות, לצד שיחות אישיות וסיוע בכל מה שדרוש.
כשהיא במשמרת לילה, היא אחראית להכנת הכריכים לבתי הספר. מדי פעם מוסיפה לכריך פתק קטן עם ברכת בוקר טוב או בתיאבון, "מילים קטנות שמראות לחניכים שאני חושבת עליהם גם בזמן הלימודים". אבל למרות הקירבה, לא כל החניכים כאן יודעים שהיא גדלה כמוהם.
"הם יודעים שהייתי בפנימייה, אבל לא מה הסיבה ולא איזו פנימייה. אני משתדלת לא לספר הרבה על עצמי. חלק מהם מבינים שהייתי בסיטואציה הזאת, כי אין ספק שאני מבינה אותם יותר מכל אחד אחר.
"למשל, יש כאן חניך שהתעצבן מאוד כשחבר אמר לו משהו לא במקום, והתחיל לזרוק חפצים. כשאחד מהחפצים פגע בי, בקטנה, הוא מייד נבהל והתנצל. אמרתי לו שהכל בסדר, שיירגע, ושיבוא לדבר איתי. ב־12 בלילה הוא בא לשבת איתי וסיפר שהוא מרגיש לא טוב מבחינה נפשית, דיבר על הדברים שכואבים לו.
"בשבילי זה היה אדיר, כי הוא סוף־סוף נפתח. נתתי לו להתפרק ואמרתי לו שפה הוא יכול לקלל, להתעצבן, לפרוק את כל הרגשות. אמרתי לו שנפרק את התחושות שלו, כדי שיידע שהוא לא מפלצת, פשוט נער קצת יותר עצבני".
וזה עזר?
"אחרי השיחה, ההתנהגות שלו השתפרה. הוא עמד בהתחייבויות שלו בבית ובמשימות, וראיתי שהוקל לו. וזה מה שחשוב לי. אני לגמרי רואה את עצמי בחניכים, ואני גם רואה שיש לי על מה לעבוד איתם כדי לשפר להם את ההרגשה. לרוב הם מקשיבים לי. אם אני לא מסתדרת עם מישהו, אני אשב איתו ואפתח שיחה על החיים, באהבה ובכיף, כדי שנוכל להיפתח יותר.
"כשאחד החניכים אמר לי שהוא מרגיש שאין לו חברים, הושבתי אותו מול דף חלק ואמרתי לו: תתחיל לכתוב שמות של חברים. לאט־לאט הדף התמלא, והוא הבין שהוא לא לבד וחייך. החיוך שלהם הוא הכל".
לפעמים, היא אומרת, היא מבקשת מהחניכים לכתוב מה הם חושבים עליה. "אני לא אומרת להם מה הסיבה, אבל זו הדרך שלי ליצור איתם קשר. לדעת מה הם חושבים עלי, ולהבהיר להם שהם יכולים להיות פתוחים איתי.
"הם לוקחים דף וכותבים מה הם חושבים עלי. כבר קראתי שאני מכילה, ומצחיקה, יש כאלה שכתבו 'ילדת פנימייה שמבינה אותי', והיו גם כאלה שכתבו שאני עצבנית. וזה נכון. אני יכול להתעצבן מזה שהסיכה הזאת על השולחן לא נמצאת במקום", היא מחזירה אטב צבעוני שמצאה בפינת השולחן אל מקומו בחבילת האטבים. "אבל כמו שאני מתעצבנת, ככה אני גם נרגעת, והחניכים רואים את זה".
שעת אחר הצהריים מתקרבת, והנערים מארגנים משחק כדורסל בחצר. כשיובל מצטרפת ונבלעת בתוכם, היא נראית לרגע כאחת מהם. כמו מי שהיתה פעם.
"אני אוהבת לשחק איתם", היא אומרת אחרי המשחק. "גם אני צריכה לפרוק. אני לא יכולה לבוא לפה טעונה. אני מאוד משתדלת להיכנס לכאן עם חיוך, להשאיר מחוץ לשער את הדברים הרעים שקורים לפעמים ביום־יום".
מה הכי מאתגר אותך כאן?
"לפעמים יש משמרת שלא כולם מקשיבים בה, שאני לא מצליחה לדייק בפעילות או להגיע לכל החניכים כי קשה מאוד להגיע אליהם. בכל משמרת יש שני מדריכים, אבל יש לנו הרבה חניכים, וצריך לטפל בכל ולזכור את ההיסטוריה של כל אחד כדי לתת להם את המענה הנכון.
"בימים כאלה אני מרגישה פספוס ואני חייבת לפצות, כדי שהילדים האלה יידעו שאני עושה בשבילם המון ורוצה שיהיה להם הכי טוב שאפשר. אני מאמינה בהם. אני יודעת שהם יכולים לפרוח".
את מרגישה שאת צריכה להוכיח את עצמך יותר משאר המדריכים, מפני שגדלת בפנימייה?
"חד־משמעית כן. אני לא יכולה שדור ומריאלה, שראו אותי בנקודות פחות טובות בחיים, יגידו שאני לא מצליחה במה שאני עושה. אז אני נותנת יותר.
"מצד שני, קשה לי עם מחמאות. קשה לי כשאומרים לי שאני עושה את זה טוב. אני לא כל כך יודעת להביע רגשות. כמדריכים, אנחנו מקבלים תמיכה של אנשי מקצוע כמו עובדים סוציאליים, אבל אני לא כל כך אוהבת לשבת על הספה ולספר מה קשה לי".
