ב־1993 מצא עצמו הימין הישראלי כשגבו אל הקיר. המומים מתבוסה בבחירות צפו אנשי הימין בממשלת ישראל בראשות רבין ופרס חותמת על הסכמי אוסלו ועולה על הנתיב המהיר לנסיגה לקווי 67'. מארג הכוחות שהציב כיעד את הקמתה של מדינה פלשתינית כלל לא רק את השמאל הישראלי, אלא את הממשלים האמריקניים של ביל קלינטון, ג'ורג' בוש הבן וברק אובאמה, וכן את האו"ם, האיחוד האירופי והעולם הערבי. מדיניות השמאל זכתה לרוח גבית גם מצד כל מוקדי הכוח הפנימיים בישראל: התקשורת, מערכת המשפט, האקדמיה והממסד המדיני־ביטחוני.
מעברו השני של המתרס ניצב הימין כשהוא נעדר בעלי ברית בזירה הבינלאומית וכמעט חסר השפעה במוקדי הכוח הפנימיים. זה יהיה אנדרסטייטמנט לומר שסיכויי ההצלחה של הימין היו נמוכים. זו היתה מערכה נואשת שסופה היה כמעט ידוע מראש. לא לחינם נהגו אנשי שמאל לקבוע ביהירות ש"כולנו יודעים איך המפה תיראה בסוף התהליך".
בנימין נתניהו היה לא רק ראש ממשלה ב־15 מתוך 28 השנים מאז הסכמי אוסלו, אלא המנהיג האידיאולוגי של הימין לאורך כל התקופה. כראש ממשלה ביצע נתניהו שורת ויתורים שזכו לקיתונות של ביקורת מימין: לחיצת היד לערפאת, הנסיגה מחברון, הסכמי וואי, נאום בר־אילן, הקפאת הבנייה ועוד. אולם כשמתרוממים מהטקטיקה ובוחנים את מצבה וביצועיה של ישראל בפרספקטיבה אסטרטגית מבעד לעיניהם של ההיסטוריון או המדינאי, נתניהו מתברר כמנהיג שהצליח לנתב את מדינתו לניצחון הרואי במערכה כמעט חסרת סיכויים. לא רק שישראל לא נסוגה, ולא רק שהמדינה הפלשתינית לא הוקמה, אלא שנתניהו סובב את כיוון הספינה הציונית והציב בפני אזרחי ישראל והקהילה הבינלאומית פרדיגמה חלופית להשתלבות ישראלית במזרח התיכון: פרדיגמה הגורסת שהשלום יבוא מתוך עוצמה, ולא מתוך חולשה.
אינספור נסיכים, גנרלים ומנהיגים בעיני עצמם באו והלכו, אבל קשה להצביע על דמות נוספת שהותירה את חותמה במאבק ההרואי של הימין לאחיזה בחבלי המולדת. אפילו אריק שרון, מנהיג בקנה מידה תנ"כי, נשבר ופינה לא רק את 18 היישובים בגוש קטיף, אלא גם ארבעה יישובים בצפון השומרון. נתניהו עמד במשך 11 שנים כמנהיג של מדינה זעירה מול לחצי קלינטון ואובאמה, ומול מוקדי הכוח הפנימיים, ויכול להם. רבים בימין נוטים לקחת את ההישג הכביר הזה כמובן מאליו. קשה לי לחשוב על איוולת גדולה מזו.
כשם שזה נכון ביחס לסוגיה הפלשתינית, כך זה גם ביחס לסוגיה האיראנית. קשה לראות ראש ממשלה אחר שהיו בכוחו לא רק הרצון, אלא גם היכולת ללכת לעימות חזיתי מול נשיא אמריקני. לא לחינם זוכה נתניהו למעמד של נפיל בקרב מקביליו בזירה הבינלאומית. אנו בוחנים אותו בעיקר מבעד לרכילות היומיומית באולפנים, אבל נשיאים וראשי ממשלות מהעולם מביטים בנתניהו כמדינאי בעל שיעור קומה היסטורי. נתניהו אינו מושלם, ולצד הצלחותיו רשומים גם לא מעט כישלונות, אך בפתחו של ממשל דמוקרטי חדש, מוטב וחיוני שנחזור להתבונן במצבנו האסטרטגי מבעד למשקפיים הראויים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו