יום שני, שש בבוקר, מתעוררת לצלילי השעון המעורר. מתלבשת, עקבים, איפור, מכינה את עצמי ליום מלא בשיח בסגנון גברי עם גברים מכל הסוגים. היום זה היום שבו אני יוצאת לשטח, להרגיש את הדופק ולראות מה חדש בחוץ, מה עובד ומה צריך לשנות.
נכנסת לרכב ודוהרת לכיוון החניון בתחנת הרכבת בראש העין, מחנה ומצטרפת לסוכן השטח המסור שלנו. יום כזה הוא מאתגר במיוחד, כי ביום הזה אני מחליפה שפה ומדברת גברית. נושמת עמוק, נכנסת לפגישה ראשונה. הבחור מולי מתורגל בפגישות כאלה, רוצה להתחיל לעבוד. המחיר גבוה והוא רוצה הנחה, אבל אני בשלי: "המוצר טוב, עבדנו עליו קשה. אין הנחות".
לכל הכתבות בפרויקט יום האישה במדור האוכל של "ישראל היום"
דניאל תור נובל: להיות אמא ולהתמודד עם הצלחה
רותם יקובוביץ': "אין תעשיה שנשים לא יכולות להשתלב בה"
מור קורל: "תקפצי - הרשת כבר תיפתח לפנייך"
אורנה רסקין: "ראוי שאישה תהיה אחראית לגורלה"
דפי קרמר: "יום האישה - מי צריך אותך בכלל?!"
ליאור משיח: "נכנסתי להמון אנשים הביתה - התחושה מדהימה"
עד כאן הכל כרגיל. ככה זה עסקים. אבל אז הוא הוציא את נשק יום הדין: "תקשיבי, אני לא יודע לעשות עסקים עם אישה". נו נו, עניתי. זה לא הולך להשתנות, ניפגש בשנה הבאה. שנה עברה והסיפור חזר על עצמו - מילה במילה. אני נותרתי בשלי: "כמו שאתה רואה, שום דבר לא השתנה. כבר דיברנו על זה בשנה שעברה". הוא כמובן לא זכר.
מאז עברה עוד שנה, היינות כבר נמכרים ברשת, ומה איתי? אני אותה אישה, קצת יותר עייפה. עברתי שנה מטלטלת ומלאה בחוסר ודאות, שבה גם כשהעובדים היו בחל"ת ומרכז המבקרים דמם. התעקשתי לבוא בכל בוקר, כשאני מאופרת ונועלת עקבים. השארתי את המוזיקה דולקת, המנגינה חייבת להימשך.
במרץ שעבר העליתי פוסט כואב שבו כתבתי איך אני מפחדת לאבד את העסק שבנינו, אישי ואני, בעבודה קשה במשך 25 שנה - עבודת כפיים ביום ובלילה, מאפס ובלי אמצעים.
לאחר החתונה, כשאני בת 18 באמצע כיתה י"ב ובשיא הבגרויות, וארז אחרי שירות בצנחנים - עברנו לגור בהר גריזים כי רצינו ליישב את הארץ. שתלנו כרמי ענבים וחיכינו ארבע שנים בסבלנות אין קץ עד שנוכל למכור את הענבים הראשונים.
לאחר טקס חילול כרם מרגש, מכרנו את הענבים לאחד מהיקבים הגדולים בארץ - והם ייצרו ממנו יין משובח. שלוש שנים אחר כך החלטנו לנסות את מזלנו ולפתוח יקב, לנסות לייצר יין לבד. בלי ניסיון, בלי כסף, עם שני תינוקות. שנים קשות, בלי פינוקים, עם עבודה קשה, עבודת האדמה ואמונה בצדקת הדרך.
המאמץ והאמונה הביאו לכך שהיין הראשון זכה במדליה הראשונה, אחת מני רבות. כבר מזמן הפסקתי לספור. כיום אנחנו מייצרים 100,000 בקבוקים בשנה, 40% מהם אנו מייצאים לארה"ב, לאירופה ולאחרונה גם לאמירויות. מרכז המבקרים עדיין שומם, ואנחנו מחכים שיפתחו את השמיים.
העתיד עדיין לוט בערפל, מי יודע מה ילד יום. הסגרים והנהלים לא משאירים לנו ברירה, ואנחנו חייבים להיות יצירתיים, לפתוח את הראש, להיות אמיצים ולהבין שכשאין ברירה אפשר גם אחרת. ואולי דווקא מתוך המורכבות והקושי נמצא את דרך האמצע, זו שתוביל אותנו לאיזון בין הרצוי למצוי, בין חלום למציאות. אני כבר לא יכולה לחכות.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו