ה־MVP של האן.בי.אי הוא הפרס האישי הכי יוקרתי בספורט הקבוצתי האמריקני. לכן דירוג המרוץ אל ה־MVP, שעיתונים ואתרים מפרסמים בארה"ב בכל שבוע עכשיו, הוא מקווי העלילה הכי מסקרנים לאורך העונה. וכמו כל סיפור בעולם שאנחנו חיים בו, גם זה הופך יותר ויותר לעניין של דעות והעדפות, ופחות לעניין של עובדות וניתוחים.
נכון, מאחר שההצבעה ל־MVP נעשית על ידי בני אדם ולא על ידי מודלים סטטיסטיים, מאז ומעולם הושפעה הבחירה לתואר הזה מ"רוח התקופה". כיום קוראים לזה "נרטיב". זה היה נכון כשהמצביעים נתנו את הפרס לקארל מאלון ב־1997 כדי לפרגן לעונה מפתיעה בגיל מתקדם, במקום למייקל ג'ורדן, שזכה שנה קודם לכן, וכן כשסטיב נאש זכה ב־2005 עם סיפור הצלחה קבוצתי שתפס את כולם לא מוכנים.
כל חובב לברון ג'יימס יגיד לכם גם שזו בדיחה שיש לו רק ארבע זכיות (ושאיך יכול להיות שנתנו אז את הפרס לדריק רוז ולא לו), ויש עוד הרבה דוגמאות. הסיפור הוא כנראה הדבר הכי חשוב כאן. ובעידן הרשתות החברתיות, שבו ההבדל בין דעה לעובדה מטושטש במיוחד, הכוח של הסיפור בקביעת הזוכה בפרס הזה רק הולך ונעשה חזק יותר.
עם זאת, גם בגבולות הגזרה האלה יש כמה "כללים". אחד מהם הוא שהזוכה צריך להגיע מקבוצה שסיימה לפחות בטופ־3 באזור שלה. לאורך ההיסטוריה היו מעט יוצאים מן הכלל, האחרון זכור במיוחד: ראסל ווסטברוק היה ה־MVP של 2017, למרות שאוקלהומה סיטי שלו סיימה רק במקום השישי במערב. איך זה קרה? אתם יודעים: הסיפור. זו היתה העונה שבה קווין דוראנט "ברח" מאוקייסי לגולדן סטייט, וראס הגיב בעונת טריפל־דאבל היסטורית ומשוגעת.
אבל גם סיפור גדול לבד זה לא מספיק, צריך גיבוי סטטיסטי. ובאמת, מבט על הסטטיסטיקות המתקדמות מגלה לנו שמי שנמצא גבוה במובילי העונה בארבע הקטגוריות המתקדמות העיקריות, וגם משחק בקבוצה במאזן חיובי, תמיד יהיה מועמד בכיר ל־MVP. וככל שהקבוצה שלו מצליחה יותר, כך זה מקרב אותו לתואר.
מספרים סיפורים
נאש היה מדורג רק 15.5 בממוצע בעונת הזכייה, והיא באמת נחשבת שנויה במחלוקת. ווסטברוק, לעומתו, לפחות סיים את 2017 עם דירוג ממוצע של 2 בארבע הקטגוריות האלה - הכי גבוה בליגה, מעט יותר טוב מה־3 הממוצע של הארדן וקוואי, שסיימו במקומות 2 ו־3 בהצבעה לפרס (עם יוסטון וסן אנטוניו, שסיימו 3 ו־2 במערב בהתאמה - גבוה בהרבה מאוקייסי).
אבל למרות כל זה, בדירוגי המרוץ ל־MVP שהתפרסמו בימים האחרונים בארה"ב נמשך טרנד שרץ כבר כמה שבועות, והוא שמי שבלי שום ספק מוביל כרגע הוא לברון ג'יימס. תעברו על כל האתרים הגדולים - חלק מהם מעט זהירים יותר, אחרים נחרצים מאוד, אבל מה שברור הוא שלפי כולם לברון "פתח פער" במרוץ הזה. אבל איך ולמה?
סטטיסטית? הדירוג הממוצע של לברון בארבע הקטגוריות המתקדמות הוא נכון לעכשיו 9.25 עם שמונה שחקנים שמקדימים אותו. סיפור? ובכן, האם העובדה שהאלופה לייקרס - עם שני כוכבי על, שהתחזקה בקיץ - מדורגת שנייה במערב, מרשימה יותר מאשר המקום השלישי של הקליפרס (אצלה משחק קוואי עם דירוג ממוצע של 7.5)? יותר מהריצה של יוטה למקום הראשון במערב? יותר מאשר המקום השני של הנטס (עם הארדן, דירוג ממוצע 8.25)?
ועוד לא הזכרנו את פילדלפיה - מקום ראשון במזרח, שבשורותיה נותן ג'ואל אמביד עונה גדולה (דירוג ממוצע של 2.75, מקום שני בליגה). וכמובן שחייבים לייחד ולקדש את ניקולה יוקיץ', שסוחב את דנבר (מעט מאכזבת במקום השביעי במערב) תוך שהוא נותן עונה היסטורית ודירוג ממוצע של 1.25 (ראשון בליגה בשלוש קטגוריות ושני רק לאמביד בקטגוריה הנותרת).
יש העונה כל כך הרבה מועמדים לגיטימיים ואף עדיפים על לברון, שאפילו התירוץ שהרבה פעמים קולות הנרטיב משתמשים בו, והוא שאין מועמד בולט במיוחד אחר ולכן הולכים עם איזו בחירה שונה או מפתיעה (כמו שאולי אפשר היה להגיד ב־2005 או ב־2017) - לא תופס כרגע.
אז איך זה שבכל זאת עדיין כולם שמים את לברון ראשון? ובכן, זה היופי עם נרטיב. אפילו יותר מאשר מספרים וסטטיסטיקות, אותו הכי קל בעולם לעצב בכל פעם מחדש, ולפי ההעדפות האישיות שלך.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
