פיצוץ הספינה הישראלית במפרץ עומאן מוציא מהרפובליקה האסלאמית את המיטב: סגן הנשיא אסחאק ג'האנגירי הגיב להאשמת ארצו במעורבות בפיגוע, בתגובה איראנית קלאסית: הכחשה ללא הכחשה. "היום ברמה האזורית והבינלאומית, כל אירוע שיקרֶה - מפנים אצבע מאשימה לעבר איראן... כפי שמייחסים לאיראן את השריפה שפרצה בספינה הקשורה למשטר הציוני".
קצת חבל שג'האנגירי לא התעדכן קודם בעיתונות הכתובה, כי בכך הוא הדגיש את הנתק בין הדרג השליט - המנהיג עלי חמינאי - לרשות המבצעת - הנשיא והממשלה. הקדנציה השנייה של כל אחד מנשיאי הרפובליקה האסלאמית התאפיינה במתיחות גבוהה בין הנשיא למנהיג, וכהונת רוחאני אינה שונה.
העיתון "כיהאן", שופרו של חמינאי, מנהיג הרפובליקה האסלאמית של איראן, דווקא מציג את הפיגוע ללא הסתתרות, כתשובה לתקיפות של ישראל וארה"ב בסוריה ובעיראק על בסיסי כוחות המזוהים עם הרפובליקה האסלאמית. הכותרת קושרת את תקיפת הספינה גם לירי טילים על ידי "המהפכנים" (החות'ים) מתימן לעבר מטרות בסעודיה, ובכללן הבירה ריאד.
הכותרת הראשית של העיתון "כיהאן" אתמול היא: "הרשע בסוריה ובעיראק קיבל את תשובתו בתימן ובמפרץ עומאן".
"התקיפות והפשעים של המשטר הציוני באזור, שהתבצעו זה תקופה באופן גלוי לגמרי", מכריזה כותרת המשנה, "הפכו בסופו של דבר את המשטר הזה למטרה לגיטימית. ספינה שהיא בהסתברות גבוהה ספינת מלחמה של המשטר הזה, הותקפה באופן מקצועי בים עומאן (מפרץ עומאן), דבר שזעזע לחלוטין את המשטר הזה ואת בעלות בריתו, כך שכל אחד מגופי התקשורת של המשטר הזה הפנה אצבע מאשימה לכיוון אחר!" (כן, הם מרבים לכתוב "המשטר הזה").
המאמר רומז שהספינה היתה ספינת ריגול שנשלחה לרגל במימי המפרץ הפרסי: נכון שהיא הוסוותה כספינת משא ונשאה דגל אחר, אבל בעליה ישראלי ומקורב לראש המוסד, והרי ידוע שהמשטר הציוני שואף לחזק את אחיזתו ואת נוכחותו במפרץ הפרסי בעקבות חשיפת הקשרים עם האמירויות ועם בחריין, כדי לפקח באופן הדוק יותר על פשעיו נגד ציר המאבק. "תם עידן ה'פגע וברח'!" מסכם המאמר.
ציר המאבק הוא כמובן מה שמכונה בצד השני - הצד שלנו – "ציר הרשע", או במונח הפחות שיפוטי "הסהר השיעי". והציר הזה אינו משתמש במונח "שלום" או "נורמליזציה" לתאר את השינוי ביחסי ישראל והאמירויות/בחריין, אלא מכנה אותו פשוט "הפיכה לגלוי". ותיאוריות הקונספירציה פורחות.
ברשתות החברתיות, מלבד ציטוט העיתונים, מותחים ביקורת על עורך "כיהאן" שמלבה את אש המלחמה, אבל גם מזכירים שהתקיפה עצמה היתה ליבוי ישיר של אותה אש, ויש גם תגובות שמחה כמו "עכשיו הציונים צריכים לשחות לאירופה", שמחה על הנקמה שהשתהתה על מותם של קאסם סולימאני ובכירים אחרים, ובצד השני פחד מתגובה ישראלית, לצד שמחה מהאפשרות שתגובה כזאת אולי תפיל את המשטר, ואולי סוג התגובות המפתיע ביותר - ביקורת על ארה"ב, אירופה ואפילו ישראל - שאינן עושות דבר כדי להפיל את משטר האייתוללות.
ד"ר תמר עילם גינדין היא מומחית לאיראן ממרכז עזרי, בעלת הפודקאסט "איראניום מועשר" ומרצה בנושא איראן הקדומה והעכשווית