הבחירות הרביעיות בישראל הפכו כבר לפארסה מקומית, אבל אם תשאלו את ג'ון אוליבר, אחד הסאטיריקנים הבולטים כיום בעולם והמגיש של אחת מתוכניות האקטואליה הלוהטות על המסך - הוא לא מוצא יותר מדי סיבות לצחוק על הנושא.
"הבחירות בישראל הפכו לבדיחה בפני עצמן", הוא עוקץ בחיוך, "הצוות שלי ואני דנים לא אחת בשאלה איך ואם צריך לטפל בסוגיית ישראל בתוכנית. אבל בינינו, מה כבר השתנה אצלכם? מנקודת ראותנו - שום דבר".
שום דבר? רק קמפיינים בזבזניים, סקרים מתעתעים וראיונות אולפן מתלהמים - והכל בפעם הרביעית.
"אנחנו כבר לא יודעים מתי יכריזו אצלכם על עוד סיבוב בחירות, החמישי. נראה כאילו זה תמיד נופל עליכם משום מקום. בעוד כמה שבועות תצאו להצביע בקלפי שוב, נהדר, אבל האם התוצאות הפעם יחזיקו מעמד?
"למי שמסתכל בכם מבחוץ, זה מזכיר את הילד שקרא 'זאב, זאב'. הנה, שוב כותרות בעולם ש'ישראל בוחרת', אבל חבר'ה, האם לא היינו בסרט הזה כבר שלוש פעמים בשנתיים האחרונות? באמת אנחנו צריכים לתת לכם תשומת לב בכל פעם מחדש?"
קוראים לזה דמוקרטיה.
"והבחירות הללו יכריעו הפעם? אלו התוצאות שבעקבותיהן תוקם ממשלה לטווח ארוך? זה נהיה כבר מגוחך. אז בוא נקבע שקודם כל ממשלת ישראל תיסגר על עצמה, ורק אז נתחיל לשקול אם להתייחס לנושא. עד אז, באמת שיהיה לכם בהצלחה".
בתוכנית שלך טיפלת לאורך השנים בלא מעט מערכות בחירות.
"טיפלנו ב־2017 בבחירות בצרפת, שהיו מרתקות, כי רצינו להסב את תשומת לב העולם אליהן, בגלל המציאות שאליה נגררנו כולנו עם אפקט דונלד טראמפ. ב־2018 עסקנו בבחירות במקסיקו, כי הרגשנו שיש להן חשיבות לאמריקני הממוצע, שלרוב לא מודע לנעשה בפוליטיקה של שכנתנו מדרום. אפילו עובדים בתוכנית שלנו לא הכירו את הנפשות הפועלות שם, והרגשנו שנכון לטפל בזה".
בפרק שחתם את העונה האחרונה נפרדת משנת 2020 בפיצוץ אדיר - פשוטו כמשמעו. הספרות רוסקו בחומרי נפץ. אתה אופטימי יותר לגבי 2021?
"האמת? אני לא יודע לומר. אם היית שואל אותי לפני שנה לגבי 2020, לא הייתי מעלה בדעתי שיקרה מה שקרה. לכן למדתי שזה לא אחראי להעריך עד כמה מותר לנו להיות אופטימיים.
"אפשר לומר בזהירות שאנחנו מזהים עכשיו יותר בבירור את האתגרים שניצבים בפנינו. לא רק להתגבר על המגיפה, אלא גם לטפל בכל המצוקות החברתיות והכלכליות שהיא הציפה, מצוקות שהוציאו אנשים לרחובות. ההערכה שלי ל־2021 היא שמתישהו נצא מסכנת הנגיף, אבל לא נחזור לחיים שהכרנו. בדיעבד, ברור כשמש שלא חיינו קודם בתנאים אידיאליים".
תוכנית הסאטירה האקטואלית מבית HBO "השבוע שעבר עם ג'ון אוליבר", שחזרה כעת בעונה השמינית (ימי שלישי ב־HOT ,yes וסלקום TV), הפכה את אוליבר (43) לפיגורה מובילה ולנציג המעודכן ביותר של חיבור הומור שנון - לעיתים מתפרע ושטותי - עם נושאים חברתיים, פוליטיים וסביבתיים כואבים שברומו של עולם.
ב־2015 הוא נכלל ברשימת "100 האנשים המשפיעים" של המגזין "טיים", בגיליון שטבע את המונח "אפקט ג'ון אוליבר" - המציין את יכולתו הפנומנלית לדרבן את הצופים לפעולה באופן שמזיז עניינים בממסד ומביא לשינויים בשטח. מסיבה זו רבים רואים באוליבר עיתונאי חוקר אמיתי, אף כי הוא עצמו מתנגד נמרצות להגדרה.
"יש לנו נכס יקר של חצי שעת שידור שבועית, ואנחנו בוחרים מה לומר בה - בלי התערבות מגבוה ובלי צנזורה", הוא מסביר, "אני מודע לכך שקיבלנו פריבילגיה, ולכן אנחנו לא מעוניינים לגעת בנושאים שהם לא מרתקים מספיק. בכל סיפור שאנחנו שוקלים לטפל בו אנחנו בודקים מה ביכולתנו לחדש, בליווי אמירה סאטירית־קומית שבאפשרותנו לתת.
"יש רגע שחוזר ומשמח אותי בכל פעם מחדש, והוא בא בתחילת כל עונה, כשאנחנו יושבים יחד ומעלים רעיונות קדימה. אני תמיד נרגש לגלות את כמות הנושאים שאנחנו יכולים לטפל בהם בצורה מבדרת".
לאורך השנים נגעו אוליבר ואנשי תוכניתו, בלי מורא ובלי למצמץ, בעשרות נושאים נפיצים: משטרים ומנהיגים עריצים, שינויי האקלים, היחס לפליטים, ההתמכרות לסמים משככי כאבים, השיימינג ברשת, תעשיית הטבק הדורסנית, עונש המוות בארה"ב, השימוש ברחפנים מחסלים בצבא האמריקני, ואפילו תעשיית גיוסי הכספים הלא מפוקחת למוסדות דת - בפרק בלתי נשכח שבו "פתח" בעצמו כנסייה וקרא לצופים לתרום לה.
בשנה האחרונה, איך לא, הוא סיקר ארוכות את מגיפת הקורונה, את כשלי מערכת הבריאות בארה"ב ואת קולות המחאה של הקהילה השחורה בארה"ב, במאבקה נגד יחס הממסד הלבן והמשטרה כלפיה. מנגד, הוא עסק גם בזוטות, ובאחד משיאי העונה החולפת אף "זכה" שייקרא על שמו מתקן לטיהור שפכים בקונטיקט - כשהוא עצמו משתתף בטקס החנוכה החגיגי.
מאז עלתה לאוויר ב־2014, זכתה "השבוע שעבר" ב־20 פרסי אמי, כולל חמש זכיות ברצף בקטגוריית תוכנית האירוח הטובה ביותר, שלושה פרסים מטעם איגוד מבקרי הטלוויזיה האמריקנים ושני פרסי פיבודי היוקרתיים על הצטיינות בתחום התקשורת.
מרייטינג של כמיליון צופים בעונה הראשונה טיפסה התוכנית לנתון מרשים של 5-4 מיליון צופים בממוצע בשבוע בארה"ב, בין השאר הודות לנוכחותו הערה של אוליבר בממשקים מקוונים. במקביל, קטעים רבים מהתוכנית תופסים תאוצה ברשתות החברתיות והופכים לסרטונים ויראליים, עם עשרות מיליוני צפיות ושיתופים.
את הראיון עימו, שהתקיים לפני ימים אחדים, העניק אוליבר בשיחת זום מביתו בניו יורק, שממנו הוא משדר את התוכנית מאז שהקורונה אילצה מגישי טלוויזיה בולטים בארה"ב לצאת מאולפניהם גדושי הקהל ולאלתר מתווה שידור מבודד וחלופי. לאחרונה פורסם שהתוכנית חודשה לשלוש עונות נוספות ותישאר על המסך עד סוף 2023, לפחות. אוליבר, כמובן, שמח לשמע הבשורה.
"אני מרגיש את כובד האחריות על הצוות שלי, שכולל עשרות אנשים, וכולנו אסירי תודה שיש לנו עדיין עבודה בקורונה. המינימום שאני יכול לעשות הוא לדאוג שנמשיך לעבוד יחד", אומר אוליבר כשעיניו בוהקות מבעד למשקפי הראייה, שהפכו אותו לחנון הכי נחשק על המסך. הוא מדבר למצלמת המחשב באחת הפינות בסלון דירת הפנטהאוז המפוארת שבה הוא מתגורר עם משפחתו באפר ווסט סייד במנהטן, ושאותה רכש לפני ארבע שנים תמורת 10 מיליון דולר. לגופו, אם תהיתם, חולצת טרנינג כחולה.
"אני מאושר שנוכל להמשיך עוד שלוש שנים, או עד סוף העולם, מה שיבוא קודם, באמת כבר אי אפשר לדעת", הוא מחייך, "אני מקווה שהעולם לא יעלה בינתיים בלהבות וייחרב. אבל לדעת שהמשכורת תמשיך לזרום - זאת אנחת רווחה עצומה".
ממשל טראמפ, שסיפק לאוליבר כותרות וחומרים כמעט בלי הפסקה, התחלף בינתיים בממשלו של ג'ו ביידן. אוליבר מרגיש שהתוכנית מקבלת הזדמנות לפתוח דף חדש ונקי. "בתקופת טראמפ עצם נוכחותו הטילה צל קודר על כל מה שקרה בחדשות. הוא נדחף לקדמת הבמה בכל סוגיה וגזל את אור הזרקורים על חשבון הטיפול בסוגיה עצמה. הוא היה כדור הרס שהסיח את הדעת. עכשיו אני מצפה בקוצר רוח להעלות לסדר היום נושאים חשובים, בלי שטראמפ ישאף את כל החמצן בחדר לעצמו".
יש שיגידו שהנשיא היוצא סיפק סחורה בשפע לקומיקאים ולסאטיריקנים כמוך.
"ההנחה הזאת שגויה. הוא לא היה טוב לקומדיה. בתוכנית שלנו היו רגעים רבים בארבע השנים האחרונות שיצא לנו כל האוויר מהמפרשים ולא נשארה לנו ברירה אלא לשקוע בייאוש עמוק. הרגשנו שהעיסוק בדברים מסוימים נכפה עלינו. נושא כמו הפרדת ילדי מהגרים מהוריהם. אם אתה לא מתייחס אליו ממקום של זעם, יש אפשרות סבירה שאתה סוציופת.
"כשאתה עובד בסאטירה, חשוב לך לא להגיע יותר מדי למחוזות הזעם, כדי לשמור על השפיות. מנגד, חשוב גם לא להימנע מזעם - במצבים שבהם מוכרחים להעביר מסר חד וברור. יהיו לנו עוד מספיק הזדמנויות לכעוס על דברים בממשל ביידן, אבל אני מאוד שמח לחזור לתוכנית כשטראמפ כבר לא שחקן פעיל בזירה. יהיו לנו פחות כאבי ראש.
"כשטראמפ כתב בטוויטר מילה כמו covfefe, ללא הסבר, זה היה לחלוטין חסר משמעות, ולכאורה למי אכפת. אבל כשהוא לא מיהר לגנות את הקטטות האלימות בשארלוטסוויל ב־2017, ואמר שגם בין מפגיני העליונות הלבנה הניאו־נאצים וגם בין מפגיני הנגד שניסו לעצור אותם יש 'אנשים טובים' - כבר אסור היה לנו להעלים עין.
"אנחנו עובדים על כל תוכנית ארבעה עד שישה שבועות מראש, אבל בעידן טראמפ כל הקלפים היו נטרפים ברגע האחרון, כשהיתה לו 'יציאה' חדשה ונאלצנו להחליט אם להתייחס לסערה האקטואלית התורנית שלו על חשבון הפרק שתוכנן מראש.
"ברוב המקרים המשכנו בעיקשות כמתוכנן, אבל היו פעמים שבחרנו להגיב לו באופן מיידי. כך היה עם שארלוטסוויל, או עם נסיגת צבא ארה"ב מצפון סוריה, שהובילה למתקפה טורקית באזור, ואפילו עם תגובתו המתפתלת לרצח העיתונאי הסעודי ג'מאל ח'אשוקג'י. אלה רגעים שבהם היה צריך לשים דברים בצד ולהתייחס לנושא הבוער באמת".
למרבה האירוניה, אוליבר הבריטי קיבל אזרחות אמריקנית בדצמבר 2019, דווקא במהלך כהונת הנשיא שהוא כה אהב לשפד. גם בתוכנית עצמה ניכר שהוא מדלג בנאמנותו בין שני צידי האוקיינוס האטלנטי - מצד אחד מעורה בתרבות האמריקנית כמי שמתגורר בארה"ב כבר 15 שנים, ומצד שני נשען לא פעם על הומור בריטי גבה־מצח ומשגר בדיחות על חשבון הממלכה שבה גדל.
"הגעתי לארה"ב על תקן קומיקאי שהתחזה לכתב טלוויזיה בתוכנית סאטירה. כך השגתי ויזת עבודה, ועכשיו אני כבר אזרח לכל דבר. יש יותר הפי אנד רומנטי מזה?" הוא מחייך, "כשהופעתי במועדוני סטנדאפ בניו יורק נהגתי להגיד לקהל שאני אוהב לחיות באמריקה. ביקשתי שיזכרו לי את זה לאורך המופע, כי אז הביקורת עוברת חלק יותר. העובדה שפתחתי במחמאה ריככה את המכה.
"עברתי הנה בשלהי ממשל בוש, והיו לא מעט דברים לצחוק עליהם אז. מה אומר, אמריקה היתה נדיבה אלי בחומרים לקומדיה לאורך השנים. בפרט הפוליטיקה פה - שהיא קרקס משוגע שאין כדוגמתו.
"עם השנים למדתי לשחק עם שני הכובעים, הבריטי והאמריקני. הבנתי שאני יכול לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה. כשמרואיין אמריקני שלי נעלב ממשהו, אני יכול מייד להבהיר לו שאני בצד שלו, למרות המבטא שלי, כי אני גר כאן. זה כלי שימושי לתקן כל חוסר נעימות רגעי".
אוליבר נולד ב־1977 בבירמינגהם שבאנגליה, לג'ים, מנהל בית ספר שעבד גם בשירות הסוציאלי, ולקרול, מורה למוזיקה - שניהם במקור מליברפול ("לא היתה לי ברירה אלא להיות אוהד של קבוצת ליברפול"). יש לו אחות צעירה, קלייר, שמתגוררת באוסטרליה.
הוא למד ספרות אנגלית בכרייסט קולג', שלוחה של אוניברסיטת קיימברידג', והיה חבר בחוג תיאטרון החובבים של סטודנטים מהקולג', שממנו יצאו לאורך השנים כישרונות דוגמת אריק איידל וג'ון קליז (חברי מונטי פייתון), יו לורי ("האוס") וזוכת האוסקר אוליביה קולמן ("הכתר").
הוא פתח בקריירת סטנדאפ בתחילת שנות האלפיים והופיע בהצלחה בפסטיבל הנודע לפרינג' באדינבורו. בהמשך הנחה תוכנית סאטירה פוליטית רדיופונית והתארח בתוכנית טלוויזיה בריטית בשם "Mock The Week", עד שהתגלה על ידי מפיקי הלייט נייט הסאטירי "הדיילי שואו עם ג'ון סטיוארט" מעבר לאוקיינוס. הוא עבר לניו יורק, וביולי 2006 עשה את הופעת הבכורה בדמות הכתב הבריטי הפיקטיבי של התוכנית. עד מהרה השתלב בפרקים רבים, כשהכימיה בינו לבין פטרונו סטיוארט הולכת וגוברת.
בקיץ 2013 הוא קצר שבחים מכל עבר, כשהגיש במשך שמונה שבועות בעצמו את "הדיילי שואו", בזמן שסטיוארט נעדר לצילומי סרט בבימויו ("רוזווטר"). מכאן הדרך לתוכנית משלו היתה סלולה, אחרי שסטיוארט כבר "סידר" לבן טיפוחים אחר שלו, סטיבן קולבר, תוכנית עצמאית ("דו"ח קולבר").
כולם היו בטוחים שאוליבר יחתום על תוכנית בקומדי סנטרל, ערוץ הבית של "הדיילי שואו", אולם בתוך שבועות בודדים הוא נחטף על ידי רשת הכבלים HBO - בסמיכות זמנים לחילופי הכיסאות בזירת תוכניות האירוח הליליות בארה"ב, כשקולבר נבחר, בין היתר, להחליף את דיוויד לטרמן שפרש.
על הדרך הופיע אוליבר בכמה תפקידי משחק קטנים, ובהם בסרט הקומי "לאב גורו" עם מייק מאיירס ("אוסטין פאוארס"), שכשל בקופות, ובסדרה "קומיוניטי". הוא גם עשה שורה של תפקידי דיבוב בסדרות ובסרטי אנימציה, כולל בגרסה המחודשת ל"מלך האריות" של דיסני, שיצאה בקיץ 2019 והפכה לסרט האנימציה הרווחי בכל הזמנים, עם 1.6 מיליארד דולר בקופות. אוליבר דיבב את התוכי זאזו, יועצו של הגיבור סימבה, בעוד הזמרת ביונסה דיבבה את נלה הלביאה, זוגתו של סימבה.
"ביונסה לא היתה איתנו כשהצטלמנו, כל המדבבים, לתמונת יחסי הציבור", גילה בתוכנית של קולבר לפני עליית הסרט. "מצד ימין שלי הניחו מדבקה עם השם שלה, וכל הזמן נזהרתי לא לדרוך עליה. עצם הנוכחות העתידית של ביונסה, בהשתלה של פוטושופ, היתה מאיימת מבחינתי. רואים את האימה על פניי בתמונה, כי אני קולט ש'אעמוד' בתמונה לצד ביונסה".
עם הבוס לשעבר אוליבר מקפיד לשמור על קשר עד היום. "אני מדבר עם ג'ון לא מעט. התוכנית שהוא הנחה עדיין משודרת (עם המגיש טרוור נואה; ד"כ), והעובדה הזאת משחקת לטובת החברות שלנו, כי לא החרבתי את המותג שהיה מזוהה עם שמו. בזמנו, כשהחלפתי את ג'ון באופן זמני, היו מלעיזים שלא הבינו איך חקיין עם מבטא בריטי השתלט פתאום על התוכנית האהובה עליהם. אני בטוח שעד היום אני לא בא לחלק מהאנשים טוב.
"ג'ון עמד בחוד החנית של סיקור פוליטי־סאטירי בלייט נייט האמריקני, מה שהפך לתור הזהב עם קולבר ובהמשך עם סת' מאיירס ב־NBC. בכל הכנות, לי היה מספיק אפילו עידן הברונזה".
למרות שבדיעבד, ירשת מסטיוארט את הכתר עם תוכנית מצליחה ובועטת בזכות עצמה.
"אני שמח שלא עושים בינינו השוואות, כי התוכניות שלנו שונות. אני באתי בגישה קצת אחרת, בפורמט שבועי שמציע נקודת מבט על מגוון נושאים. זה הקסם שמשך אותי: לסכם את השבוע שחלף בערוץ שידור שהוא ארגז החול האובייקטיבי והחופשי ביותר שיכולתי לאחל לעצמי (בין השאר, אוליבר מקפיד להתבדח בשידור גם על חשבון חברות מסחריות שמעניקות חסות לערוץ; ד"כ). האפשרויות הן בלתי נגמרות, ואני חש סיפוק שקיבלתי הזדמנות לבנות משהו משל עצמי".
בנוסף לתהילה ולפרסום, אוליבר חב לשנותיו עם סטיוארט גם את המשפחה הפרטית שהקים בארה"ב. בספטמבר 2008 הוא נשלח מטעם "הדיילי שואו" לסקר את הוועידה הרפובליקנית לקראת הבחירות לנשיאות, שם הוא וצוות הצילום שלו נעזרו בקבוצת מפגינים של ארגון חיילים משוחררים. אחת החברות בקבוצה היתה רופאה צבאית לשעבר בשם קייט נורלי, שב־2011 הפכה לגברת אוליבר. לזוג שני בנים, הדסון בן ה־5 ובן נוסף, ששמו לא נחשף, בן שנתיים וחצי.
בימי הקורונה אוליבר נאלץ להסתגל לאתגרי השידור מתוך הבית. כבר בסגר הראשון, בסוף מארס 2020, אחרי שכמה מאנשי צוותו נדבקו בנגיף, הוא אלתר חדר עם מצלמה, על רקע לבן, שם הוא מקליט כל פרק יממה אחת לפני שידורו. העורכים והמפיקים מקבלים את החומרים שהקליט ומייצרים מהם בתוך 24 שעות פרק אקטואלי שעולה לאוויר.
בספטמבר האחרון הוא שהה באותו אולפן ביתי כשזכה בפרס האמי, שעליו הכריז לא אחר מאשר דיוויד לטרמן. הפסלון קפץ מתוך קופסת הפתעה גדולה עם קונפטי - שאותה קיבל מבעוד מועד ממארגני הטקס. הללו הודיעו לו שהקופסה תיפתח חגיגית, בשידור חי, אם יוכרז כזוכה. מה שאכן קרה.
"הילדים שלי ישנים בחדר השני, ואני מקווה שזה לא העיר אותם, אבל תמיד חלמתי לקבל אמי מתוך יד מלאכותית שקופצת מקופסה. כעת אני טרוד בשאלה איך מנקים את כל הקונפטי הנוצץ הזה", אמר בהומור אחרי הזכייה, "מבחינתי, יכולתי להתלבש בחליפה מתוחכמת, או פשוט ללבוש מה שהכי נוח לי ביום־יום בבית. אז בזה בחרתי: סווטשירט של קבוצת ליברפול. עבורי, העדפות אופנה מתחילות ונגמרות במה שזרקתי על עצמי ממילא בבוקר".
לסיום הראיון מתפנה אוליבר לדבר על אתגרי ההורות בתקופה הרגישה של הקורונה. "מבחינת הילדים, האולפן שלי בבית הוא כמו פרי אסור. האיסור עליהם להיכנס אליו רק מגביר בהם את התשוקה להיכנס בכל זאת", הוא מסביר בהומור, "כשהבן הגדול שלי נכנס לראשונה לחדר, הוא שהה שם לא יותר מדקה. הוא ראה שולחן עם כיסא וכל מיני אביזרים של העבודה של אבא, ובכך מוצתה הסקרנות שלו.
"מהצד השני, סיימתי באחד השבועות לצלם פרק שבו דיברתי בנחרצות על אלימות משטרתית, ועברתי לחדר השני, שם הבן שלי צפה ב'מפרץ ההרפתקאות' (תוכנית אנימציה לילדים על יחידת חילוץ של גורי כלבים במדי שוטרים; ד"כ). תהיתי אם יש כשלים ארגוניים ותוקפנות שיטתית שלה אחראים הכלבלבים הלא־בהכרח־תמימים הללו".
איך אתה מסביר לילדים את מה שקרה בעולם בשנה האחרונה?
"אני במשבצת די יוצאת דופן, כמי שמסקר את הנושא בעבודה שלי, אבל כולנו חווים קהות חושים כמקדם הגנה, שלא נשקע בדיכאון בגלל המצב. לפעמים צריך שתרד דמעה ושיכאב לנו כדי שנזכיר לעצמו שאנחנו רגישים ולא מנותקים. יש רגעי זיכוך וסיפוק אדירים בסיקור דברים נוראיים שאתה מצליח להסב אליהם את אור הזרקורים. בתמורה אתה מזריק לעצמך רעל ונחשף לכיעור ולייאוש.
"בתא המשפחתי זה אתגר בפני עצמו. הדבר היחיד שמפריד בין חיי המקצועיים לבין חיי האישיים הוא קיר בבית. בדרך כלל הייתי הולך ברגל במנהטן לאולפנים, ובתוך רבע שעה הייתי כבר בממד אחר. אבל עכשיו אני מפרשן למצלמה את זוועות העולם, ומאחורי הדלת הילדים שלי משחקים".
איך עושים את הסוויץ'?
"היו רגעים מאוד עוצמתיים שבהם יצאתי טעון מהחדר, והילד רץ אלי, 'אבא, בוא לשחק איתי'. היה לי קשה. אני מאמין שזאת שגרה לא שגרתית, שקשה לרבים לנווט בה. אני מתנחם בעובדה שילדיי עדיין קטנים, ואולי הרעות החולות הללו ייעלמו מהמציאות שהם יגדלו אליה. בגילם הם לא באמת מרגישים שנלקחה מהם השפיות. לא מפריע להם לעטות מסיכה, ולמזלי, גם לא נאלצתי להסביר להם את הממשל הקודם.
"אני גם מבין שאין דרך לדעת איך המציאות הנוכחית תשפיע פסיכולוגית על הילדים שגדלים עכשיו. כהורה, אתה רק מקווה שכשיגיע היום ותגיד להם שעשית כמיטב יכולתך - זה יספיק. הלוואי ש'מיטב יכולתי' היה יותר טוב, אבל אני מבטיח שאני נותן 100 אחוז ממני".
