המעשה הפמיניסטי ביותר שעשיתי בחיי הבוגרים היה... שימו לב... להיכנס למטבח. כן, כן. עוד לפני כן, בשדות ההייטק, מצאתי את עצמי בתפקידי מפתח, נוכחת ומכוונת את התנועה בצמתי השפעה טכנולוגיים ואירגוניים במיקרוקוסמוס הספציפי שבו עבדתי, אך לא רק.
התהדרתי בטייטלים גרנדיוזיים ותפקידים שאיפשרו לי חופש עשייה, וחשוב מזה - חופש בחירה. נעתי בעולם מחוברת לאדם שאני (שהוא במקרה ממין נקבה) במרחבים גבריים מאוד, זקופה וגאה, פמיניזם טהור והגשמה נשית לכאורה, ואז בחרתי לעזוב.
לכל הכתבות בפרויקט יום האישה במדור האוכל של "ישראל היום"
דניאל תור נובל: להיות אמא ולהתמודד עם הצלחה
רותם יקובוביץ': "אין תעשיה שנשים לא יכולות להשתלב בה"
מור קורל: "תקפצי - הרשת כבר תיפתח לפנייך"
אורנה רסקין: "ראוי שאישה תהיה אחראית לגורלה"
ורד בן סעדון: "מתוך המורכבות והקושי - נמצא איזון"
ליאור משיח: "נכנסתי להמון אנשים הביתה - התחושה מדהימה"
משם הכל פשוט קרה מעצמו. המטבח קרא לי, ודווקא עם הכניסה לעמדת הבישול מצאתי את עצמי חזקה יותר בדרכי, מתעצמת ובעיקר מעצימה. המטבח גרם לי להתחיל להשכיל ולהשתחרר מחסמים, להוריד מסכות, ליהנות מההזדמנות שניתנה לי לתת דרור לפנטזיות, להתממש באופן החי והחושני ביותר, לתת את הנשמה עם מה שהצטבר לי בלב ליבן של בלוטות הטעם בשנים של מסעות בעולם. כך נראה חופש, גבירותיי ורבותיי, אני מלכה בממלכה שנבנתה עבורי ולמידותיי.
אני דפי קרמר, עסקנית, יוצרת, וסוחפת איתי ואחריי עדת אנשים מוכשרים מלאי מעוף ותעוזה. אני גם בעלת אפס עניין בשוויון מגדרי... מצטערת.
לפני כך וכך שנים עזבתי את אצולת ההייטק הישראלית, ומצאתי את עצמי חווה משהו בעוצמה של "חזרה בתשובה",
אחרי שנים שבהן רקדתי טנגו בקצב של טראנס. יום אחד נעמדתי מעל סירים והתחלתי לבחוש. ההוויה הייתה מדיטטיבית, כובשת, מרתקת ומסעירה כל כך, עד שהחלטתי לצאת למסע למציאת ה-DNA הקולינרי שלי, מסע שכולו התמסרות לאבותיי הקולינריים ולאמא אדמה.
אצרתי בזכות אותו החיפוש ארסנל טעמים מהפנט, שאיתו, לשמחתי, אני מזוהה - והנחתי אותו על אלפי צלחות צבעוניות. נגעתי באנשים וריגשתי אותם. שוב מצאתי את עצמי אישה חזקה, משפיעה, יוצרת ומניעה בעולם שהטון הגברי נשמע בו כבר דורי דורות חזק וברור. יש משהו מאוד מרגש ביכולת לצאת אל העולם בווייב מרענן ונשי דווקא במה שמנוהל לכאורה על ידי גברים, להשאיר טביעות אצבע ברורות, לצמוח, להתבלט ולהפוך לכתם צבע יפה בנוף הקולינריה המקומית.
הנה לכם גילוי נאות לכבוד יום האישה: כל הטוב הזה לא יכול היה לקרות בלי האיש שלצידי, המשמש גם כאדריכל ההצלחות שלי. הוא יודע לשים זרקורים בוהקים על החוזקות שלי, לפרוט אותן ולהעלותן לבמות הנכונות במחיאות כפיים סוערות. הוא משכיל לתת לי בעיטה קטנה וחיננית כשאני עומדת מבוהלת על הגדר. הוא המצוף, המגדלור והעוגן שלי בלב ים.
השנה הזו ש"השתבשה עלינו לטובה" טרפה את הקלפים בכל נישה בחיים של רובנו. בבית האישי שלי, זוגי האהוב - ואם תרצו בז'רגון השוביניסטי, "בעלי" - טייס אל-על בימים כתיקונם, שהיה ממלא לי את המזווה בחומרי גלם מכל קצוות תבל, קורקע עם עדת המעופפים כולה, עת הורד השאלטר על מרבית שדות התעופה בעולם.
כך יצא שמצאתי את עצמי מלהטת בין סירים, אימהות בימי סגר (שמאוד שונה מאימהות בימים אחרים) וזוגיות, עם מי שעד עכשיו היה חצאי שבועות מקפץ בין יבשות ופתאום הוא נוכח מאוד, וזה נפלא, רק דורש הסתגלות. למעשה, הכל השנה דרש הסתגלות. המעמד הזה אילץ אותי ליצר אפיקי הכנסה נוספים באופן מיידי, ומצאתי את עצמי בהיכל הקודש שלי שעות ארוכות,
כותבת ומלחינה תפריטים, אורזת מארזים ובעיקר מודה ושמחה בחלקי.
יום האישה הבינלאומי על שום מה? אנחנו לא באמת זקוקות ליום שבו העולם ימדוד לנו הישגים מגדריים, ייתן ציונים לבולטות ולחלשות שבנו, נשים, גברים ומה שבינהם/ן. אנחנו צריכות/ים לחיות את החלומות שלנו, להתמסר לדברים שעושים לנו טוב ולדברים שאנחנו עושים טוב, לכישרונות ולרצונות שלנו. ההתמסרות הזו תביא שפע. השנה הזו היא תזכורת מרהיבה: היו נדיבות אל עצמכן, וחיו את חייכן כאילו אין מחר.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו