שני צפנים קלאסיים של הסחת דעת פוליטית נרשמו בתולדות היישוב העברי ובמדינת ישראל.
צילום: ערוץ הכנסת, סטילס: דודי ועקנין, מתוך תוכנית הבוקר ברדיו "קול ברמה" בהגשת מוטי לביא
האחד בא לביטוי בפתק שהכין לעצמו ד"ר משה סנה - אביו של אפרים - שעמד בראש מטה ההגנה בתקופת המנדט הבריטי. לקראת אחד מנאומיו כתב כי "הטיעון חלש, יש להרים את הקול".
האחר נוסה על ידי דוד בן־גוריון במליאת הכנסת. בכל פעם שנגלו קשיים במפלגתו ובקואליציה הטיל לוויכוח את המילה "אלטלינה" - וגרם לחבריו הכועסים עליו להניח לו ולהיחלץ לעזרתו כנגד מנחם בגין וסיעתו, והנושא השנוי במחלוקת נשכח.
נראה כי שר האוצר יאיר לפיד מעבד ומעצב ויוצק עתה את הסחת הדעת השלישית. בכל פעם שהוא קרב להודיע על הגזירות הכלכליות אשר יוטלו על כתפי הציבור שבחר בו - מכריז לפיד על "מלחמה" בחרדים. עד כה הוא עושה כן בהצלחה ניכרת. הציבור אוהב את תרועת החצוצרות שלו.
לגופו של עניין הסגנון של נציגי יש עתיד כלפי החרדים צריך ריסון דחוף. לא ייתכן שסגן שר האוצר מיקי לוי יפלוט בפומבי כי הם "טפילים". אמנם חזר בו במהירות הראויה, אבל אין ספק כי אם התבטא כך ברדיו הוא שמע מילה זו בסביבתו המפלגתית פעמים רבות. מי שחטא ושנה, חטא ושנה - כמאמר חכמים - נעשה לו החטא להיתר.
גם נימת הדיבור על ילדי החרדים גורמת אי נוחות. איש מהם אינו מיותר. בעידן הנוכחי, כאשר עוצמת התקשורת חודרת את חומות המגן של העדה החרדית ומגיעה לאולמי הישיבות, שומע גם "המתמיד" - שהוא ילד חמישי במשפחתו - כי ממשלתו סבורה שהוא מיותר; שבגלל היות הוריו מעוטי יכולת היה עליהם לוותר עליו. זה מסר פסיכולוגי מזיק אם לא יותר מזה.
אך לגופו של עניין המהלך נבון ורצוי והכרחי. שר האוצר לא צריך להטיף למישהו לא להביא עוד ילד בארץ ישראל. עליו רק להודיע כי קיצבת הילדים עומדת על שיעור מסוים, פחות מאשר עתה. לכל הילדים.
אין גם לאיים בבתי כלא על החרדים המשתמטים משירות צבאי, או על אלה שייענו לרבניהם ולא יתייצבו אפילו לרישום בבסיס הקליטה והמיון. על מהלך כזה צריך להגיב בקור רוח וללא התלהמות כי מי ששמו ייפקד מן הרישום לא ימצא אותו גם ברשימת מקבלי לחם החסד בישיבות השחורות. זה הכל. זה הרבה.
הוא הדין בתוכנית הליבה. המדינה יכולה לכנס מומחים ללימוד מתמטיקה, אנגלית והיסטוריה יהודית מודרנית, אשר ינסחו בכמה ימים את מקבץ הנושאים שחובה ללמדם בכל בית ספר. לא ילמדו? לא יקבלו תקציב. בלי בתי סוהר ושאר תיאורי הזוועה המופיעים בעיתונות החרדית.
לא מדובר בתכנים מתסיסים. איש אינו מבקש ללמד את "לנוכח פסל אפולו" לשאול טשרניחובסקי בבתי ספר דתיים. הוא כנעני מדי. מנגד, איש אינו רוצה לכפות את לימוד הגמרא על החילונים, אבל אין לקבל תעודת בגרות בלי להכיר את נוסח תפילת שמונה עשרה ו"שמע ישראל" ו"יזכור" (בנקודה זו נראה כי דוברי יש עתיד אינם נענים ברצון אלא כמי שכפאם שד).
ברור לגמרי מדוע החרדים לוחמים בליבה ובגיוס. הם נסוגים מפני רוח הפרצים של החברה הכללית המגעת ומלחכת את בניהם ונכדיהם; מפני התיקון ההדרגתי במעמד האישה, שלא לעד יפסח על מבצריהם בשכונות החרדיות בירושלים ובאשדוד. מי שיידע אנגלית ומתמטיקה - לא יקבל את מרות הרב השכונתי מהסגנון הישן כתורה למשה מסיני אלא לאחר עיון וספק ושיקול דעת. זה עירעור על הסמכות, ששוב לא תיתפש כאילו ירדה עם השכינה משמיים.
הרטוריקה התקיפה משרתת את הפוליטיקאים החילונים במפלגתם. היא אינה נחוצה כלל ועיקר לתיקון פני הדברים ולקירוב החרדים אל העשייה ולקבלת נתח באחריות למצב הציבור הכללי. במקום בו תאמץ הממשלה את המעשים הנכונים ותיישמם בהקדם בלי השהיה יושגו בתוך שנתיים או שלוש התוצאות הראויות, והמילים הקשות והכואבות והמכבידות והמעליבות יונחו בצד כאבן שאין לה הופכין.
מבוכה מיותרת
האמריקנים נבוכו פעמיים ביום אחד, הן כאשר האלוף במילואים עמוס ידלין טען כי איראן קרובה לקו האדום של הכרעתה בעניין ייצור פצצה גרעינית, הן כאשר ראש חטיבת המחקר איתי ברון ציין כי ישראל מעריכה שבשאר אסד השתמש בנשק כימי נגד יריביו.
ברק אובאמה הכריז כי בעבורו זה נייר הלקמוס, אמריקה לא תאפשר, והנה היא מחרישה.
שר החוץ שלה ג'ון קארי טען מפי בנימין נתניהו כי אין בידי ראש הממשלה לאשר את דברי קצינו הבכיר והמוסמך באגף המודיעין. גם סוכנויות הידיעות חזרו על כך. וושינגטון קיבלה אליבי לא לפעול.
משהו כאן פגום ברמה בלתי סבירה. אם ברון אמר בפומבי דבר שאינו נכון, או שדרש לנצור זאת בליבו - יש לקיים עימו בירור מחמיר על המבוכה שגרם לבת בריתה של ישראל בשבוע בו קיבלה חבילה כה נאה של נשק מתקדם; ואם נהג כראוי - לא ייתכן שראש הממשלה יסתור אותו. הוא שוחק את אמינותו של ברון על לא עוול בכפו ובמוצא פיו. שכן על פי תפקידו הוא הסמכות העליונה בעניין.
אי שם למעלה בצמרת מראש הממשלה דרומה - נא לחסוך מבוכות כאלה בעתיד.
סחר סוסים
שלשום פורסמו ידיעות שלפיהן ש"ס ויתרה על חוק חפוז שנועד להבטיח את בחירת יעקב אריאל ושלמה עמאר לרבנים הראשיים. אבל המתמודד דוד סתיו טען כי זו זריית חול בעיניים. מנסים להרדים את פעיליו. הרב חיים דרוקמן לא יוותר ונפתלי בנט עלול ללכת אחריו שולל. "עם ישראל", הצהיר דרוקמן בלשון תקיפה אך ללא הוכחות מוצקות, "רוצה באריאל לרב ראשי".
אלא שמלאו לו 76 שנים ואילו החוק קובע כי לא ייבחר רב ראשי שגילו גבוה מ־70. אבל החוק בישראל אינו שווה את הנייר עליו נכתב. דרוקמן יוזם את ביטול מגבלת הגיל. לרוע המזל גם עסקני הבית היהודי איבדו בעניין זה את הקשר לצרכי העם היהודי שבשמם ביקש תמיכה בקלפי, והחוק הוא בעיניהם כמו נדנדה.
הבית היהודי החליט לתמוך באריאל ולנטוש את סתיו, וזה בסדר לבד מהפגם שסוסים לא עוצרים באדום ופוליטיקאים לא בפני שלטון החוק. עתה מתנהל סחר סוסים בין הבית היהודי לבין ש"ס. הם יעלו יחדיו את גיל הבחירה. אלה לטובת אריאל, ואלה למען הרב הספרדי המכהן עמאר, והעיכובים משלשום הם בסך הכל מאבק זמני בין אלי ישי לבין אריה דרעי.
לשני אלה נוספה פרשה חילונית המבטאת זלזול בחוק. במהלך מערכת הבחירות הבטיח בנימין נתניהו למנות את משה כחלון לעמוד בראש מנהל מקרקעי ישראל. אופיר אקוניס הסביר כי הסקרים נתנו יסוד לקוות שההודעה תוסיף קולות לליכוד ביתנו. לא ידוע עד כמה זה היה נכון, שהרי בסופו של דבר הפסידה מפלגת השלטון 11 ח"כים. המינוי המתוכנן של כחלון הוא פרשה קלאסית לבירור משפטי שמא מדובר בהפרה של חוקי הבחירות.
שלושה המהלכים לבחירת אריאל, עמאר וכחלון, מהווים בעיה ערכית של זילות החוק. רק במשטרים בלתי ראויים מתקבלת חקיקה על בסיס אישי. אם יש כוונה לשנות את ההתנהלות במנהל המקרקעין או את גיל הבחירה לרבנים ראשיים - יש לדחות זאת לסיבוב הבא, ולא כאשר מצויים כבר מועמדים מוצהרים.
ציפי לבני מתנגדת, אבל מי בממשלה הנוכחית ימלא את מקומם של בני בגין ודן מרידור ואהוד ברק, שבלמו וחסמו יזמות כאלה? נקרתה לפני גדעון סער ויאיר לפיד הזדמנות פז לחבור אל בני האור. אם לא יעשו כן - כי אז ראוי ש"התנועה לאיכות השלטון" או תנועת אומץ יעתרו לבג"ץ כדי לבלום את החקיקה האישית המאפיינת את מדינות העולם השלישי.
לא חזר מן הכפור
המחזאי הלל מיטלפונקט רצה לכתוב מחזה על ידידות בין ציוני לבין קומוניסט, שמתפתלת ומשתרכת ואינה שורדת. הוא לא מצא ציוני, אבל ההיסטוריה ניפקה לו את הפרופסור לפיזיקה קורט סיטה.
הוא היה מרקסיסט צ'כי, שנשא אישה יהודייה ועשה את מלחמת העולם השנייה במחנה בוכנוואלד. לקראת מלחמת השחרור פגש ציוני מפלשתינה. ב־1948 מכרה צ'כיה לישראל הנולדת במלחמה את רוביה הראשונים. התפתחה עלילת אהבים כפולה ומכופלת, שהיא התבלין החריף של המחזה החדש "אז בפראג".
סיטה נע ונד בעולם. הוא הגיע לישראל. התקבל בכבוד מלכים בטכניון (במחזה מצא לעצמו קתדרה באוניברסיטה), טיפס בקהילה הביטחונית והיה שותף לשיגור הטיל העברי הראשון שביט־2. ביוני 1960 נעצר באשמת ריגול.
הממסד האקדמי סירב להאמין. הפרופסור ערי ז'בוטינסקי מהטכניון אירגן ועד להגנתו. עמיתיו הקימו משמרות של משקיפים לעקוב מקרוב אחרי משפטו. הם תבעו מדוד בן־גוריון לגרשו מהארץ. הוא עמד על קיום משפט. סיטה נידון לחמש שנות מאסר, אבל בזכות קשריו בצמרת - בעיקר באמצעות פרקליטו יעקב סלומון - קיצרו השלטונות את עונשו.
הוא המרגל היחיד שבצאתו את המדינה שנגדה ריגל הצהיר כי תקוותו היא "להישאר תמיד ידידה של ישראל... אני נפרד ממנה באיחולים לביטחון ולעתיד מזהיר". ככל הידוע, סיטה מעולם לא חזר.
היכן ישנם עוד
גם זה מראה ישראלי בשנים שבהן אנשי ציבור צעירים ונמרצים נוסעים ברכב ציבורי עם נהג על חשבון האומה:
השבוע התקיימו שני ימי דיונים במכון ללימודי ביטחון באוניברסיטת תל אביב. בכניסה נערך רישום. שתי צעירות נעימות סבר שאלו קשיש שהמתין בתור מי הוא. "אהרן ידלין", השיב. אחת אמרה לחברתה כי הוא אביו של הבוס המכהן כראש המכון עמוס ידלין ואפשר להניח לו להיכנס. אך הקשיש המתין בתור ונרשם ככולם.
אהרן ידלין הוא לא רק אביו של עמוס ידלין: הוא היה שר וחבר כנסת שנים רבות, מזכ"ל התק"ם, עמד בראש מוסדות אקדמיים, ובנוסף גם חתן פרס ישראל.
כאשר תם יום הדיונים נצפה מי שהיה שר החינוך היעיל מכל מי שכיהנו בתפקיד מטעם מפלגת העבודה ומרצ חוצה את הכביש הסואן וצועד לעבר תחנת האוטובוס, משם נסע לרכבת שתביא אותו בגיל 87 לקיבוצו.
הזמן הצהוב
עשור המתנתי שמכבי תל אביב תשוב להחזיק בתואר אלופת ישראל, ולעיתים נואשתי שמא לא אזכה לכך בחיי.
והנה יום טוב: תל אביב צהובה.
נותרו עוד ארבעה משחקים. אחד הוא הדרבי הקלאסי מול הפועל. אם נזכה גם בו - אני מקווה ששוב נערוך במגרש סיבוב הקפה של אלופים עם דגלי ישראל והקבוצה. נחת זו נחת.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו