סדר ט"ו בשבט: למה ואיך חוגגים את החג?

באמצע החורף מציינים בישראל ובעולם היהודי את ט"ו בשבט, כראש השנה לאילנות. רבים נוהגים לאכול מהפירות שארץ ישראל השתבחה בהם ואף לערוך סעודה מיוחדת הדומה לסעודת ליל הסדר. בשנה סטנדרטית, שבה אין קורונה, יוצאים בתי ספר וישראלים רבים לטעת עצים. אבל למרות שהחנויות מלאות בפירות יבשים וחגיגות ט"ו בשבט מוחשיות, מעטים יודעים מה הבסיס המקורי ליום ומה בדיוק מציינים בו. לכן החלטנו לסקור בקצרה את מקורות החג ואת הסיבות לחשיבותו.

אילנות? ט"ו בשבט הוא ראש השנה של הפירות

במשנה (מסכת ראש השנה) נכתב כך: "ארבעה ראשי שנים הם. באחד בניסן ראש השנה למלכים ולרגלים. באחד באלול ראש השנה למעשר בהמה. רבי אלעזר ורבי שמעון אומרים, באחד בתשרי. באחד בתשרי ראש השנה לשנים ולשמיטין וליובלות, לנטיעה ולירקות. באחד בשבט, ראש השנה לאילן, כדברי בית שמאי. בית הלל אומרים, בחמשה עשר בו".

ראשית מעניין לציין כי בניגוד למקובל, ט"ו בשבט אינו ראש השנה של האילנות עצמם. ראש השנה לאילנות נקבע לתאריך א' תשרי ראש השנה הרגיל. מי שזכו לראש השנה מיוחד בט"ו בשבט הם פירות האילן, כלומר הפירות עצמם. 

קביעה זו חשובה עבור שתי הגדרות חשובות בהתבגרותו של עץ פרי: ערלה ורבעי. נשמע מסובך? ובכן לא מסובך בכלל. בהלכה היהודית נקבע שבשלוש השנים הראשונות לגדילת האילן פירותיו נחשבים ערלה ואינם ראויים למאכל. אחת הסיבות לכך שהוסברו בהלכה היהודית היא שבגיל צעיר הפירות כוללים בתוכם חומרים פחות בריאים לאכילה מכיוון שהעץ צעיר מידי. 

הפירות מותרים לאכילה בשנה הרביעית - הרבעי. אז נכנסת ההלכה השנייה שמעוניינת שהחקלאי יחגוג את ראשית היבול שלו דווקא בירושלים ולא במקום אחר כדי להודות לבורא העולם. 

כאן נכנס ראש השנה המיוחד ט"ו בשבט. את הערלה ואת הרבעי קובעים לא בראש השנה הרגיל בתשרי אלא רק בט"ו. לכן עץ שגדל בקרקע כבר שלוש שנים, רק הפירות שחנטו בו אחרי ט"ו בשבט של השנה הרביעית יחשבו לפירות השנה הרביעית ולא לפירות ערלה. כך הדבר גם ביחס לפירות הרבעי. למעשה כל ההלכות הקשורות לתרומות ומעשרות בפירות וכן לשמיטה בפירות והבאת הביכורים לבית המקדש, נקשרו לט"ו בשבט דווקא. הסיבה שמוסברת ביחס לכך בתלמד היא שעד ט"ו העץ עדיין מתקיים על המים של שנה שעברה ומט"ו הוא מייצר מחדש שרף ומתחיל להתקיים וגם לגדל את הפירות שלו על מי הגשמים שירדו השנה. 

מנהגי היום

ההדגשה של ט"ו כיום חג אמנם אינה ברמה של שאר החגים בעם ישראל – שלושת הרגלים: פסח, שבועות וסוכות, או חנוכה ופורים. אך עדיין מכיוון שחלק גדול מהמצוות שנקשרו ביום יכולות להתקיים רק בארץ ישראל הוא נחשב ליום שמחה כבר בתקופות קדומות ונהגו לשיר בו בתפילה פיוטים מיוחדים. 

יש עדויות על פיוטים כאלו כבר בתקופת הגאונים (מסוף המאה ה-6 עד אמצע המאה ה-)11, ששימרו ככל הנראה מנהגים קדומים יותר מתקופת הבית השני והבית הראשון. מעבר לכך, ככל הנראה נהגו כבר אז שלא להתאבל בט"ו בשבט ולציין אותו כיום שמח. 

שימור הקשר עם ארץ ישראל

מכיוון שמדובר בחג חקלאי לחלוטין, שעיקרו יכול להיות קיים ומקויים רק בארץ, החלו במשך הדורות לציין את החג בגלות באופן שיזכיר את ארץ ישראל – על ידי אכילת פירות שהשתבחה בהם ארץ ישראל, משבעת המינים למשל. 

הדחיפה המרכזית לסדר הזה מתבססת על כתבי הקבלה של האר"י הקדוש. תלמידו רבי חיים ויטאל כותב כי "מציינים שלושים מיני פירות. עשרה מהם שנאכלים קליפה ותוך, עשרה שקליפתם נאכלת ותוכם נזרק, ועשרה שתוכם נאכל וקליפתם נזרקת. שלושים הסוגים הללו כנגד עשר הספירות הקיימות בכל אחד משלושת העולמות: עולם הבריאה, עולם היצירה ועולם העשייה". על פי הקבלה האכילה המיוחדת בט"ו מקבילה לתיקון האדם מחטא עץ הדעת ולהתקדמותו בעולמות הרוחניים, ומטרתה "להשפיע את שפע הרמוז בעץ החיים".

הנוהג הפך עם השנים לארוחה מיוחדת שנערך בה סדר, שנקרא סדר ט"ו בשבט. מדובר ככל הנראה במנהג שנוסד בעיר צפת במאה ה-17, כשמטרת המנהג הייתה להעצים עוד יותר את הקשר בין תפוצות העם היהודי לארצו ההיסטורית. המנהג התפשט בתפוצות כשהמטרה היא לזרז את הגאולה ולגרום געגועים של העם לארצו, תוך עידוד עלייה אליה.

יציאה לנטיעות

נטיעת ארץ פרי בארץ ישראל מהווה קיום מצווה מהתורה ולכן אין ייחודיות לנטיעות שכאלו בט"ו בשבט, אולם עם תחיית עם ישראל במאות האחרונות והתחלת הפעילות הציונית, הוחלט לנצל את ט"ו בשבט כיום נטיעות. מנהג זה התחיל ממש עם ראשית הציונות כאשר בשנת 1884 יצאו אנשי יסוד המעלה לנטיעות בט"ו בשבט ושתלו כ־1,500 עצי פרי, ביניהם אתרוגים ורימונים. אליהם הוסיפו בימים הבאים כאלף עצים נוספים של זיתים, תאנים ותות. 

אחד מתושבי יסוד המעלה כתב על המאורע: "ועוד ניטע ... כי חוץ ממה שיהיה רווח גדול מהפירות ... הלא גם כן נצרך לבריאות, כי האדם עץ השדה, הוא חברה אחת וזה בלא זה אין להם חיים טובים. לזאת ראשית עיסוקינו הוא בנטיעות, כי כן הורה לנו הבורא עולם טרם כל לעסוק בנטיעות כי גם הוא עשה כן, כמו שכתוב: ויטע אלוהים גן בעדן" (מקור: ויקיפדיה).

בהמשך, בט"ו בשבט 1890, יצא המורה והסופר זאב יעבץ עם תלמידיו מבית הספר בזכרון יעקב לנטיעה חגיגית. כך באופן רשמי, קבע את הנטיעות בט”ו בשבט, כפעולה חינוכית של ילדי ישראל. נימוקו של יעבץ למעשה היה "למען חבב את הנטעים, נטעי הארץ אשר נטע ה' לאבותינו לשבוע מטובם ולהתענג מיופיים, יש לבית־הספר לעשות יום טוב את היום אשר נועד מימי קדם בישראל לראש השנה לאילנות, לערוך בו במערכת, ברוב חן והדר, את העצים, הנטעים, השושנים". בט"ו בשבט תש"ט, שנתה הראשונה של מדינת ישראל, הפך טקס נטיעת העצים באתרים שונים בירושלים ובאזור למסורת חגיגות יום ההולדת של הכנסת.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו